'ת"ר: "ואספת דגנך" מה ת"ל? לפי שנאמר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן? ת"ל "ואספת דגנך" הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, שנאמר (דברים יא, יד) "ואספת דגנך". ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר (דברים כח, מח) "ועבדת את אויביך" וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. א"ל רבא לרבנן: במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי, לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא' (ברכות לה,ב). בפשטות לשיטת ר"י יש לעבוד, ולשיטת רשב"י לא. אולם לכאורה זה תמוה, שכן מצאנו הרבה דברים חיובים מאוד על הפרנסה: 'שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות. אהוב את המלאכה כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה, ואל אדם יהי שונא את המלאכה. כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר, (שמות כ) "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך". רבי עקיבא אומר: עתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן המיתה, ועתים שאין אדם עושה מלאכה ומתחייב מיתה לשמים. כיצד, ישב אדם כל השבוע ולא עשה מלאכה, ולערב שבת אין לו מה יאכל, היו לו מעות של הקדש בתוך ביתו ונטל מהם ואכל מתחייב מיתה לשמים. אבל אם היה פועל והולך בבנין בית המקדש, אף על פי שנתנו לו מעות של הקדש בשכרו, ונטל מהם ואכל מתנצל מן המיתה. רבי דוסתאי אומר: מניין שאם לא עשה מלאכה כל ששה, שיעשה כל שבעה? הרי שישב כל ימות השבת ולא עשה מלאכה, ולערב שבת אין לו מה שיאכל, הלך ונפל בין הגייסות, ותפשוהו ואחזו אותו בקולר ועשו בו מלאכה בשבת. כל זאת שלא עשה כל ששה. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה. שנאמר (בראשית ב) "ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשמרה", והדר "מכל עץ הגן אכול תאכל". רבי טרפון אומר: אף הקדוש ברוך הוא לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות כה) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות, מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה, שנאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". ומה תלמוד לומר "ועשית כל מלאכתך" להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות, ילך ויתעסק בהן' (אבות דר"נ יא). (וכן יש דרשות באבות דר"נ נוסח ב. כא). הרי שמובאים הרבה מעלות לעבודה, וכי רשב"י חולק על כל אלו? ובפרט שר"ע גם מובא כאן, והרי רשב"י היה תלמידו? לכן נראה שאולי לא מתכוון רשב"י שלא יעבדו כלל, אלא שיש הבדל כיצד אתה עובד, שלר"י זה תעבוד בעצמך, ובא רשב"י ואומר שאתה לא חייב לעבוד ממש בעצמך, אלא אם אתה ראוי אז אתה תהיה המנהל ואחרים יעבדו בשבילך, ובהיותך המנהל זה נחשב לך כעין שאתה העובד. לכן רשב"י מפרט את כל הזמנים, שיוצא שלא נשאר זמן ללמוד. זה לא במקרה, אלא בא לומר שאמנם יש בעבודה צורך וחשיבות, אבל אם יעשו 'מנהג דרך ארץ' כדברי ר"י יצא שלא ילמדו כלל. לכן ודאי שהכוונה שהעבודה נעשית ע"פ דרגתך. שאם אתה עושה את רצון ה' בשלמות, אז עבודתך תעשה ע"י שאתה מנהל את האחרים, ויהיה לך הרבה זמן ללמוד, שזהו 'מלאכתן נעשית ע"י אחרים, שנאמר (ישעיהו סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'', שמדובר על 'מלאכתן', שנחשב לכם המלאכה כאילו אתם עשיתם, וזהו "צאנכם" זה הצאן שלכם, ואתם מנהלים של אחרים, שכך יש לכם חשיבות של עושי מלאכה ע"י פועליכם. ואם אינכם עושים כראוי בשלמות את רצון ה', אז אתם מתקשים בעבודתכם בעצמכם (כמו שמביא תוס' [ד"ה 'כאן'] שמדובר בפס' על צדיקים, אבל לא גמורים). ובמקרה חמור יותר (שאינם עושים רצון ה' ממש) אפילו מכבידים עליו יותר, שעושה מלאכה לאחרים. ומה שאומר אביי שהרבה עשו כר"י ועלתה בידם וכו', כוונתו שאדם שעובד בעצמו מצליח, אבל שאחרים יעבדו בשבילו וכראוי, לא כל אחד זוכה אלא מי שראוי כצדיק גמור. לכן מובא מיד דברי רבא לרבנן, שיעשו מלאכה בימי ניסן ותשרי, שנראה שבא לומר איך לעשות כרשב"י ולא ליכשל (שהרי רבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם), שזה ע"י שיעבדו מעט בזמן הראוי ביותר, ולא יסמכו על אחרים, שבכך יצליחו ללמוד ולעבוד, ולא יהיו כאותם שלא הצליחו. לכן ממשיכה הגמ': 'אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן. ואמר רבה בר בר חנה אר"י משום ר"י בר' אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון, כדי לחייבן במעשר. דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות, דרך חצרות, דרך קרפיפות, כדי לפטרן מן המעשר. דא"ר ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר (דברים כו, יג) "בערתי הקדש מן הבית". ור' יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת, שנאמר (דברים כו, יב) "ואכלו בשעריך ושבעו"'. שבפשטות מובא עניין של מלאכה ולימוד (כהמשך למקודם), ואח"כ מובא עוד דברים שנאמרו ע"י אותם בעלי המימרא. אולם נראה שזה בא כחיזוק למקודם, שמביאים שדורות הראשונים עבדו ולמדו והצליחו, כי היו צדיקים כמו שמביאים מיד שהיו מכניסים בצורה שכזו בכדי להתחייב במעשר. לעומת דורות אחרונים שאינם צדיקים כמותם ולכן לא זכו להצלחה בפרנסתם. הרי שתלוי בצדקות, שזהו כדבריו המפורשים של רשב"י, ומובא שעבדו, שבזה באים לומר שאף לרשב"י יש לעבוד, רק בצורה שיוכלו ללמוד כמה שיותר. כמו שאומרים 'עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן', שגם עבדו וגם למדו וגם היו צדיקים, ובכך הצליחו, שלא כאותם שעשו כרשב"י שלא הצליחו כיון שעשו עד הקיצוניות כרשב"י, והם לא היו באותה דרגה גבוה מאוד שאמר רשב"י, שעשיית המלאכה תעשה ע"י אחרים ממש, כפועליהם. לכן הם היו צריכים לעשות כאותם דורות ראשונים, שהיו צדיקים ועבדו מעט ולמדו הרבה, שאף רשב"י מודה שכך צריך להיות ע"פ דרגתם.