'אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפו"ר? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר? ואפ"ה אי "יראת ה' היא אוצרו" אין, אי לא- לא' וכו'. (שבת לא,א). '...דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז, יד) "פוטר מים ראשית מדון" וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה, שנאמר (תהלים קה, מד) "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו"' (קידושין מ,ב). 'תחילת דינו - ליום הדין תחילת תביעות שעליו מפני מה לא עסקת בתורה. פוטר מים - הפורק עול תורה, ראשית מדון הוא תחילת דינו, ואין מים אלא תורה, דכתיב (ישעיהו נה) "הוי כל צמא לכו למים". וכשם שדין - פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה, כך שכרו אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה. בעבור ישמרו חוקיו - ואמר מר לעיל (דף לז.) תשמרון זו משנה. ינצורו – יקיימו' (רש"י). 'אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה. והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא.) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה. היינו דווקא לענין שאלה ששואלין לו על משא ומתן, אבל מ"מ נפרעים ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה' (תוס' ד"ה 'אין'). דברי רב המנונא מובאים גם בסנהדרין (ז,א) ושם פרש תוס': 'אלא על דברי תורה. והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) ששואלין לו נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה. התם באדם שעוסק בתורה מיירי, אלא שלא קבע עתים. והכא מיירי כשלא עסק כלל. אי נמי, שואלים לו תחילה על משא ומתן באמונה, ומ"מ יקבל דינו תחילה על דברי תורה, והכי דריש ליה לקרא תחלת גילוי דינו במה שנטשו מדברי תורה' (תוס' ד"ה 'אלא'). נראה שתרוץ תוס' מרומז כבר ברש"י, שאמר: 'וכשם שדין- פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה', משמע שמדגיש שתחילת הדין הכוונה לעונש הפורענות, ולא על עצם השאלה ששואלים אותו (אם כי בדבריו 'תחילת תביעות' משמע על התביעה-השאלות ולא על העונש). וכן דברי תוס' שיש הבדל בין עסק מעט ללא עסק כלל, כבר מרומז ברש"י: 'מפני מה לא עסקת בתורה', משמע שלא עסק כלל, וכן 'הפורק עול תורה' משמע שפרק לחלוטין. עוד אפשר שיש לחלק בין שני המקרים, בשבת (לא,א) מדובר על 'שמכניסין אדם לדין' שזה בשעת פטירתו, ואילו בדברי רב המנונא זה 'תחילת דינו- לעתיד לבא' (רש"י בסנהדרין) או 'תחילת דינו - ליום הדין' (רש"י בקידושין), שאפשר שהכוונה ליום הדין הגדול, לעתיד לבא בתחיית המתים. רש"י בשבת מסביר: 'קבעת עתים - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה. הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ'. נראה שבזה גם יש הסבר, שמה שנאמר שתחילת דינו של אדם זה על דברי תורה, זה כולל בתוכו גם את 'נשאת ונתת באמונה', כיון שזה הבסיס לתורה, שבלעדיו אין תורה ולכן הוא חלק אחיד עם 'עסקת בתורה', ואין זה סותר, שגם עליו נאמר שתחילת דינו על התורה. לכן רב המנונא אומר 'על דברי תורה' ולא 'על לימוד תורה', כי אין זה רק הלימוד כשלעצמו, אלא גם על כל הקשור אליו (אם כי בפשטות 'דברי תורה' הכוונה ללימוד תורה, כמו שאנו אומרים בברכת התורה). ע"פ זה נראה שאפשר להוסיף, שמעבר לעצם המעשה של דרך ארץ בשביל צרכי קיום האדם, יש כאן עניין של מהות התורה. '"לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ" זו דרך ארץ. "עֵץ הַחַיִּים" מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג): "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (תנא דבי אליהו רבא, א) וכן במדרש: 'דא"ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה"ד (בראשית ג, כד): "לשמור את דרך עץ החיים", "דרך" זו דרך ארץ, ואח"כ "עץ החיים" זו תורה' (ויק"ר ט,ג). דרך ארץ היא היסוד עליו עומדת התורה, לכן היא קדמה לתורה. מידות האדם הם גילוי היסוד עליהם עומדת התורה, כיון שיש בהם גילוי של הנשמה הקדושה, שלכן 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים' וכו' (יבמות עט,א). המידות הם גילוי של מה שנטוע בנו, נשמתנו. זה בעיקר בא לידי גילוי במידות שבין אדם לחברו, לכן לא נאמר 'ענווים' אלא ביישנים', שביישן זה מחברו, לעומת עניו שזה גם כשהוא לעצמו. לכן כדי שהתורה תתגלה באמתותה כראוי בעולם, יש ליישר את המידות כראוי, שהתורה תשרה ותתגלה בנו כראוי. לכן שואלים קודם על 'נשאת ונתת באמונה' שזה היסוד עליו התורה שתלמד תהיה ראויה, מידות בבין אדם לחברו. ובפרט גילוי המידות בעניין זה, כיון שזהו גילוי של אמת (שנושא ונותן באמונה) והקב"ה חותמו אמת: 'דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת' (שבת נה,א), ממילא ע"י קשר לאמת ולעולם (שמתנהג בזה עם הבריות) הוא מגלה קשר לקב"ה בעולם, יחד עם נשמתו המתגלה במיוחד במידות עם חברו, וכך נעשה ליסוד עליו תחול עליו התורה כראוי. לכן זה קודם לתורה, כי זה חלק מהתורה, זה בשביל קשר לתורה שתחול כראוי. לכן (בשבת לא,א) השאלות ששואלים את האדם זה ע"פ הפס' "והיה אמונת עתיך" וגו' (כך יוצא מרש"י שם) ואת אותו הפס' לומדים שם קודם על המשניות, משמע שהכול אחד, כל השאלות ששואלים זהו גילוי של התורה. ומה שנאמר 'עסקת בפו"ר' זה קשור לתורה, כדי שילמד את ילדיו תורה, ויקיים "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" (דברים יא,יט) שעיקר לימוד התורה הוא ללמד. עוד נראה שזה קשור לדעת תורת אמת, שהאיסיים לא היו מתחתנים (אלא אוספים ילדים מאחרים) שדעת התורה שלהם היית מעוותת (וכן הנצרות, הכמרים בימנו). ו-'צפית לישועה' קשור לתורה, כיון שהכוונה 'לדברי הנביאים' (רש"י). ועוד בפרט שהגאולה מביאה אתה את דעת ה' השלמה: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא,ט) ולכן זה קשור לתורה בשלמות, ובפרט שהציפיה באה לגלות בפועל את התורה כאמתותה, לא רק לחלום, כאילו התורה מנותקת מהמציאות, אלא לחבר את לימוד התורה עם המציאות, כאמתותה של תורה, לראות ולהבין את המציאות דרך הלימוד וההבנה של התורה.