פרשת בהעלותך
ברכת מזל טוב ובנין עדי עד
לבני ישורון נריה וכלתו אורה שרה ברקאי
לרגל נשואיהם
מראות וקולות בפרשה[1]
פרשתנו מיוחדת היא באשר תחילתה אור וראיה – אור המנורה, וסיומה ראיה - אור הנבואה. אכן לחוש הראיה מצטרף גם חוש השמיעה, במצות החצוצרות הנמצאת בפרשתנו, למערכת הקולות הזאת מצטרפים קולות צרמוניה של המתאוננים. מעליהם ל'תפאורה' מיוחדת זו של הפרשה, עוטים עמוד הענן והאש המהלכים עם ישראל לפני המחנה.
אור המנורה – אור נשמת ישראל מירכה עד פרחה מקשה היא
בספר לתורה ולמועדים לרב שלמה יוסף זוין זצ"ל מאמר מאיר הוא ביסוד אמונת ישראל ודבקותם בה' יתברך, ואלו דבריו: וזֶ֨ה מַעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא (במדבר ח' ד') לא תמיד קשיות עורף היא חסרון. ודאי אנו אומרים ביום הכפורים 'ועל חטא שחטאנו לפניך בקשיות עורף' והנביאים הוכיחו את ישראל לא פעם על קשיות ערפם...אבל יש גם קשיות עורף בקדושה. 'כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך' (תהלים מ"ד י"ח) ואנו אומרים בתפלה 'הבט משמים וראה כי היינו ללעג ולקלס בגוים, נחשבנו כצאן לטבח יובל... ובכל זאת שמך לא שכחנו. ועל כך נאמר (ישעיהו נ"א א') הביטו אל צור חוצבתם' – צור סלע. והוא שכתוב (שמות ל"ד ט') כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוונינו...הפירוש הוא, לא אעפ"י שקשה עורף הוא, אלא דוקא מפני שעם קשה עורף הוא – שכל המניעות והעכובים והמכשולים לא יוכלו לחסירו מה' [יתברך] ודוקא מפני כך – 'וסלחת'...! ומדה זו של קשיות עורף מושרשת בקרב כל ישראל, בין בגדולי הצדיקים ובין בפשוטי העם. ההסטוריה היהודית יודעת לספר מקידוש ה' של עמידה בנסיונות בדורות של שמד גם בהמון העם הפשוטים [באור החיים לחסיד יעב"ץ (פרק ב') שיבח את הנשים ועמי הארץ: מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם]. ובתניא כתוב (לקוטי אמרים פרק י"ח) אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל, מוסרים נפשם על קדושת ה' וסובלים עינויים קשים שלא לכפור בה' אחד, ואף אם הם בורים, ועמי הארץ ואינם יודעים גדולת ה'.
הוא שאמר הכתוב וזה מעשה המנורה – הנרות הם הנשמות הפרטיות, כמו שכתוב (משלי ב' כ"ז) נר ה' נשמת אדם, והמנורה היא סמל לכללות ישראל, להעם כולו. ירכה – היינו הרגלים והירך, סוף הגוף, בחינת 'רגל' והם האנשים 'הפשוטים' ופרחה – הם אלה העומדים בראש, הגדולים והצדיקים, כפרח זה הצומח בראש...ומעשה המנורה הוא שעד ירכה עד פרחה מקשה היא – כח זה של 'מקשה' חדור בכולם בשווה – מקשה אחת זהב טהור. עכ"ל הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל.
מאור המנורה לאור התורה
על דריש"ת סמוכי"ם, בענין לקיחת הלויים למעשה המנורה, ביאר הרב משה צבי נריה זצ"ל בספרו נר למאור, וכך כתב: נר דלוק המונח במקום מרכזי ובולט ולא בפינה חשוכה, יכול להפיץ אורו בשטח מוגבל ביותר. אולם אם תגדל ותמשך ההארה והיקפה, אם ידליקו נר מנר, מספיק אפילו נר אחד בכדי להאיר על ידו עולם ומלואו. [משל נאה ומאיר הביא] כיוצא בזה, תחנת חשמל בעלת עוצמה מרובה, כוחה יהיה יפה ויעיל רק אם תהיה מרושתת בחוטי ברזל דקיקים, שיעבירו את האור למרחקים, רק אז תוכל להאיר לרבבות אנשים. מנורת המקדש באה להאיר עיניהם של ישראל באורות התורה, בהשראת השכינה, שלח אורך ואמיתך המה ינחוני (תהלים מ"ג ג') משה רבינו השקיע את כל אהבתו בבחירת שמן זית זך, אהרן הכהן התמסר כל ימיו לעבודת הקודש בהיטיבו את הנרות, בהעלותו את הנרות בכל יום ויום, ואור המנורה הבהיק בזוהרו וחדר ללבבות. אולם אורות התורה אלו עשויים להצטמצם בתחום מוגבל ביותר, בחוגם המצומצם של הנגשים לפני ה', בני אהרן ותלמידיו של אהרן. בא מיד הציווי קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, משה קח אתך את שבט הלויים כולו מלא את ידיו ואת רוחו. וללוי אמר...יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים ל"ג ח'-י') הדרך את הלויים ויהיו כמה שלוחי מצוה, מלמדי תורה בישראל, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב' ז').
התנוק שברח מבית הספר ונהיה 'מלמד'
בפרשתנו מובאת פרשה מופלאה אשר עפ"י חז"ל (ויקרא רבה שמיני י"א ג') מחלקת את ספר במדבר ונהיה כשלשה ספרים. הפרשה היא פרשת 'ויהי בנסוע' אשר על הכתוב (משלי ט' א') חצבה עמודיה שבעה, דרשו חז"ל (שם) אלו שבעה ספרי תורה. רש"י עפ"י חז"ל (שבת קט"ז ע"א) עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. ומה פורענות היתה? ביארו בתוספות (שבת שם ד"ה פורענות ראשונה, עפ"י מדרש 'ילמדנו': כתנוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים דרך שלשת ימים, לפי שלמדו הרבה תורה בסיני).
בספר מערכי לב (ח"ד ענינים עה"ת מאמר כ'תנוק הבורח') לרב משה שוואב זצ"ל (משגיח בישיבת 'בית יוסף' גייטסהאד) מבאר בצורה נפלאה ובעמקות, משמעות הדימוי הנ"ל. קשה, הרי מדובר כאן בדור יוצאי מצרים, הדור שקבלו בעצמם את התורה וזכו להגיע למדרגות העליונות של קבלת התורה?! אלא בהשוואה לנסיעה לאחר עליית ישראל מהים ועוסקם בביזת מצרים, משה רבינו הסיעם בעל כורחם. (רש"י שמות ט"ו כ"ב) אך בעזבם את הר סיני, לא נאמר שם 'ויסע משה', כיוון שלא הוצרכו להסיעם אלא מעצמם יצאו... והביאור בזה הוא, שישראל כשקיבלו את התורה בהר סיני עמדו שם בקדושה עצומה ואמנם זכו למדרגות גבוהות מאוד, אבל דוקא משום שהיו במדרגות כה גבוהות, הרגישו שהם אינם שייכים עדיין למדרגה זו, אשר הם עומדים במדרגה האמתית ובמצב זה בקשו ישראל לפוש קמעא ולחזור ולעמוד במדרגתם האמיתית. ורצון זה הוא הנקרא בפי חז"ל 'כתנוק הבורח מבית ספר'. כי מי שנפשו מרגשת אשר דבקות בה' הינה חיות ממש כמ"ש (דברים ד' ד') ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, אינו מתעייף מבקוש הדבקות, כשם שאין אדם מתעייף מבקוש החיות...
מה שלמדונו כאן חז"ל, הוא למוד הנוגע לכל אדם ואדם בעבודתו הפרטית, היכן שרק עומד. אם הוא חש 'עייפות' ממדרגתו, מאופן עבודתו, הרי הרי הוא בכללם של 'הנוסעים' של 'תנוק הבורח מבית הספר' עייפות זו גורמת לכל המכשולות. אין אנו מדברים כאן ממדרגות שאין עומדים בהם, אבל בתוך המדרגות שכן עומדים, ובתוך העבודות שכן עובדים, אם הוא עייף בהן, אות הוא על העדר רצון להתדבק בה'...ולמעשה, למדנו בזה יסוד בעבודה, כאשר אדם אינו חש קורת רוח בעבודה, עליו לפעול זאת בעצמו, שיעורר את עצמו תמיד לקוות לאותה מדריגה, להחיות בעצמו, אשר ירידה ממדרגה היא כפרישה מן החיים. וכל עוד לא השתרש בו הדבר אל ירפה מלהתעורר לזה...וכל זה באה התורה ללמדנו כדי לדעת איך להמנע מהנפילה הגדולה, כדי ללמדנו אשר גם לאחר הנפילה הראשונה, יש ביד אדם לחזור ולהתגבר ולעצור שלא ימשיך ליפול יותר ויותר, וזה ע"י 'הפסקה בין הפורעניות'...עכ"ל המערכי לב לרב משה שוואב.
פרפראות נאות בענין הנער שאמר למשה על אלדד ומידד
וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה (במדבר י"א כ"ז) רש"י: יש אומרים גרשום בן משה היה (תנחומא י"ב). בספר דרך המלך לרב חיים עמרם זצ"ל מחכמי מצרים לפני כר"ן שנים (נדפס מכת"י לראשונה ע"י 'אהבת שלום' ירושלים תשס"א) כתב: ויש לדקדק דמנא ליה הא, דדלמא נער אחר...? ויש לישב עפ"י מה דאיתא ברז"ל [בבא בתרא קט"ז ע"א: והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מלכים-א' י"א כ"א)] יואב שלא הניח בן כמותו ממלא מקומו נאמר בו 'מיתה'. והנה נבואת אלדד ומידד נבואתם היתה 'משה מת יהושע מכניס' ולכן מכיוון ששמע גרשום בן משה נבואתם שאמרו 'משה מת' ולא 'שוכב' היטב חרה לו כי הדבר נוגע לו. [תירוץ נוסף] יש לומר מדלא קאמר 'אדוני משה' ...[וירץ הנער ויגד למשה ויאמר (ללא פניה) אלדד ומידד...] אם כן בהכרח שיהיה גרשום בן משה, שאסור הבן לקרוא לאביו בשמו...
[ובבעל הטורים כתב:] מתנבאי"ם – נוטריקון, משה תנוח נפשו בגן אלקים יהושע מכניס [עכ"ל בעה"ט]. ואיתא במפרשים ז"ל במאמר בתיה כי מן המים משיתיהו [שמות ב' י'] היה לה לומר: ממים משיתיהו [ללא התיבות מ' וה' - מן המים]. אלא שלא רצה לומר כן, כי הראשי תיבות של ממים – משה מת יהושע מכניס, וקיימא לן, דלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן [ברכות י"ט ע"א] ועל כן הוסיפה נו"ן ה"א בדבריה לבטל הראשי תיבות הלזה. וזה אומרו 'מתנבאים במח נה' [במחנה] כלומר למחות [מח] נה שהוסיפה בתיה, כדי שתתקיים בתיבת 'ממי"ם' שהוא ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס...עכ"ל דרך המלך לרב חיים עמרם זצ"ל.
גילוי דרגת הנבואה של משה
וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם ה' בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ. לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא. פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה' יַבִּ֑יט...(במדבר י"ב ו'-ח').
בספר הכוזרי (מאמר ראשון אותיות ל"ז-מ"ג) בביאור יסודות האמונה, ביאר מעלת ישראל על האומות, והיותם בבחינת 'דרגה חמישית' בעולם מעל הדצח"ם (דומם צומח חי מדבר). וכן (שם אות ק"ט) בביאור מעלת ישראל ויעודו כתב: יעודינו הם – כי נדבק בענין האלקי ע"י הנבואה וכל הקרוב לה, וכי יתחבר הענין האלקי בנו באותות גדולה, במראות כבוד ונפלאות...עכ"ל הכוזרי. ובעקידת יצחק לרב יצחק עראמה (פרשת קרח שער ע"ח) והנה להיות ענין הנבואה הוא הדבר היותר הכרחי לשלימות האומה הזאת הנבחרת אשר נתיחדה בו מזולתה...
בדרשות הר"ן (דרושים ה' ח' וי"ג) האריך והעמיק בביאור יסודות הנבואה בכלל ונבואת משה בפרט. מעט מזעיר טיפה מדבריו הנוגעים ישירות לפרשתנו, וכעין למוד זכות והבנה לטעותם של אהרן ומרים בדרגת הנבואה של משה, ניתן ללמוד בתחילת הדרוש השמיני, בבארו הטעם שדוקא לאחר מינוי שבעים הזקנים, תהו אחר פרישתו של משה מצפורה. ואלו דבריו שם:...ואמנם מה שנתעוררו עתה ולא קודם לכך, הטעם אצלי מפני שעד עתה היו חושבים מפני טרדת משה רבינו ע"ה בהנהגת ישראל, היה כל זמנו כעוסק במצוה שהוא פטור ממצוה אחרת (עפ"י סוכה כ"ה ע"א) ולזה דנוהו עד עתה לזכות. אבל עתה, כשביקש מאת ה' יתברך שיצטרפו עמו אחרים בהנהגת ישראל ולא ישאר הוא לבדו [ראה רש"י במדבר י"א ט"ז ד"ה 'אספה לי שבעים איש': הרי תשובה לתלונתך (לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה. (שם שם י"ד) וצירף עמו שבעים איש מזקני ישראל], חשבו שהוא עכשיו מתחיב במצוה הזאת, ולכן דברו בו.
ואם אמנם היות כוונתם לשמים, חטאו מפני שדברו שניהם בו זה עם זה ולא שאלו ממנו טעמו של דבר, וגם מפני שהשוו נבואתם עם נבואתו ולא חלקו לו כבוד כראוי ואמרו (במדבר שם ב'). וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר. וה' יתברך השיבם כי משה עשה מה שעשה כראוי, והם חטאו בו, והודיעם שיש הבדל בין נבואתם לנבואתו, אשר מצד ההבדל ההוא ראוי לו לפרוש מן האשה, כמו שנפרש...[כאן מתחיל לבאר הבדל דרגות הנבואה ביניהם, ובדבריו יביא משל בענין היחשפות חוש הראיה לאור]... מראה הנבואה הזה קשה עליהם וחוץ מטבעם, לפי שהם לא היו מוכנים לנבואה בכל עת כמשה, אבל הם היו צריכים להכין עצמם בתחילה קודם בא הדבור אליהם. וזה הדבור בא אליהם פתאום, כמו שנאמר (במדבר שם ד') ויאמר ה' פתאם, ולא היה למשה קושי בזה כלל, כי היה מוכן לנבואה בכל עת, ואין דבר בגופו חולק עליה וינגד חוּל הנבואה עליו פתאום...ויהיה ענין אהרן ומרים דומה למי שעמד בחושך ואפלה זמן רב, שאם יעתיקוהו אל האור החזק פתאום, יברח ממנו חוש ראותו ויצטער...
[שמעו נא – רפא נא, ביאור ההקשר]
[בהמשך דבריו מבאר משמעות המלה 'נא' בדברי ה' אל אהרן ומרים (שמעו נא דברי), יסוד דבריו עפ"י דברי האבן עזרא בפסוק ו': שמעו נא – כמו עתה, ומכך ילמד הוכחה לשטתו כי קריאת ה' בפתאומיות, מלמדת על דרגת משה המיוחדת, ואלו דבריו] משה התפלל ואמר 'אל נא רפא נא לה' (במדבר י"ב י"ג) כלומר רפא עתה. וה' יתברך השיבו...הלא תכלם שבעת ימים [כלומר לא עתה]. ולפי זה יבוא לשון 'נא' בכאן על נכון, שאמר ה' יתברך אליהם שמעו נא דברי, כלומר אעפ"י שאין מחוקכם לקבל הדבור פתאום, כי אם אחרי ההכנה וההצעה לעת כזאת – עתה תשמעוהו, למען תדעו ותבינו שיפה עשה משה...עכ"ל הר"ן.
בטול כח הבחירה – הדרגה הגבוהה אליה הגיע משה]
במשך חכמה לרב מאיר שמחה מדווינסק (הקדמה לספר שמות. מומלצת מאוד מהדורת הרב יהודה קופרמן זצ"ל. תשוח"ח לידידי הרב אברהם דיסקין שליט"א מתל ציון, שהפנני לדברים מופלאים אלו.) מציב 'עמוד עבודה' גבוה מאוד, ממנו פינה ויתד נאמן להבין דרגת נבואת משה, ואלו מדבריו: נבואת משה הוא למעלה מנבואת כל הנביאים, שנבואת כולם הוא עפ"י אות ומופת, וכל המאמין באותות יש בלבו דופי, או שמוסמך עפ"י נביא מוחזק לנביא כמו אלישע ע"י אליהו. רק שהתורה אמרה להאמין לנביא שמראה אות ומופת, כמו שצוותה להאמין לעדים, אעפ"י שאינו מן ההכרח שתמיד יעידו אמת [עפ"י רמב"ם יסודי התורה פ"ח ה"ב. הפניה מהמהדורה הנ"ל]...לא כן משה רבינו, שכל ישראל שמעו שהקב"ה מדבר למשה פנים אל פנים, וכולם הגיעו למעלת הנבואה, וראו איך הקב"ה מדבר עמו...לכן אמר (שמות י"ט ט) הנני בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם...וא"כ איך צוה ה' שיאמינו לעולם במשה, הא 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות ל"ג ע"ב) ואין הידיעה מכרחת הבחירה?! ושמא יבחר משה אחר זה חלילה, להוסיף מדעתו?! ועל כרחין שה' יתברך שלל ממנו הבחירה לגמרי, ונשאר 'מוכרח' כמלאכים, והטעם שהתכלית הוא הבחירה, שבלא בחירה אין מעלה על האדם יותר מכל הנמצאים. וכמו שאמרה הצפרדע לדוד, אל תזוח דעתך, שהיא אומרת כל היום שירה (ילקוט שמעוני תהלים ק"ג) היינו שמקיימת תמיד פעולת יוצרה בלי הפסק. [ובלשון מליצית מיוחדת שואל] ועל צד המוסר כיוון דוד בהתבוננו מן הצפרדע, שהאם בשביל שהוא 'בחירי' יאסוף נועם זמירות הגיון לנו?! אבל האמת כי כל העיקר הוא לנצח את הבחירה, ובאין בחירה הלא גם טרם ירדה הנפש בתי החומר, היתה מַשְֹכֶּלֶת להפליא. וזה מאמרם ז"ל (ראה ירושלמי שבת א' הלכה ב') כל הלומד על מנת שלא לעשות, נח לו שנהפכה לו שליתו על פניו. [ביאור הדברים] כי שם היה הנפש משכיל בלי מפסיק מחיצה החומרית...רק שמשה שמצד עצמו עמל ויגע כל כך, עד שהעלה עצמו לדרגה גבוהה שבמדרגות שיבטל הבחירה. אם כן זהו עיקר תכלית האנושי, השלימות היותר אפשרי, לכן זכה שיבטל הבחירה. אם כן זה עיקר תכלית הבריאה לזכך החומר עד שישוב בשרו גם לרוחני ולכלי חזיון בכבוד אלקים, וכמו שכתוב (איוב מ"ט כ"ו) ומבשרי אחזה אלקים...אבל ישראל שהמה לא ראוים למדרגה ונבואה כזו...א"כ שבו לבחירה... עכ"ל המשך חכמה וראה עוד דבריו המרוממים.
חצוצרות חצי צורות
בדגל מחנה אפרים הביא עפ"י המגיד ממזריטש ...והרעותם בחצוצרות (במדבר י' ט'), היינו תחברו צער שלכם בחצוצרו"ת, היינו בחצי צורות, כלומר צער השכינה כביכול, שיש פירוד למעלה והם שני חצי צורות. [וביאר, כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו] 'שֵׁם' [כינוי לשכינה] ו'שמים' [כינוי להקב"ה] המגעגעים להתקרב ולהתיחד אחד אל אחד... [עוד דיבר על שיתוף צער האדם בצער השכינה] ואז 'ונזכרתם לפני ה' אלקיכם'.
[1] הגליון נערך לרפואת ולזכות: אמי חוה בת לאה, הרה"ג הרב אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא, אשר זעליג בן אידיו בתושח"י. ולעילוי נשמות: אבי מורי אוד מוצל מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, חותני הרב מנחם ב"ר יצחק, אשתו זהבה בת רבקה, בנם יצחק משה ז"ל.
