"… היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים … ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים. למקום ההוא קרא נחל אשכול על אדות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל. וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" וגו' (במדבר יג, כ-כז). במרגלים מודגשת מאוד עניין פרי הארץ, כמו שמובא כאן כמה פעמים. נראה שיש בזה משום רמז גדול לעניין הפרי שמופיע בהקשר לחטא, שזהו עץ הדעת. כמו שאדם הראשון חטא בפרי עץ הדעת, כך גם המרגלים חטאו בפירות הארץ, כחלק מהדיבה על א"י: '"וישאהו במוט בשנים" - ממשמע שנאמר "וישאוהו במוט" איני יודע שהוא "בשנים"? מה תלמוד לומר בשנים? בשני מוטות... לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה, כך עמה משונה' (רש"י יג,כג). בשניהם זה עניין חטא הקשור בפרי. גם שניהם קשורים בא"י, המרגלים חטאו בהקשר לא"י, ולכן לא נכנסו בנ"י לארץ, וכן האדם הראשון בעקבות חטאו גורש מגן עדן, שמופיע בתורה בגבולות א"י (בראשית ב,י-טו). בכלל א"י היא במעלת גן עדן, שלכן על היונה של נח נאמר שהביאה את העלה זית מא"י או מגן עדן (ב"ר לג,ו) [גם זה קשור בעץ..]. בחטא עץ הדעת היו שלושה שותפים פעילים בחטא: הנחש, חוה ואדם. כמו כן במרגלים כדי להוציא דיבת הארץ הביאו שלושה פירות: ענבים, רימון ותאנה. זה ממש מזכיר את המחלוקת מה היה עץ הדעת: 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה... רבי נחמיה אומר: תאנה היתה... ר"י אומר: חטה היתה' וכו' (ברכות מ,א). גם כאן היה גפן ותאנה. אמנם לא הביאו גם חיטה, אולם נראה שזה משום שחיטה בימנו איננו עץ, ולכן לא הביאו אותו. אולם מובא בחז"ל שעץ הדעת היה פירות שבעת המינים (זו"ח קכז,ב) ממילא במקום חיטה שהוא הפותח בחשיבות של פירות שבעת המינים (שחשיבותם לקדימות לברכה זה ע"פ סדרם ב"ארץ חיטה" וגו') הביאו את הרימון שהוא האחרון בחשיבותו בסדר, כעין רמז לירידה בדרגה של החיטה, ולכן במקום הפותח זהו המסיים-הפחות. (ובכלל כיון שעץ הדעת קשור לשבעת המינים זהו רמז לקשר לפירות הארץ). או שבמקום חיטה שהיא בצורת שיבולת, הביאו רימון שיש לו כתר שמזכיר קצת את צורת השיבולת (ולא שעורה כי גם היא לא עץ). המרגלים היו אנשים צדיקים וחשובים, אם כך כיצד הגיעו לידי נפילה כ"ך גדולה שכזו, זה פשוט לא מובן בהגיון?- מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר בצורה עמוקה מאוד, שהמרגלים לא חטאו בשל רשעותם בצורה הפשוטה של רשעות, שהרי היו צדיקים. אלא חטאם נבע מצדקות, כיון שראו את גשמיות הארץ אז נרתעו ממנה, העדיפו שבנ"י ישארו במדבר תחת ענני הכבוד עם המן וכו', דבוקים בשכינה. לכן הם מדגישים מאד בדבריהם את גשמיות הארץ. אולם ה' אמר ליכנס לארץ, וזהו שורש חטאם, שלא הבינו את מעלת הארץ. ע"פ הסבר עמוק זה, מובן גם שדומה לשורש חטא עץ הדעת, שהנה שורש חטא עץ הדעת היה: 'אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר (בראשית ג, ג) "אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו"' (סנהדרין כט,א). 'ולא תגעו בו - הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת גירעו, שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו. אמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה אף על האכילה לא תמותי' (רש"י). ממילא שורש חטא עץ הדעת היה ההחמרה בצדקות, אלא שזה עצמו גרע, כמו חטא המרגלים, שההחמרה בצדקותם היא שהביאה אותם לחטוא. נראה גם שבעץ הדעת היו 4 הקשורים לחטא: הנחש, חוה, אדם והאדמה (שכבר בבריאה היא לא עשתה כרצון ה', שלא הוציאה עצי פרי אלא רק עץ עושה פרי, ולכן כעין קשורה לחטא בעולם, ולכן נענשה יחד עם חטא עץ הדעת, שהיה בפרי העץ) ועץ הדעת פגם בכל העולם שנברא בבריאה בעשרה מאמרות ('בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות' וכו' [אבות ה,א] זה במיוחד חל באדם הראשון, שממש כמעט גרם לאובדן העולם, שלו היה מת [בעקבות החטא] לא היה טעם לקיום העולם. וכן בחטאו פגם בגלוי ממש בכל העולם). לכן זה כעין נחשב לארבעים. ואותו דבר היה במרגלים, חטאם היה קשור לארבעים, שבמשך ארבעים יום סיירו בארץ, ולכן כנגדו נענשו בנ"י בארבעים שנה במדבר (במדבר יד,לד). עוד נראה שעל חטא עץ הדעת מובא בחז"ל שנענשו ממנו 39 מלקיות (זוהר פנחס רמג,ב), והנה בנ"י נענשו להיות במדבר 40 שנים, אולם חטא המרגלים היה בשנה השניה לצאתם ממצרים, יוצא ששנה אחת היתה לפני שחטאו, ולכן בפועל השנים שהתרבו בעקבות חטא המרגלים היו 39 שנים, כעין 39 מלקיות שנעשו מחטא עץ הדעת. כמו כן, הנחש חטא בלשוה"ר: 'איש לשון, זה הנחש, שאמר לשון הרע על בוראו.' (ב"ר כ,א). זהו כמו המרגלים שדיברו לשוה"ר על הארץ: 'תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע מנלן ממרגלים' וכו' (ערכין טו,א). כמו כן, הנחש אמר לחוה: “כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים ידעי טוב ורע" (בר' ג,ה) '"כי יודע" - כל אומן שונא את בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם (ב"ר). "והייתם כאלקים" - יוצרי עולמות' (רש"י), הרי שאמר לה שיהיה להם כוח כמתחרה לה' ח”ו. כך גם המרגלים חטאו: 'דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב (במדבר יג, לא) "כי חזק הוא ממנו" אל תיקרי כי חזק הוא ממנו, אלא ממנו, כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם' (ערכין שם). שאמרו שכביכול ליושבי הארץ יש כוח גדול כמתחרה לה' ח"ו. (עוד נראה, שחטא המרגלים מובא פעמיים, בשינויים, בבמדבר [פרקים יג-יד] ובדברים [דברים פרק א], שזה מזכיר את חטא עץ הדעת שנעשתה בו פעמיים אכילה, פעם ע"י חוה ופעם ע"י אדם [הסיבה לכפילות במרגלים, ראה ב'תורת המקרא' “שלח" א', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמסביר שיש שני בחינות בשליחת המרגלים]). בעץ הדעת, אכילת הפרי עיוותה את דעת האדם, שתהיה דעתו שקוע בחומריות הרעה ותאוותיה, ההיפך מהדעת הישרה שהיתה כשה' בראם. כך גם במרגלים, הפעילו שיקול דעת מעוותת (בדעתם ובשכנועם את בנ"י) כדי לעוות את המציאות הישרה של רצון ה' ליכנס לארץ שהיא הדעת הישרה כרצון ה'. ויותר מזה, התורה קוראת לעץ: “ועץ הדעת טוב ורע" (בר' ב,ט) שנשמע בפשטות כאילו הוא נותן יותר דעת להבחנה בין טוב לרע (אז אמנם מסבירים שהכוונה לנתינת דעת מעוותת, אבל לכאורה בפשטות כשקוראים לא משמע כך לכאורה)? נראה שיש כאן הדגשה: “ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" שקשור זה בזה. מדוע? מובא בגמ': 'אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו, ד) "מרפא לשון עץ חיים", ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר "חץ שחוט לשונם", ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה"' (ערכין טו,ב). נראה שהכוח הנגדי לכוח הלשוה"ר זהו תורה. לכן נגד הנחש שבא בלשוה"ר להחטיא בעץ הדעת, היה צריך ככוח נגדי להיות ע"י התורה, ע"י עץ החיים. אולם כיון שלא היו מחוברים אליו, אז נפלו בהקשר של כוח לשוה"ר של הנחש, וחטאו בעץ הדעת. לכן צמוד "עץ החיים.. ועץ הדעת". גם אחרי שחטאו, הכוח נגד חטא עץ הדעת, הוא ע"י התורה, שמיישרת את האדם לדעת ה'. אולם נראה יותר מזה, שכוח עץ הדעת לא מסתפק בעיוות הדעת, שנמשך אחר תאוותיו, שאז חל 'ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה, יב) "איש איש כי תשטה אשתו" תשטה כתיב' (סוטה ג,א). שזה סוג אחד של כוחו להחטיא, שמכניס רוח שטות, דעת הקשורה ונשלטת ע"י התאוות. בנוסף לזה יש גם סוג אחר של כוח הדעת מעץ הדעת, שגם הוא רוח שטות-מעוותת, שהוא פועל ע"י שאומר לאדם שהדעה הנכונה, דעת האמת כרצון ה', היא בצורה כזו וכזו, כשהאמת היא שאין זה נכון. זהו הוספת דעת, שמחזק את הבנתו ודעתו, אבל לשקר. לכן בפס' משמע כאילו עץ הדעת מוסיף דעת, כיון שבזה הוא באמת מוסיף דעת, אלא שבזה הוא מעוות את דרך האמת. לכן יסוד החטא בעץ הדעת הוא ההוספה שהוסיפה חוה לאסור את הנגיעה בעץ, כיון שהוא הבסיס לכוחו החמור ביותר של עץ הדעת. כוח זה הוא גרוע יותר מסתם רוח שטות, כיון שיש כאן ממש עיוות האמת. ע"פ זה אולי מובן, שהפסוק אומר: “ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (בר' ב,ט) ובחטא עץ הדעת נאמר עליו: “ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" (בר' ג,ו) שזה מזכיר את כלל העצים, טוב למאכל, וכן נחמד למראה- כשבחטא מחולק "תאוה הוא לעינים" כנגד "למראה", “ונחמד הוא להשכיל" כנגד "נחמד". בעץ הדעת הוא פוגע בדעת, שלא כשאר העצים, בשתי בחינות: “תאוה הוא" שזהו רוח שטות ללא מחשבה, ו"להשכיל" שמרבה חכמה כדי לעוות את דעת ה'. (בפס' על כלל העצים, יש בין כלל העצים לעץ הדעת, את עץ החיים, לכן כשבפס' של החטא, מעורב הנאמר על כלל העצים ועץ הדעת, הוא מדלג על עץ החיים-התורה, כיון שיש בו גם ח"ו בכדי לעוות את דעת התורה, כעין מכוסה בתוכו). כך גם במרגלים, הם עיוותו את רצון ה' ע"י שחשבו שהם צדיקים גדולים, ולכן קבעו שלא ליכנס לא"י, נגד רצון ה', כרוח שטות כביכול ביתר חכמה, המעוותת את רצון ה'. ומדבר זה הגיעו גם לרוח שטות גמורה, שכפרו בכוחו של ה' להכניסנו לארץ (וכן שאר בנ"י בכו שהיה עדיף לישאר במצרים, שזהו רוח שטות גמורה). לכן מדגישה התורה: “ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר יד,כד) שאצלו לא היתה אותה רוח שטות של המרגלים. לצערנו גם כיום ישנם רבים המתנכרים לא"י ובאים בטענות כביכול מצד הקדושה, נגד עליה לארץ ושלטוננו בה, מתפלפלים כביכול בדעת התורה כמה זה אסור. כאילו לא למדנו כלום מהמרגלים, וזה ממשיך עד לעצימת עיניים מכל החסדים והניסים שנעשו לנו בארץ, במלחמת השחרור וששת הימים, ובכלל קיומנו כאן. מתחילים בטענות של דעת יתרה, וגומרים ברוח שטות. כל אדם שטיפת הבנה בראשו מבין שקיומנו ונצחוננו במלחמת השחרור וכו' זהו השגחה משמים, מעצרת האו"ם שקבעה בעד הקמת מדינה כששני הגושים (המערבי והמזרחי) שתמיד אמרו ההפך אחד מהשני, ואילו כאן לא התנגדו, ועד הנצחונות הגדולים בניסי ניסים (רבים ביד מעטים וכמעט ללא נשק). דווקא אותם שתמיד שם שמים בפיהם על כל דבר, שמיד מכריזים על השגחת ה', פתאום בדברים גדולים שכאלו הינם עיוורים מהביט. מעניין שעל תקופת אחשורוש והחשמונאים, אין להם ספקות שזה מצד השגחת ה', רוקדים ושמחים ללא גבול (כראוי), אבל כשמגיעים לדורנו פתאום אין השגחת ה' ח"ו, פתאום הכל פוליטיקה (באו"ם) וטקטיקה (במלחמות), וכי בפורים לא היתה פולטיקה? וכי בחנוכה לא היתה טקטיקה? אלא כל אדם שעיניים בראשו רואה את השגחת ה' הגדולה עלינו, ולא כופר בה! עלינו ללמוד שהמרגלים כמה היצר נילחם, ומתגלה בסתר אפילו דרך צדקות, לא סתם התורה סיפרה לנו זאת, אלא כדי ללמדנו כמה יצה"ר פועל בכל כוחו לזה (בשל מעלת הקדושה בארץ) וכמה עלינו ליזהר ולפקוח עיניים. אשרינו שאנו הולכים בדרך רבותינו הגדולים ועיניינו פקוחות ורואות את השגחת ה', ומתוך כך דבקים בשם שמים כראוי באמת.