"וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג,ה) '"וישם דבר בפי בלעם" ר"א אומר: מלאך. ר' יונתן אמר: חכה' (סנהדרין קה,ב). '"וישם ה' דבר בפי בלעם" - שעיקם פיו ופיקמו, כאדם הקובע מסמר בלוח. ר"א אומר: מלאך היה מדבר "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר"' (במדבר רבה כ,יח). מה שהביאו חז"ל כמה דימויים כיצד שם בפיו, זה לא שסתם דימוי באלו, אלא באו לבטא בהם רעיונות (שחז"ל לא סתם אומרים דימויים, אלא יש עומק בדברם). נראה מי שאומר מסמר מדגיש שסגר את פיו מלקלל, שבלעם בא לקלל ולא הצליח להוציא מפיו קללה, וזהו "וישם ה' דבר בפי בלעם" ולא דברי פיו של בלעם שבא לקלל, זהו כמסמר שתופס את פיו מליפתח. מי שאומר חכה בא לרמז על שבא לברך את בנ"י ע"פ ה', ולכן זהו כמו חכה, שהיא תופסת צד אחד של פה הדג, ולכן כשמושך הפה ניפתח, כך פה בלעם נפתח לברך לטובה. הדימוי בחכה מזכיר דייג של דג במים, רמז לקדושה, שהדג חי במים, והתורה משולה למים (ישעיהו נה,א) שכך בלעם בא לברכם בשם ה', ובפרט שאמרו חז"ל: 'תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא, נימוח, ואם ברזל הוא, מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים"' (קידושין ל,ב) הרי שהדימוי במים קשור להתגברות על היצה"ר, כך כעין בלעם התגבר על הרע וברך לטובה. מי שאומר מלאך בא לומר שבלעם לא באמת רצה לברך, ולכן כאילו מישהו אחר ברכם. אולם אולי בא לומר יותר מזה, בתחילה בלעם רצה לקלל, וה' סגר פיו (כמסמר), ואח"כ ברך לטובה (כחכה), ובניהם היה מה שגרם לו לברך, מי שהחל לברך, ובלעם המשיך מכיוון שכבר החל לברכם אז המשיך, וזהו המלאך שהוא היה הפותח את דבריו (והוא כמו המשיכה לביהמ"ד להרס כוח יצה"ר, שלכן בעקבותיו בלעם ברך). והנה מה אמר המלאך? בגמ' מובא: 'א"ר יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, (במדבר כד, ה) "מה טובו אהליך יעקב". לא תשרה שכינה עליהם "ומשכנותיך ישראל"' וכו' (סנהדרין שם), הרי שהראשון זה על ביה"כ (אמנם זה נאמר בפעם השלישית שבלעם ניסה לקלל, אבל מכאן נלמד כיצד תמיד [גם בפעמיים הראשונות] זה מתחיל שמברך במקום לקלל). ממילא אם זה ההתחלה, מכוח המלאך, אז מובן שלכן ברכה זו היא נקיה בקדושה. לכן 'אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר (דברים כג, ו) "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך" קללה ולא קללות' (סנהדרין שם), שלא כשאר שבלעם כבר אמר מעצמו, כאן היה מעורב בזה דברי המלאך, ולכן זה נשאר ברכה תמיד, כי זה נאמר כברכה ממש ע"י המלאך. נראה שהמלאך הוא זה שאמר על ביה"כ וביהמ"ד, כיוון שמלאך עבודתו בשירה, ולכן קשור לביה"כ שבו מתפללים, וכן לביהמ"ד שפועלים בפה לקודש (לימוד בפה). נראה עוד לומר ששלושת הדעות באות לרמז על ביטול כוח הקללה של בלעם, שלא הצליח לקלל, כמו שהאתון אמרה לו: "כי הכיתני זה שלוש רגלים" (במדבר כב,כח) '"ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים" רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים' (במדבר רבה כ,יד) הרי שקשור ביטול כוחו לשלושת הרגלים. לכן מי שאומר מלאך זה מרמז לשמים, ולכן מזכיר את חג שבועות, מתן תורה שבה היה קשר שמים וארץ (שירדה משמים לארץ) וכן ע"י התורה אנו מקדשים את העולם (כעין מלאך קדוש) [ולכן ע"פ דברנו המלאך אמר את בתי הכנסת וביהמ"ד, כיון ששם שורה השכינה "מקדש מעט" (מגילה כט,א)]. מי שאומר מסמר זה כעין פסח שיצאנו מעבדות, פסקה הרעה, כך במסמר נעצר ונימנע מהצרה (קללה) להגיע. מי שאומר חכה זה כעין סוכות, שהסוכות זה כמו תחת כנפי השכינה, ולכן כמו דג במים, כמו שאנו מוקפים בתורה וקדושה, וע"י שלמות הקדושה הכול נעשה לטובה, כמו שהקללה נהפכה לברכה. עוד נראה לומר שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "בלק") שבלעם ניסה להזיק לבנ"י בכמה דרכים, שלכן ניסה שוב ושוב. בהתחלה ניסה להזיק ע"י שיספור את בנ"י, בפעם השניה ניסה ע"י כישוף, ובפעם השלישית ניסה ע"י עין הרע, ולבסוף יעץ להחטיאם. ממילא אולי אפשר שמי שאומר מסמר זה מול הכישוף, שלא יוכל לבטא בפיו את הכישוף והקסם (ולכן לא חל) שנסגר פיו מלבטא. מי שאומר חכה, זהו כדגי הים שאין בהם מניין ועין הרע (ברכות כ,א) [ולכן נאמר פעמיים שה' שם דבר בפיו (כג,ה. כג,טז) כנגד ששם פעמיים כנגד שלושת הנסיונות שלו]. והדעה כמלאך זה כללי שאי אפשר להזיק לבנ"י (כרצון בלעם) כי אנו קדושים, ולכן יעץ שיחטיאו אותם, ולא יהיו קדושים כמלאכים (ובאמת כשהחטיאו נפלו בבנ"י). או שמלאך כנגד מניין בנ"י, שאין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה, ולכן כדי לומר קדושה כמלאכים זה דווקא במניין, ולכן רומז לספירת בנ"י (מניין בנ"י). עוד נראה שבלעם ניסה להזיק ע"י שבנ"י לא יחשבו לפני ה', שזה ע"י החלפתם, לכן פעל שיחשב כתחליף לבנ"י (תנחומא "בלק" סימן יא). וגם האתון רמזה לו שלא יוכל לקלל את בנ"י שהם בני אברהם יצחק ויעקב (שם סימן ח). לכן רמזו לשלושת האבות שפעלו נגד קללת בלעם. כנגד אברהם זה מלאך, שניצל מאש הכבשן באור כשדים, כאילו מלאך ולא אדם, וכן נישלח לא"י כעין מלאך שהוא שליח של ה'. כנגד יצחק זה חכה, שיצחק לא יצא מא"י, שנישאר תמיד בקודש, לכן רומז לדג שבמים, שרומז לתורה. כנגד יעקב זה מסמר שממנו השבטים (שאין ממנו יוצא מבנ"י כישמעאל ועשו) שתופס מלקלל אותם, ועוד שנאמר במדרש שבני אברהם ויצחק יכל לקלל, אבל את של יעקב לא יכול (במדבר רבה כ,יט) ולכן הוא כמסמר שתופס חזק. בגמ' נאמר: 'מאי (מיכה ו, ה) "למען דעת צדקות ה'"? א"ר אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקא"ל בלעם לבלק (במדבר כג, ח) "מה אקב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה'" מלמד שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? רגע, וכמה רגע? א"ר אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה' וכו' (ברכות ז,א) אומר תוס': 'שאלמלי כעסתי לא נשתייר וכו'. ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעת רגע? יש לומר: כלם. אי נמי, מאחר שהיה מתחיל קללתו באותה שעה, היה מזיק אפילו לאחר כן' (תוס' ד"ה 'שאלמלי'). ממילא ההצלה הייתה או מאמירתו 'כלם' או מקללה שלמה שהייתה ממשיכה מהזמן שה' כועס. נראה שמי שאומר 'מלאך' זה אותיות 'א' כלם' שברגע אחד (א) שה' כועס היה אומר כלם. מי שאומר חכה, זה כנגד שהיה יכול להמשיך את קללתו, וזהו חכה שמושכת את הדג בפיו. ומי שאומר מסמר זה כנגד שאותם ימים ה' לא כעס, כעין מסמר בלוח שתופס, כאילו ה' תפס שלא יהיה כעס, וכך גם לבלעם לא היה שום פתח של רגע כעס כדי לקלל, ונשאר פיו סגור מקללה. אולי גם הדעות מרמזות על המילה 'כלם': מ' כנגד 'מסמר', האות השניה של 'מלאך' זה ל' כמו שב'כלם' יש את האות ל' כאות שניה (וגם רומז להתחלה של מלאך שיש מ' בסוף), ב'חכה' יש כ' ולכן כנגד כ' שבתחילת 'כלם' (וגם ח' ו-כ' מתחלפות [בחילוף אותיות-שדומים] ולכן ה-כ' כעין רמוזה בח' של תחילת 'חכה'), כך שכל אלו באו לומר שה' מנעו מלקלל ב'כלם' בזמן שהיה אמור להיות כעס. וזה נעשה ע"י שה' לא כעס, וזהו שיש גם דעה על "וישם": 'ורבי יהושע אומר: הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "שוב אל בלק וכה תדבר"' (תנחומא "בלק" סימן יב) שה' לא כעס אותם ימים, ולכן לא יכל בלעם לקלל, וה' פעל שבמקום זה יברכם. נראה שהדעה שה' שם את דבריו בפי בלעם, רומז לדברי הרמב"ן שניתן לבלעם ללכת עם שרי מואב: 'כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים' (רמב"ן כב,כ) לכן מדגיש שמניעת הקללה ושימת דבר הברכה זה מרצון ה'. אולי אפשר שהדעות מרמזות על מניעת כוח קללת בלעם. בלעם רצה לקלל את בנ"י מכוח חטא העגל: "וישת אל המדבר פניו" (במדבר כד,א) מתרגם יונתן: 'וְשַׁוִי לְמַדְבְּרָא אַנְפּוֹי לְמַדְכַּר עֲלֵיהוֹן עוּבְדָא דְעֵיגְלָא דַעֲבָדוּ תַּמָן' (ובתרגום יר': 'וְשַׁוִין אַפּוֹי לְמַדְבְּרָא וַהֲוָה מַדְכַּר לְהוֹן עוּבְדָא דְעֵיגְלָא בְּעָא לְמֵילוֹט יַת יִשְרָאֵל'). העגל נעשה ע"י הערב רב או ע"י מיכה שזרק את העלה שור: 'אמר רבי ירמיה: כשהביאו הנזמים, תלה אהרן עיניו לשמים ואמר: "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהל' קכג א), אתה יודע את כל המחשבות, שבעל כורחי אני עושה. השליך לאש ובאו החרטומים ועשו בחרטומיהם. ויש אומרים: שמיכה היה שנתמכמך בבניין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה, עלה שור, כשהעלה ארונו של יוסף. השליכו לתוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל' וכו' (תנחומא "כי תשא" סימן יט) ממילא כשה' מנע מבלעם לקלל, עשה זאת בצורה של מניעה מאישום בחטא העגל, ולכן כעין מזכיר את העגל, שבכ"ז לא גורם לקללם כרצון בלעם. לכן ע"י 'חכה' רמז לעלה שור שבו העלו את ארונו של יוסף מהמים, כעין שמוציאים דג מהמים ע"י חכה. ואילו 'מלאך' בא כנגד חרטומי החרטומים שעשו בכישוף, שנקרא כך בשל: 'והאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה' (חולין ז,ב), לכן במלאך כדוגמת פמליא של מעלה. או שעשו ע"י מעשה שדים, שמעביר מכאן לשם (שמו"ר י,ז) שהשד דומה כעין מלאך שנישלח בשליחות. ובתורה נאמר שאהרן מספר: "ואשלכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב,כד) הרי שהשליך לאש, ולכן כנגד זה נעשה מסמר שתופס ולא נותן לזוז, שכך כעין עוצר את ההשלכה לאש, וכן בעגל פרקו את הנזמים "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" (שם,ג) וזה תלוי באוזן ע"י כעין מסמר שתופס. בנוסף נאמר: "ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה" (שם,ד) ופרש"י: '"ויצר אותו בחרט" - יש לתרגמו בשני פנים. האחד ויצר לשון קשירה, בחרט, ל' סודר, כמו (ישעיהו ג) "והמטפחות והחריטים" (מלכים ב ה) "ויצר ככרים כסף בשני חריטים". והב' ויצר לשון צורה, בחרט, כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב, כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין, כמו (ישעיהו ח) "וכתוב עליו בחרט אנוש"' וכו' (רש"י שם). ממילא העגל נעשה ע"י יצור בחרט שהכוונה לחיבור (קשירה- תבנית ליציקה) או כעט החורט, זהו כמסמר שהוא נראה כעט סופר (כמו מקל ברזל לחריטה) או שמסמר מחבר בין שני דברים (כקשירה). בנוסף יש את הדעה שה' שם בפיו מה לומר, כיון שה' אמר על העגל "סלחתי כדבריך" (תנחומא "פקודי" סימן ו), ולכן אין מקום לבוא לקלל את ישראל בשל העגל.