'אמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא' (ברכות לד,ב). 'דמצלי בבקתא – בבקעה. שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר' (רש"י). לכאורה הרי ביצחק מצאנו שהתפלל בשדה פתוח, כמו שנאמר: 'יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו"' (ברכות כו,ב). ממילא אם התפלל בשדה זה היה במקום פתוח? תוס' במקום מתייחס לזה: 'חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. וא"ת הכתיב "ויצא יצחק לשוח בשדה"? י"ל: דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרינן בפסחים פרק האשה (פסחים פח,א) לא כיצחק שקראו שדה וכו'. א"נ, בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים' (תוס' ד"ה 'חציף'). מתרץ תוס' שכיון שהיה זה בהר המוריה, אז יש שם אימת מלך בשל קדושת המקום. אולם מביא עוד תרוץ, שהאיסור בבקעה הוא דווקא כשיש בה אנשים שעוברים. אולי תרץ עוד תרוץ מפני שהיה לו קצת קשה שהר המוריה עדיין לא היה בו בית המקדש, כך שאולי אין בו עדיין את מעלת מורא מקדש (אם כי קה"ק של מעלה מכוון כנגד קה"ק של מטה, כך שכבר אז היה שם מעלת המקום, אולם אולי זה לא מספיק כשאין משהו ממשי בעולם אלא רק מכוון). או שאצל אברהם זה היה "הר" כך שאולי היה שם עליות כמחיצות, ואצל יעקב נקרא "בית" ממש, ולא התירו לעצמם שם במקום פתוח בשל מעלת מקום הר המוריה, לכן זה פחות חזק. או שכוונת הגמ' הוא שקרא למקום המקדש שדה, ולכן כנגד זה כשמכוון לשם זה כאילו קשור לשם, ולכן כאילו הוא בשדה-הר המוריה. אבל לא שהיה שם באמת (אלא בבאר שבע), וממילא לא נמצא בהר המוריה שיחשב עליו אימת מלך. אולם בפשטות אפשר שזה עוד תרוץ ולא שהראשון חלש יותר. עוד נראה שאפשר שיצחק נעקד בהר המוריה: "אל ארץ המריה" (בראשית כב,ב). ממילא במקום שנעקד לקרבן, ודאי שיש בו מעלה של אימת מלך, ולכן במיוחד אצלו אפשר להתפלל שם במקום פתוח, כי יש עליו שם אימת מלך. על דברי השו"ע: 'לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר' (או"ח צ,ה) מביא המשנה ברורה: '(יא) במקום פרוץ - והנה לחד תירוצא דתוספות אם הוא עומד בצד הדרך במקום שאין מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים שרי, אך בב"י ממאן בדבריהם. והנה אף שהמ"א ושארי אחרונים מיישבים לדברי התוס' מ"מ כתבו שבזוהר משמע שיש להתפלל דוקא בבית. ועוברי דרכים לכ"ע מותרים להתפלל בשדה, ומ"מ כשיש שם אילנות, טוב יותר שיעמוד שם ביניהם ויתפלל, אם אין קשה עליו איחור דרכו, דמקום צנוע הוא קצת עי"ז. וכשהוא בביתו אין לסמוך ע"ז. (יב) כמו בשדה - ובמקום שהוא מוקף מחיצות אע"פ שאינו מקורה שפיר דמי'. ע"פ המשנ"ב כשנמצא בביתו לא יעמוד בין עצים ויתפלל אלא דווקא במקום עם מחיצות. והמחיצות זה העיקר ולא התקרה. ע"פ זה נראה שבמקום שיש שם מחיצות של שיחים זה מועיל כמו בית (כי העיקר זה המחיצות אע"פ שבלי תקרה) ומה שאמרו שבביתו לא יסמוך על כך זה דווקא בין עצים שעומדים ברווח כך שאינם עושים מחיצה שלמה. על הפס' "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד,סג). מפרש ראב"ע ע"פ הפשט: 'לשוח- ללכת בין השיחים', ובדומה לזה מפרש הרשב"ם: 'ויצא יצחק לשוח בשדה - כדכתיב: "וכל שיח השדה". כלומר: לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו' וכו'. ע"פ דבריהם אפשר לקשר לדעה ששיחה זו תפילה, ולהסביר היטב. לרשב"ם יצחק התפלל בזמן מנחה, בזמן שהיה "לפנות ערב" שעדיין עובדים, לכן ירד לטעת ולהשגיח על הפועלים, ולכן התפלל בשדה. ממילא כיון שלא היה בבית אז מותר לו להתפלל בין העצים. לפי הראב"ע, יצחק הלך בין השיחים, שכיון שצריך להתפלל במקום עם מחיצות, אז היה מתפלל בין השיחים, שכיון שהם צפופים הם עושים מחיצה שלמה, שבה מותר להתפלל. נראה ע"פ זה שכך הגיעו חז"ל להבנה ששיחה זו תפילה, ובעקבותיו הביאו ראיה מ"תפלה לעני" שתפילה נקראת שיחה. בפס' מובא: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", מדוע התורה צריכה להגיד שיצא "לשוח בשדה", וכי הייתי חושב ששותל שיחים בבית? וכן כבר מובא "ויצא יצחק" כך שמובן שהוא מחוץ לבית, בשדה? ועוד מדוע יוצא לשתול עצים "לפנות ערב" ולא מהבוקר כמו כל השותלים, וכן פועליו כבר מהבוקר שם, אז מדוע רק עכשיו מגיע?- בפשטות אפשר שהפועלים מתעצלים עם הזמן, ולכן דווקא אז ירד לבדוק, (ועל הדרך גם שתל בעצמו), ומודגש שזה היה בשדה, שלא קרוב לבית ולכן הפועלים חושבים שהוא לא רואה אותם, ולכן צריך ללכת אליהם לשדה. אולם אולי אפשר יותר מזה, שהבינו חז"ל שיש כאן רמז להדגשה של השדה הפתוח, שלכן יש חשיבות לשיחים. לכן מודגש "ויצא יצחק" שיצא ולכן אינו בבית (ולכן אין לו קירות), "לשוח בשדה" לכן הוא צריך להיות בין השיחים כדי להתפלל (או בין העצים, ומותר לו בשל שהוא בשדה), וזה "לפנות ערב" כיון שאז זהו זמן התפילה שהוא תיקן (מנחה), ולכן לא יצא בבוקר. נראה שהטעם שיצא "לשוח בשדה", ולא התפלל בבית, זה מטעם שמנחה מעלתה היא שנעשית באמצע היום, שאז האנשים באמצע העבודה, ולכן הדגיש זאת במעשיו (שיצא אז לעבוד), לומר שזהו מעלת התפילה שתיקן. אולי אפשר שזה קשור למהותו של יצחק כיון שהיה קשור לא"י: '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר סד,ג) נראה שיש בדברי ר' הושעיה חיבור של הנאמר קודם לו, שכיון שיצחק קדוש כעולה, ולכן לא יורד ברעב לחו"ל, אז בעצם בזה הוא מחזק את יישוב א"י, וזה קשור לקדושה- כקרבן, והקרבן קשור לשכינה. ממילא יוצא שה"שכון בארץ", שתחזק אותה בבניה ונטיעה, זהו השראת השכינה. לכן מובן, שכיון שנאמר לו במפורש שהוא במיוחד קשור לשכינה דרך א"י, לכן את התפילה שלו, שהיא קשורה לשכינה (שלכן התפילה קשורה למקדש, וקשורה לחיבור הקדושה לעולם [שמתפלל על העולם] כך שזהו לעשיית שכינה של ה' בעולם) עשה בקשר לנטיעה בא"י. עוד נראה שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שבשתילת העצים היה יצחק אחוז בהתלהבות גדולה של קודש, בשל מעלת "ולדבקה בו" שיש בשתילת עצים בא"י (ויק"ר כה,ג) ['לזמן הזה' - 'ט"ו בשבט']. לכן ראוי שיתפלל דווקא בהקשר לנטיעה בשדה בשל דבקותו זו, וממילא כיון שכ"ך דבק בשכינה בזה, אז יש עליו אימת מלך, וממילא היה מותר לו להתפלל בשדה הפתוח.