"ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות" וגו' (בראשית ל,מג). חז”ל מביאים על צאן יעקב, שהיו לו גם כלבים (לשמור הצאן): 'רבי לוי אמר: ששים רבוא כלבים. רבנן אמרי: מאה ועשרין רבוא. ולא פליגי מאן דאמר ששים רבוא לכל עדר ועדר, חד כלב. מאן דאמר מאה ועשרים רבוא, לכל עדר תרין כלבין' (ב"ר עג,יא). מה עניינם של הכלבים האלו?- בפשטות הכלבים שומרים על העדר, ולכן הם סוברים שהיה ליעקב צאן כמו יוצאי מצרים, כמו שמפרש המתנות כהונה: 'לכל עדר ועדר חד כלב- וסבירא ליה שהיו לו עדרים כיוצאי מצרים, ודייק "ויפרץ האיש מאד מאד" וביוצאי מצרים כתיב "ויעצמו במאד מאד"'. זה מזכיר את הילקו"ש (מיכה ב [רמז תקנא]) שלומד: 'אמר רבי תנחומא בר אבא: מאה ועשרים ריבוא של צאן היו לו, שנאמר: "ויפרוץ האיש מאד מאד”. וכתיב: "וירב העם ויעצמו מאד”. מה להלן ששים רבוא, וכתיב: מאד, אף כאן ק"כ ריבוא, דכתיב: מאד מאד'. וגם כאן נאמר קודם: 'רבי אבא בר כהנא אמר: מאה ותרתין רבוון, שבעה אלפים מאתן עדרין, הוו ליה לאבינו יעקב'. אז היתי חושב שחלקו איך ללמוד את הפס', כפול או אותו דבר. לכן מברר המדרש ששניהם מסכימים שהיו ששים ריבוא, ורק חלקו כמה כלבים לכל עדר. נראה שעל עדרים למדו 120 ריבוא כנגד כפול מבנ"י, כרמז שיעקב ועשו היו זה מול זה (“ולאם מלאם יאמץ" [בראשית כה,כג] 'כשזה קם זה נופל' [רש"י]) ויעקב הרי ברח מעשו בעקבות גניבת הברכות. לכן כאן כשבאה הברכה במעשיו, מוכח שברכות יצחק חלות בו, שהוא בגדולה. לכן למדו כיוצאי מצרים שהיו ששים ריבוא, שיצאו בגדולה, כך כנגדם אצל יעקב זהו כמותם, אבל עם רמז לעליה מול עשו, ולכן כפול, כעין כולל של עשו. (ולמדו מהפס' של תחילת גלות מצרים, כיון שגם יעקב היה כאן בגלותו). אבל על הכלבים לא שייך לומר זאת, לכן ברור שמדובר כנגד ששים ריבוא עדרים כנגד בנ"י, וממילא מי שאומר כפול זה שני כלבים לכל עדר. מה המיוחד בכלבים?- הם שומרים על העדר, לכן מרמז על שמירה כדי שבנ"י יקיימו תורה ומצוותיה. ע"י שבנ"י דבוקים בתורה, חל שפע טוב לעולם, וחלה בנו ברכה של "ועשתרת צאנך" (דברים ז,יג) 'אמר רב חסדא: מאי דכתיב "ועשתרות צאנך"? שמעשרות את בעליהן' (חולין פד,ב). כך כאן, יעקב התברך בצאנו, ולכן למדו לשמירת המצוות ע"י בנ"י. וכך למדו בב"ר: '"ויפרוץ האיש“ ר' שמעון בר אבא אמר: מלמד, שנפרצה לו פרצה מעין דוגמא של עולם הבא, היך מה דאת אמר (מיכה ב): "עלה הפורץ לפניהם”' (ב"ר שם). שע"י הקדושה מחבר שמים וארץ, וכך חלה בו מעין דוגמה של מעלה, ולכך דרשו את הפס' בלשון פרצה "ויפרוץ". למדו על כלבים, ששומרים עלינו שנשמור את התורה, מצד שהכלב שומר על העדר (שאנחנו העדר). אבל גם למדו מששים ריבוא יוצאי מצרים, שעליהם נאמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" (שמות יא,ז) שהפשט זה שלא נבחו על בנ"י בהקשר למתים, אלא רק על המצרים (שמו"ר לא,ט) אבל גם חל על שלא נבחו כשיצאו ממצרים (מכילתא שמות יב,יא). כך שמרמז על קשר לעונשים (מתי מצרים) אבל לא נבחו על בנ"י כיון שיצאו לקראת מתן תורה, ולכן לא נבחו, כרמז שתקיפתם זה על ריחוק מתורה. לכן: 'למה זכו כלבים שיעשו מצואתם ספרים ומזוזות, לפי שנאמר "לא יחרץ כלב לשונו"' (כלה רבתי, ז). יש בשל זה קשר בין הכלבים לתורה, שזהו שבהם משתמשים כדי להכין ספר תורה (וגם מזוזות, כעין כנגד דם הפסח במזוזות הבית, שה' פסח והם לא נבחו על בנ"י אז). לכן דרשו כלבים ששומרים על העדר-בנ"י לקיים את התורה. [לכן גם בסוף פרק שירה דרשו שלכן הכלבים אומרים שירה, כרמז שמכוח בנ"י (ששומרים אותנו) שאנו "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא) (לכן גם קשור לרבי ישעיה, שהוא השואל, כרמז לישעיהו הנביא)]. אולם מדוע שני כלבים (למ"ד 120 ריבוא)?- נראה שזה כנגד שני הדברים שגורמים לאדם לחטוא: 'ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' (ברכות יז,א) לכן כנגד שני כוחות אלו להחטיא, עומדים שני הכלבים לשמור שלא נחטא. נראה גם (בנוסף לרמז לכוח נגד שני כוחות להרע יצה"ר-פנימי, והשעבוד-חיצוני), שהמשיכה לשמור את המצות (מי שהתרחק מהקשר לתורה) זה נעשה ע”י משיכה פנימית-רצון פנימי שיש בבנ”י לקדושה, שמייסרו לשוב בתשובה, וגם יש מצד חיצוני, שהגוים רודפים אותנו, וכך אדם חוזר בתשובה מהצרות. לכן כנגד שני אלו זהו שני כלבים. אולי גם כנגד משה ואהרן, שמשה יפה את ה' לבנ"י, ואהרן את בנ"י לה', כמובא ביהודי הקדוש מהקבלה, ממילא זהו שחיברו בין בנ"י לה', לחיבור לתורה. ואולי בא בצורה כזו, שיש שני כלבים הם שומרים טוב יותר על העדר, ולכן בא לרמז על שמירה טובה על בנ"י שילכו בדרך התורה. ויוצא 120 ריבוא, כנגד חיי משה, רמז לתורה שמשה הביא מה' בסיני, כשהיו במדבר, בדרך ממצרים לא"י. שזה כמו העדר שהולך בדרך, והכלבים שומרים עליהם.