נשוא

"נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם" (ד,כב).

בני גרשון רומז לבנים קטנים שצריכין לרדפם ולגרשם לבית הספר, יען שעוד אין בהם יצר טוב עד י"ג שנה ויש להם צער גדול מלימודם, ולכן חשוב הוא מאד בעיני השי"ת כמאמרם ז"ל: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (ארון העדות).

"ישא ה' פניו אליך"

בפרשת השבוע מצווה התורה הקדושה על הכוהנים לברך את עם ישראל. ולא סתם לברך, לברך באהבה.

אומרים חז"ל: "כהן המברך בעין טובה ברכותיו מתקיימות, ושאינו מברך בעין טובה אל תרצו ממנו ברכה כלל". תהיה טוב עין. תשמח בהצלחה של השני בלי לרצות את זה לעצמך. "טוב עין הוא יבורך". מי שיש לו עין טובה, החיים שלו מבורכים. כי הוא שמח בחלקו, במה שה' נתן לו וגם במה שה' לא נתן לו, בחסרונות, בקשיים, בעיכובים, הוא חי באמונה שלמה שכל מה שעובר עליו זה הכל כדי להגיע לתיקון שלו בשלמות.

הכוהנים מברכים את ישראל "ישא ה' פניו אליך". אבל יש כתוב אחר שאומר ההיפך , "אשר לא ישא פנים". אומר מדרש רבה, כשישראל עושים רצונו של מקום אז "ישא ה' פניו אליך" וכשאין עושים רצונו של מקום, אז "לא ישא פנים". ומה זה לעשות רצונו של מקום? להשפיע טוב וחסד לזולת, להאיר לו פנים, לכבד אותו.

כששאלו התלמידים את רבי אליעזר: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם: "הזהרו בכבוד חבריכם. מעשה בר' חיים עוזר זצ"ל, אשר נודע בגאונותו וצדקותו, פעם בעת משא ומתן בדברי הגמרא במסכת יבמות, אמר לתלמידים שיש תוספות אחד במסכת יבמות דף נ' הנוגע בסוגיא שבה התפלפלו. קם אחד מגאוני התלמידים ואמר :"סליחה כבוד הרב התוס' הזה נמצא בדף נא. –לא! ענה הרב, זה בדף נ', אך הבחור התעקש על דבריו ותוך כדי ויכוח קם לעבר הספרייה לפתוח את הגמ' ולהוכיח את צדקותו לעיני התלמידים. הרב קם ממקומו ועצר את הבחור ואמר לו: וכי קל בעינך לבייש יהודי? חיוך של ניצחון עלה על שפתי התלמיד. מיד בהגיעו לישיבה, פתח לעני חבריו את הגמרא להוכיח את נצחונו. לתדהמתו הרבה גילה שאכן הרב צדק זה היה אמנם בדף נ', ולא בדף נא', אז הבין התלמיד שהרב התכוון בעצם למנוע בושה מהתלמיד ומשום שנזהר בכבודו של כל יהודי מישראל.

ואהבת לרעך כמוך זה היכולת להתמקד בצדדים היפים של הזולת. אתה רוצה למצוא את הארת פני ה', כמו שאומרים הכוהנים "יאר ה' פניו אליך", תחפש אותה בפנים של חברך, תחפש את הצד היפה שלו, תתפש את הטוב ששוכן בו, את החן שלו כי זה חן אלוקי.

ואי אפשר להגיע לעין טובה אם אין לך קודם כל עין טובה על עצמך. תראה את החן של עצמך. תזכור איזה חלק אלוק ממעל אתה. מכאן להתחיל. אחרת, אם לא תראה שגם אתה נפלא, שה' אוהב אותך, שיש בך כזה אור אלוקי, אז לא תוכל לראות את הטוב באחרים. אם אתה לא שווה, אז בודאי תראה רק רע אצל השני, כדי להרגיע את עצמך, אבל אם אתה רואה שאתה גם שווה, אם אתה מרומם את עצמך ורואה את הנקודה המיוחדת שבך, מזה תלמד לראות נקודות נפלאות שיש אצל השני ולא תהיה לך עין רעה עליו כי לא ראית בעין רעה את עצמך.

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה, יש בה קע"ו פסוקים. למה היא כ"כ ארוכה? כי חוזרים בה שוב שוב על קורבנות הנשיאים. למה לא כוללים את כולם יחד? הרי אף אחד מהנשיאים לא הוסיף על קורבן אחיו, ואם זו אותה רשימה, הרי היה אפשר לקרוא אותה פעם אחד בשם כל הנשיאים יחד?! להראות כמה חביב בפני הקב"ה כשבני אדם אוהבים זה את זה ונותנים כבוד אחד לשני. הנשיאים לא הוסיפו על חבריהם כדי לא לעורר קנאה ולא להפגין גאווה. ואת זה ה' הכי אוהב.

בזכות מה קיבלו הכוהנים את הזכות לברך את עם ישראל? בזכות אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שאהב כל אחד מישראל כגופו והיה מוכן לעשות כל מאמץ כדי להשכין שלום בין איש לרעהו. הוא תמיד ראה בכל יהודי את הטוב, את היפה, לא את החסרונות. אדם כזה, ראוי שיימסר לידיו מפתח הברכות, לו ולזרעו לדורותם.

מטבענו אנחנו שקועים בתוך אהבה עצמית. צריך לעורר את עצמנו לחשוב מחשבות טובות על השני, לשמוח בשמחתו ולהצטער בצערו. "כמו ששומע שנולד בן לרעהו, ישמח שמחה ממש כאילו נולד לו אותו בן. וכן אם ח"ו ייעדר איזה טובה מחבירו, יצער עצמו מאד על צער חברו" (יסוד ושורש העבודה).

כשאדם שקוע בתוך האנוכיות שלו, לא טוב לו. וכשהוא מקדיש לזולתו, נפתח פתח לאור האלוקי שיכנס אליו ואז מתמלאת נפשו בכזו חיות ונעימות.

אנחנו כל כך אוהבים את ה'. שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר.

השורש והיסוד של כל הרע בעולם זה כפיות טובה. אנחנו שוכחים את כל הטובות, ניסים ונפלאות שהקב"ה עושה אתנו רגע רגע. יהודי עד לאלפי אלפים חסדים והארות פנים שנעשים עמו במשך שנים אבל מה, הוא שוכח, לא שם לב, כאילו הכל מובן מאליו, מגיע לו.

נדיר למצוא אנשים שאומרים ברכות השחר מתוך רגש אמיתי של הכרת הטוב. ה' קרב אותנו אליו, מזכה אותנו לעשות כל כך הרבה מצוות, יהודי פשוט, איזה עושר רוחני מחכה לו אחרי 120 שנה. אז איך נלמד להודות לה'? אי אפשר ללמוד להודות לה', אם לא יודעים להודות אחד לשני. וקודם כל בבית. הרי המציאות של האישה שהיא חיה בשביל בעלה וילדיה, אז איך אפשר לא להגיד תודה. ולא רק פעם ביום.

שלום בית זה מקור כל ההשפעות הטובות, כל הברכה שיש לאדם תלויה בשלום בית שלו. זה הדבר הכי חשוב בחיים וצריך להשקיע בו, לא לוותר.

אסור למחוק את שם ה', אבל בשביל שישכון שלום בין איש לאשתו הקב"ה מוכן למחול על כבודו עד כדי כך מחיקת שמו הקדוש. התורה הקדושה מספרת בפרשת נשא שאשה שסטתה מדרך הישר, הבדיקה שבודקים אותה בבית המקדש כרוכה במחיקת שם ה' במים, שזה איסור חמור. עד כדי כך חשוב לקב"ה השלום בתוך הבית שהוא מוחל על כבודו ומוכן שיימחק שמו. וכמו שכפיות טובה זה שורש הרע, הכרת הטוב זה שורש הטוב. זה כזה רגש נפלא, זה משמח את כולם.

ה' רוצה שנזכור כל רגע שאנחנו לא יותר טובים מאחרים, שגם לשני יש בוודאי דברים נפלאים, רק שלא תמיד אפשר לראות את זה. כל יהודי יש לו נשמה קדושה, ה' נמצא גם אתו.

נתנו לנו פנים כדי שנחייך לאנשים סביבנו. אתה יודע מה שכל אחד עובר? הוא יראה חיוך, אז מה זה יעשה לו?! אתה לא יודע כמה בני אדם אתה ממש מחייה כשאתה הולך עם פנים מחייכות. הצרה שלנו שקשה לנו לחייך לאנשים. שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת. מי שכן זוכה, ה' מוריד לו שפע של ברכה.

איך מקיימים "ואהבת לרעך כמוך" לאדם שפגע בנו? אנשים הולכים לפעמים שנים עם כעס, עם שנאה, עם רצון לנקום. מחכים רק שהוא יפול. ואם הוא נופל, מאמינים שבגללנו הוא קיבל את העונש הזה.

אבל אם מצליחים להתגבר על יצרנו ומנקים את הלב, אם זוכים לאהוב במקום לשנוא, אז זוכים לאור גדול. אדם שמתגבר לעזוב את מה שהטבע שלו מכריח אותו, ומעביר על מדותיו, לא שונא ולא נוקם ונוטר למי שפגע בו רק שוכח הכל ומסיר זאת מליבו כאילו לא היה כלל, אדם כזה הקב"ה מתפאר בו.

איך מסתיימת ברכת כוהנים? "וישם לך שלום". אדם זוכה לחיות בשלום עם כולם, זוכה לטעום טעם גן עדן בחייו. "עולמך תראה בחייך".

אדם לא יודע ולא יכול לעולם לדעת מה קורה עם השני. אדם כל היום מסתכל על אנשים ורואה אנשים וחושב עליהם מחשבות ושופט ודן אותם ומדבר עליהם אבל באמת, הכל נדמה לו. הוא לא יודע איזה מהלך ה' יתברך מוליך את השני, הוא לא יודע מאיפה ההתנהגות שלו נובעת, וכמה יצר הרע מתגבר עליו, ומה עליו לתקן, הוא לא יודע כלום.

אל תשכח, כל מה שיש לך יכול להיעלם ברגע אחד, אף אחד לא הבטיח לך שמחר אתה לא תמצא את עצמך בדיוק באותו מקום שבו נמצא החבר שלך, לכן תיזהר מלשפוט אותו, לפסול אותו, להטיל בו דופי. צריך להתאמץ להתחבר עם הנשמה הקדושה של השני ולא לתת ח"ו לסממנים חיצוניים להיות חוצץ בין נשמותינו. תזכור שכולם הם אלוקות, כולם הם חלק אלוק ממעל, כולם בנים של השם. השלום זה אמת ומחלוקת זה שקר. במחלוקת אין מרוויחים, יש רק מפסידים. ההפסד הגדול ביותר זה שבכל מקום שיש פירוד ומחלוקת, ה' מסתלק משם.

כל אחד צריך להתבונן ולבדוק את עצמו, עד כמה הוא אוחז במידת השלום, לפשפש במעשיו היטב ולנקות אותם מכל נגיעה במחלוקת ושנאת חינם. המדרגה האמיתית שלך נקבעת לפי מידת השלום שלך. צריך להשתדל בכל הכוח לא לצער שום יהודי, רק לעזור, לרחם, לוותר, להרבות שלום ואהבה כי זה מה שממתיק דינים ומבטל גזירות יותר מכל דבר אחר. זה גם מה שמקרב את השני לאבא שבשמים. כמו שסיפר יהודי שפעם היה בציון הקדוש באומן והתפלל על יהודי שהיה נראה לו מאד רחוק מקדושה ומיהדות, ממש חשב עליו מחשבות שרחוק מאד שהוא יחזור בתשובה אבל התעקש מאד בתפילתו. רבונו של עולם, אתה כל יכול ולא יבצר ממך מאומה, הרי יש לו איזה נקודה יהודית ובודאי אתה חפץ שנפציר ונתחנן עליו כאילו היה בן יחיד שלנו, ופלאי פלאות, בתוך זמן קצר התהפך אצלו הלב וחזר בתשובה שלמה וזה סימן וחיזוק שאסור לנו להתייאש משום בר ישראל והקב"ה שמח בזה.

כשאתה דן מישהו לכף זכות, הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו, וזה יכול להיות התחלה של שינוי. בעיקר כשאתה גם אומר מילים טובות, כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

דוד המלך יפה עיניים, עם עיניים כאלה טובות, שאול רדף אותו, אחרים רדפו אותו, והוא לא נגע בהם, ולא האשים אותם, והיה מוכן לקבל את הדברים הכי קשים, ועמד בכל הנסיונות, ותמיד הסתכל על כולם בעיניים הטובות שלו. דוד מלך ישראל חי וקיים כי הוא הגיע לבחינה הכי גבוהה שיש: עין טובה. אין מדריגה יותר גבוהה מזו. אי אפשר להבין מה זה הכוח הזה שלא איכפת לי מהעולם, ומעבירים על המדות, ומבליגים, ומוותרים, וסולחים על הכל.

עיקר הנסיון זה כשחולקים על האדם והוא ממשיך לאהוב את זה שחולק עליו אהבת נפש. הרי יש לו אין סוף פנינים, אין סוף מרגליות, אז בשביל איזה טיפת רוח שטות אני אפסול אותו?

אהבה ושלום ואחדות, זה היהדות. הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דוקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמנות, לותר, לרחם, לגלות רגישות. הקב"ה ברא את העולם מחמת רחמנותו, הוא רוצה עולם שבו נרגיש את הרחמים שלו, ואיך נרגיש רחמנות בעולם אם לא נתחיל לרחם אחד על השני.

לקיים מצוות בין אדם למקום זה יותר קל ממצוות שבין אדם לחברו. זה אפילו תענוג. אבל לראות את ההצלחה של השני ולשמוח, או לסלוח עם כל הלב לזה שפגע בנו, זה כבר הרבה יותר קשה. אבל זה בדיוק מה שהשם רוצה מאיתנו. כמו בסיפור הבא:

בשר ואגוזים לחסר השיניים

ר לוי שלום.

לפני 15 שנים נפטר לבית עולמו אבי עליו השלום, איש אשכולות אך צנוע ונחבא אל הכלים, ושמו אליהו שמעון קוזניץ זצ"ל. בלוויה שלו נכחו כמה עשרות בני משפחה, מספר שכנים, רב השכונה ועוד איש עשיר אחד. אבא נפטר בשיבה טובה, זכה לנכדים ולנינים, ועד היום שמו נישא בפינו, כיהודי מיוחד, שלא הירבה לדבר, יותר שתק מאשר העיר הערות. מעולם לא העביר ביקורת על ילדיו או רעייתו, לא הטיף, לא הצליף, אלא פשוט נהג במין אצילות שקטה, מעודנת, התנהלות שהשפיעה אז ומשפיעה עלינו עד היום, לנהוג כמותו, או לפחות לנסות... על שולחן השבת הוא נהג כמו חתן ביום חופתו. נהרה על פניו, משמיע דברי תורה, ואחר כך מפייט מזמור, פונה בעדינות לילדיו "נו מוישי, יש חידוש?". אם יש, אז מקשיבים בדריכות. אם אין, לא נורא, אבא ממשיך להניע ולרומם את שולחן השבת, העיקר שאף אחד לא ירגיש נבוך, אלא כולם שותפים שווים בשיר ובזמר. אינני זוכר מעולם שאבא התווכח או התפלמס עם אמא, עם שכן, או בכלל עם יהודי עלי אדמות. הוא הישרה סביבו סוג של הכלה, הסכמה וספיגה של כל מוזרות שבעולם. ביתנו פתוח היה לקבצנים, לאנשים בודדים, וכמובן לכל מיני טיפוסים שהצרות רדפו אותם, והם חיפשו אוזן קשבת וכתף לנוח עליה, הכתף של אבא. אבא לא ניהל איתם שיחות נפש, אך החיוך הנעים שלו, דבר תורה קטן, סיפור חסידי ולחיצת יד, עשו את שלהם. לפרנסתו עסק אבא כדוור של שתי שכונות, אך ידע לנצל את שעות היום והלילה לעילא. הוא נהג לישון מיד אחרי תפילת ערבית, קם לפני חצות, ערך תיקון חצות, עסק בלימוד בבית המדרש הסמוך, תפילה בנץ, נימנום של שעתיים, יציאה לעבודה וחוזר חלילה. הוא למד יותר מאשר עבד. אף שזכה לסיים ש"ס מספר פעמים, וידע שולחן ערוך אורח חיים על בוריו... מעולם לא התבלט, רק כששאלו אותו השיב, ועוד איך השיב.

ועכשיו לסיפור שלנו.

יום אחד נוחת בביתנו יהודי עם המון פיזור נפש, מבולבל, ממלמל, בגדיו בלויים ונעליו פעורות פה. בקיצור נראה נורא. תוסיף לכך שלמעט שתי שיניים קדמיות, אחד מלמעלה וחברתה מלמטה, פיו היה שומם לחלוטין.

אבא העניק לו מכנס וכמה חולצות, קנה לו זוג נעליים חדש, והעמיד לפניו כמה צנצנות של לבן, עגבניות רכות, ולחם לבן, הלה תלש ואכל רק את החלק הרך, הלבן. בין לבין סיפר האורח על עוגמת נפשו מן העובדה שלמעלה מעשור אין לו שיניים והוא נאלץ לאכול רק מאכלים רכים. "לא טעמתי בשר כבר שנים רבות... לא הכנסתי בוטן או אגוז לפה... נו טוב, כך גזר השי"ת, אבל יש רופאי שיניים כך שמעתי... שיודעים לעשות שיניים חדשות או תותבות". דמעות ניקוו בעיני האורח... אבל אבא בעצמו היה קשה יום, מה יכול לעשות? בין לבין, ציין האורח את שמו ועיר הולדתו.

חלק ב'

ר' לוי, תרשה לי לקפוץ לסצינה מאד מוזרה שקשורה באבא. ערב אחד הודיעו בכל אמצעי התקשורת על פטירתו של יהודי עשיר מאד, מפורסם, מיסטר ירוחם גלילי, שהיו לו הרבה מהלכים במדינה. אנחנו גרנו בצפון, ולתדהמתי למחרת בבוקר אבא נטל את תיקו האישי עם ספריו, והודיע לנו שהוא נוסע להלוויה של העשיר גלילי בתל אביב. השתאינו. "מה לך ולו?" שאלנו. אך אבא הפליג לתחנת האוטובוס.

עד כמה שידענו, העשיר שנפטר היה יהודי שומר מצוות, אבל מעולם לא שמענו שאבא הכירו. למחרת, בעתונים החילוניים פירסמו תמונות מאותה לוויה, צוטטו הספדים על ידי כמה מחשובי המדינה... ובנוסף הופיעה תמונה מוזרה במקצת ובה נראה אבא שלנו רוכן מעל גופתו של גלילי המנוח, מצמיד את פיו לאוזנו של המכוסה בתכריכים ולוחש משהו... על פי הכתבה, "היהודי החרדי לחש את לחשיו לאוזני העשיר במשך כמעט דקה, עד שהורחק על ידי כמה מן המלווים". היה מי שגזר את הכתבה ושאל אותנו, מה פשר הדברים? בלענו את הלשון. אבא היה טיפוס דיסקרטי, לא מתלבט, אבל לא עושה דברים מוזרים, בטח לא לוחש לחישות על אוזני נפטרים שהוא לא מכיר. אגב, אותו יהודי עשיר שסיפרו שהוא נדבן חשוב מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית. הוא דהר במכוניתו בכביש מהיר, איבד שליטה על ההגה והמכונית התהפכה כמה פעמים,, נתקעה בעמוד בטון של גשר, ונמעכה כליל.

אבא הותיר אותנו עם תהיות וסימני שאלה. המשפט היחידי שהסכים להשמיע "קיימתי מצוות לוויה, וצריך לדעת איך למות...". בקיצור, הנושא הזה הפך לשיחת המשפחה, והנסיונות לתחקר ולגלות מה מתרחש מאחורי אותה לחישה מתוקשרת , עלו בתוהו.

יש דברים מוזרים, ויש בלשון המלצה גם דוורים מוזרים. אבא היה כנראה, דוור מוזר... כעבור חודשיים שלושה שוב פקד את ביתנו האורח האומלל ההוא, וכולו מצהלות שמחה. הוא פער את פיו בפני אבא, ואמר לו "אדון קוזניץ, תסתכל, יש לי פה המון שיניים. אני כבר יכול ללעוס בשר, ולטחון אגוזים...".

אבא ביקש מאמא להגיש לאורח המאושר חתיכת בשר שנשארה משבת וכמה אגוזים שיפצח. אינני יכול לשכוח את רחש הלעיסות של האורח... שטחן וטחן וטחן עד דק את המזון ובעיניו אור ואושר.

פרק ג'

ר' לוי, אנחנו לקראת סיום.

אבא כאמור נפטר בשיבה טובה, וכמו שסיפרתי לך ליווינו אותו לבית העלמין בני משפחה, שכנים ורב השכונה. סמוך לשער בית העלמין, נעצרה לפתע מכונית גדולה ומפוארת ממנה ירד יהודי כבן 30, גבה קומה, ועל ראשו כיפה סרוגה קטנה. הוא החנה מכוניתו והצטרף למלווים. כשחזרנו לבית אבא, לשבת שבעה, הצעיר התיישב לצידנו וניחם אותנו. "מי כבודו?" שאלתי. "שמי צביקה, צביקה גלילי". גלילי? "אתה הבן של ירוחם?" "כן" הוא השיב. "הכרת את אבא שלנו?" שאלתי מסוקרן, מתוך הנחה שעכשיו תעלומת הלחישה המסתורית לקראת פיתרון. ר' לוי, קבל ציטוט מפי הבן: "ובכן, כשאביכם רכן על גופתו של אבא ז"ל, ולחש מה שלחש, כעסתי נורא והרחקתי אותו מן המקום. חשבתי שמדובר באדם קצת לא שפוי. אבל אבא שלכם אמר לי "בחור, עשיתי טובה לאבא שלכם". המשפט הזה זיעזע אותי ולכן שאלתיו לשמו ולכתובתו, ואחרי השיבעה נסעתי צפונה כדי לרחרח במה מדובר. הרב קוזניץ נכנס למכוניתי וחשף בפני סיפור משפחתי שלא הכרתי. וכך סיפר לי: "אביך היה איש עשיר וידוע, וגם נדיב וזכויותיו רבות הן. אז מן השמים גילגלו לפיתחי מידע לא נעים, שבגינו אביכם עלול היה לאבד את העולם הבא שלו. יום אחד ביקר בביתי איש אומלל לא בדיוק בריא בנפשו, לבוש בלויים וחסר שיניים. לדבריו, שנים רבות שהוא לא טועם בשר ולא לועס אגוזים. ליבי נקרע בקרבי. איש גלמוד שכזה, מה יש לו בחייו? קצת לטעום ממעדני העולם... וגם זה אין לו... בין לבין הוא סיפר ששם משפחתו גלילי... עשיתי אחד ועוד אחד, והתברר שמדובר בעצם בדוד שלכם... אח של אביכם, שיוצא ובא לבתי חולים לאנשים מסוגו,,, נסעתי לתל אביב למשרדו של אביכם שקיבל אותי אומנם בסבר פנים יפות, אך כששמע את בקשתי השיב לי בתקיפות ובאופן חד משמעית 'אינני מעוניין לעזור לו. מצידי שיישאר בלי שיניים'. הוא היה נחרץ. עלות ההשתלה והכתרים היו

כ 30,000 ₪... האמת היא, שכעסתי על אביך שידע לפזר סכומי עתק, אבל השיניים של אחיו האומלל לא עניינו אותו. אין לי מושג מדוע. למחרת ניגשתי לגמח מסויים ולקחתי הלוואה נכבדה, וכעבור כמה חודשים הותקנו שיניים מצויינות לדוד שלכם. כמה ימים אחרי שהוא כבר לעס בשר ואגוזים, הופצה הידיעה על פטירת ירוחם גלילי ז"ל, בנסיבות טרגיות. חששתי שמא ההקפדה שלי היא זו שגרמה לאסון הנורא, ולכן נסעתי להלוויה. אתה שואל מה לחשתי על אוזנו? ובכן כך, אמרתי לו 'אדון גלילי היקר, אני מבקש את סליחתך על כך שכעסתי עליך... עכשיו, בדרכך לעולם האמת תגלה שהשיניים של אחיך היו המבחן האמיתי של כל הצדקות שלך. ולצערי, כנראה נכשלת במבחן. אבל אני אליהו שמעון קוזניץ מודיע לך בזאת, שאת כל הצדקה והזכויות של מצווה זו, אני מעמיד לזכותך, למענך... רק למענך, כאילו אתה שנתת אותה בלב שמח וברצון טוב...". כך סיפר לנו בנו של גלילי בשבעה, וכך נחשפה בפנינו עוד זויות מופלאה באישיות של אבא.

לפני שגלילי הבן יצא, הוא רשם המחאה ע"ס 30,000 ₪, ואמר לנו "זו תרומתי הצנועה לעילוי נשמת אביכם המנוח, שסירב לקבל ממני אז את מימון השיניים של הדוד. אביכם הצדיק האיר את עיני להבין, שלפעמים שיניים תותבות ברגע של מבחן, זו הצדקה הכי חשובה בחיים... לשמח יהודי אומלל בלעיסת בשר ואגוזים".

תפילה

רבונו של עולם

אל תתן לי להתרחק ממך. תעזור לי שגם ברגעים הקשים, כשכבד לי, כשלא טוב לי, ואני לא רואה לא מוצא, ולא תקוה, והבלבולים סובבים אותי, ואני לא יודע איך להמשיך כי אני חוזר תמיד לאותו מקום ולא מצליח להתרומם, ואני כבר מתחיל לפקפק אם התפילות והתחנונים האינסופיים באמת יעזרו, תעזור לי אז לזכור שגם שם, שדווקא שם, אין לי אל מי לברוח ואין לי איפה להתנחם אלא רק אצלך אבא.

כי מי יכול לעזור במצבים הקשים האלה?

מי יכול לעודד ולתת לי כוח להמשיך?

מי יקבל אותי כמו שאני ויראה לי שעדיין לא אבדה תקוותי ויש לי עוד הרבה דברים, יפים וטובים? מי יראה לי שהוא אוהב אותי כמו שאני למרות שהוא בטח רוצה שאני אשתנה, שאני אנצח את כל התאוות והמדות הרעות? שאכנס בשערי הקדושה? מי יבין את המסלול הקשה שקיבלתי ולא יפסול אותי למרות המעידות שלי?

רק אתה אבא. רק אצלך הנחמה, רק ממך אפשר לקבל כוח.

זה כזה נס כשבאים אליך עם כאלה בלבולים, וכזו כבדות, ומה יהיה, ואיך ייגמר הספור הזה, ומתי נצליח להשתחרר מהעבדות הזו, ופתאום התבהרות, והקלה, וכזה נועם, וכזו קירבת ה', אתה ממש עוטף אותנו אז באהבה שלך, ובחמלה שלך, ובאמונה שלך בנו, שגם אם לכאורה אין שינוי, אבל בעצם יש ויש. כי אתך אבא הכל כל כך אחרת. כל כך טוב. רבונו של עולם, מה שלא יעבור עלי, וכמה שיהיה לי קשה, לעולם אל תתן לי להתרחק ממך.