ט"ז אייר

ביאור מהלך עניני הפרשה מתוך עבודת גילוי הקדושה[1]

בספרו של הרה"ג הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א[2] שיח יצחק ויקרא, הספר שיצא לאור לאחרונה (ניסן תשע"ז) נושא גם את השם קדושת ישראל. מה יפה להביא ממנו בחיתום הפרשיות העוסקות בעניני הקדושה. נקדים עפ"י דבריו, שהכהנים נצטוו בתחילת הפרשה על איסור עשיית קרחה בראשם, (אמור כ"א ה') לֹֽא־ יִקְרְח֤וּ קָרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם. והלוא יפלא כי כל ישראל נצטוו בדבר זה כנאמר בספר דברים בפרשת ראה (י"ד א') בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת. ועוד בסיומה של הפרשה בענין המגדף נאמר (שם כ"ד י'-י"א) וַיֵּצֵא֙ בֶּן־אִשָּׁ֣ה יִשְׂרְאֵלִ֔ית וְהוּא֙ בֶּן־אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּנָּצוּ֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִ֔ית וְאִ֖ישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִֽי. וַ֠יִּקֹּב בֶּן־הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת־הַשֵּׁם֙...ומפרש רש"י עפ"י חז"ל (ויקרא רבה ל"ב ג') מהיכן יצא...רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר 'ביום השבת יערכנו' [ויקרא שם ח'] דרך המלך לאכול פת צוננת של תשעה ימים?!

ומבאר הרב בספרו הנ"ל: והכוונה שאעפ"י שהיה נס קבוע בלחם הפנים שנשאר חם כביום הלקחו [עפ"י חגיגה כ"ו ע"ב, מנחות כ"ט ע"א] ללא שום שינוי, טענתו היתה שאנחנו מצידנו מגישים לחם יבש לשולחנו של מקום, וזהו לא לפי כבוד שמים. אמנם האמת היא שהענין של 'ביום השבת יערכנו' היה להראות שכל השפע שבעולם (ששולחן לחם הפנים מורה עליו) בא לעולם דרך השבת...וזו התשובה לשאלתו, אדרבא בלחם היבש הזה מונח עיקר כבוד שמים, שמראים ומדגישים שכל קיומו של עולם אינו אלא ע"י רצונו יתברך שמו בבריאה, ואין שום חסרון ח"ו בכבוד שמים במה שמניחים אותו משבת שעברה, ואולם המגדף לגלג על כך ולא נתקבלה בלבו תשובה זו. שומעים פה יסוד גדול, שהמגדף על אף שהיה יהודי ע"י אמו, מכל מקום במה שהיה 'בן מצרי' היתה חסרה לו קדושת ישראל...והיה אצלו חסרון ב'התקדשתם והייתם קדושים' וכיון שכן לא יכל להבין את התשובה לשאלתו, שמי שלא קדוש לא מסוגל לקלוט דברים קדושים. שבשביל לראות ולהרגיש את הפנימיות האמיתית של כל דבר צריכים להיות קדושים, ואחרת אין רואים אלא רק את החיצוניות השטחית בכל דבר ותו לא. ובאמת זו העבודה בכל מצוה ומצוה צריך תפלה שנזכה לקיים את ה'קדשנו במצוותיו', וזה כשנזכה לקלוט ולשמוע את התוכן הפנימי של המצוה...וככל שהאדם יותר פנימי וחי ברוחניות ובקדושה, הוא רואה בכל דבר את צורתו האמיתית...ומעתה יתבאר מדוע הכהנים הוזהרו בתוספת אזהרה יותר משאר ישראל, היות וקדושים יהיו לאלקיהם בתוספת מדריגה בקדושה על שאר ישראל מחמת קירבתם לעבודתו, ולכן הם צריכים לשמוע בתוספת הכרה את היסוד של גדלות הנפש, שככל שהאדם יותר פנימי ורוחני יודע להעריך יותר את קדושת נשמתו ולהבין נצחיותה ומסוגל לקלוט זאת יותר מאחרים...        

להזהיר גדולים על הקטנים – להאיר מהגדולים על הקטנים

הפרשה שאנו קוראים השבת היא פרשה מיוחדת באשר בה כל המועדות נקבצו ובאו. בתחילת הפרשה מובא ענין אזהרת היפך הטהרה בכהנים וזה לשון הכתוב: (ויקרא כ"א א'-ב') וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו. כִּ֚י אִם־לִשְׁאֵר֔וֹ הַקָּרֹ֖ב אֵלָ֑יו...מבאר רש"י (עפ"י יבמות קי"ד ע"א) אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. כלומר שהגדולים יזהירו את הקטנים מלהטמא. פירוש מקורי מעניין מביא הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד[3] בספרו ארץ צבי עה"ת בפרשתנו וזלה"ק: הנה דין זה [להזהיר גדולים על הקטנים] נוהג בכל המצוות...ולמה נכתב כאן בטומאת כהנים?

י"ל להזהיר הוא מלשון זהר, שהגדולים יאירו בתוך הקטנים, וע"כ הוזהרו הכהנים, שהם צדיקי הדור, שלא יטמאו כלל, מחמת שהם מקור האורה לישראל, והמקור צריך להיות בטוהר ובזיכוך גדול...וזה, לנפש לא יטמא בעמיו, בשביל עמיו...כי עיקר אזהרתו לטהרה יתירה הוא בשביל עמיו. זכר לדבר בר"ן סוכה (ל"ג ע"א) בשם ראב"ד, ביבשו עלי הדס ונשתיירו בו ג' עלין לחין בראשו, כשרין. וכתב הראב"ד דבזה בעי לח גמור ולא כמוש, דכיוון שצריך להציל על השאר, בעי שיהיה לח גמור. [ע"כ מסוגיה בסוכה] והכי נמי בזה, שמטרתו להאיר בתוך כלל ישראל, צריך שיהיה בתכלית הזוך והטהרה. עכ"ל הרב פרומר זצ"ל.

לפי מעלת הקדושה, חובת זהירות ההנהגה

בישמח ישראל לרב יעקב חיים סופר בעהמ"ח כף החיים זלה"ה מבאר הסתירה לכאורה בכתוב (אמור כ"א ו') קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם. יש להקשות, כיוון שאמר קדושים יהיו לאלקיהם, ודאי שלא יחללו שם אלקיהם, וכיוון שיהיה קדוש כיצד יעשה עבירות, ואם כן למה חזר ואמר 'ולא יחללו שם אלקיהם? ונראה לפרש עפ"י מה שכתב הרמב"ם ז"ל (מדע יסודי התורה פ"ה הי"א) דיש דברים שהם בכלל חילול ה', והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואעפ"י שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם...הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, ע"כ [דברי הרמב"ם]. וזה שאמר 'קדושים יהיו לאלקיהם ולא יחללו את שם אלקיהם' רוצה לומר לפי גודל קדושתם  צריך שידקדקו על עצמם ויעשו לפנים משורת הדין, כדי שלא ירננו הבריות אחריהם ויחללו שם אלקיהם. אבל עבירות, פשיטא שלא יעשו אם יהיו קדושים.

עוד בענין זהירות מחילול שם ה' ח"ו כתב בהמשך דבריו: [וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י ה']. וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י [אמור כ"ב ל"א-ל"ב]  - הא דסמך 'ולא תחללו' ל'וושמרתם את מצוותי' לרמוז שצריך האדם לכוון בשעת קיום המצוות שהוא עושה אותם לשם יחוד, כדי לקיים מצות בוראו ולעשות נחת רוח לפניו דוקא בלי שום פניה, ולא על מנת שיכבדוהו בני אדם או לשום דבר אחר. וזהו שאמר ושמרתם את מצוותי – רוצה לומר כשאתם שומרים לעשות את המצוות, ועשיתם אותם אני ה', רוצה לומר שתעשו אותם לשמי ולא תחללו את שם קדשי לעשות אותם לשם פנייה. עכ"ל הרב יעקב חיים סופר זלה"ה.

יחוד ה' יתברך בחיים

הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל בספרו מעיני הישועה (גלות וישועה פרק ל"ד) כותב: כל מצוה ומצוה על כל פרט ופרט ועל כל דקדוק ודקדוק שבה, מגלה את יחודו יתברך שמו, לא פחות ממצות היחוד בכלליותה. וכשם שא"א לישראל בלא אמונת יחודו, כך א"א לישראל בחסרון שום פרט מאיזו מצוה שהיא. וכשם שטבעו של כל אחד מישראל הוא להיות נהרג על קדושת שמו, כך צריך להיות בטבעו ליהרג על כל פרט ופרט של המצוות, אלא שלעת עתה אחרי שנגנז האור הצפון לצדיקים, נעלם סוד היחוד מכל המצוות ואינו ניכר בהם כל כך כמו שהוא ניכר במצות אמונת היחוד, ומפני זה נתיחדה מצות קדוש ה' רק על אמונת היחוד בלבד – שבזה כלולים ג' עבירות...[מובן שאין כונתו לשעת השמד ח"ו, אז החיוב למסור עצמו אפילו על 'ערקאתא דמסאנא', כמבואר בהלכה (יורה דעה קנ"ז)]. אולם לעתיד לבוא יתעלה העולם למדריגה עליונה כזו, שיכירו את היחוד העליון בכל פרט ופרט של איזו מצוה שהיא, וידעו שכל עבירה קלה אפילו על דקדוק אחד מדברי סופרים היא התקוממות על היחוד העליון, וגילוי זה הוא באמת גילוי אור הגנוז לצדיקים ויציאת חמה מנרתיקה להאיר אור יחוד קדושתו יתברך על כל המצוות פרטיהן ודקדוקיהן, וממילא לא יהיה שום קושי וכובד בקיום המצוות. וכמו שבקידוש ה' כל אחד מישראל מוכן לדלג כאיל לקבל עליו עול מלכות במסירות באהבה וברצון, כן ידלג כל אחד מישראל אחרי כל מצוה ומצוה לקיים אותה במילוי הרצון ובמסירות נפש ממש, לפי שמסירת נפש על כל מצוה ומצוה תהיה נחשבת על יחוד קדושת ה' יתברך. עכ"ל הגרי"מ חרל"פ.

הזכרת השבת אצל המועדים – הבטחה לשמירת הקדושה

בתורת אמת לאדמו"ר הרב יהודה לייב איגר (נכדו של רבי עקיבא איגר) כתב:...ענין המועדים הוא הכנת הקדושה שמצד האדם, שהוא תחת הזמן ומועד לכל חי. שלא כל העיתים שווים מפני שהוא מצד התעוררות אדם, דישראל מקדשי ליה. ובזה דייקא יש התנגדות מההיפוך להכשיל ולקלקל לפעמים. וכדי שלא יתרשל האדם מצד הקלקול להיות נדמה שח"ו אפסה תקוה, על זה נאמר (אמור כ"ג ב'-ג') אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מוֹעֲדָֽי שֵׁ֣שֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת [שַׁבָּתוֹן מִקְרָא־קֹדֶשׁ] היינו שיש בנמצא כח קדושת שבת דקביעא וקיימא מצד קדושתו יתברך, כמו שנאמר [שמות כי תשא ל"א י"ג] לדעת כי אני ה' מקדשכם. וגם כל קדושת המועדים דישראל מקדשי להו, בא מכח קדושת השבת שמצד ה' יתברך שמקדש לישראל, וממילא לא יפסוק לעולם, והכל קביעא וקיימא. שגם אם יארע חלילה בבחינת קדושת המועד שהוא מצד האדם איזה דבר צריך תקון ורפואה, יהיה מצד שרש הקדושה שהוא קדושת השבת, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. עכ"ל התורת אמת זיע"א.

משמעות 'עומר' - הכנעה לה' יתברך

בספר הכתב והקבלה לרב יעקב צבי מקלנברג פירוש מקורי וחדש למשמעות המילה עומר, ואלו דבריו: ...ומזה יפתח לנו שער בינה לדעת טעם שקראה התורה מנחה זו בשם 'עומר' שהוא על שם המידה, כמו שכתוב (שמות ט"ו ל"ו) והעומר עשירית האיפה הוא. שלא מצינו דוגמא זו בשאר מנחות שנקראו רק על שם הכלי כמנחת מאפה תנור, מרחשת וכדומה, אבל להקרא ע"ש המדה לא מצאנו...אמנם אחרי שתכלית המכוון בתנופת מנחה זו  להתבונן בינה שלא נייחס שפע הטובות הזמניות אל ההנהגה הטבעית רק אל ההנהגה העליונה יתברך, שהיא אשר הכינה כל הטובות זמניות להיותנו מוכנים לפניו לעבודתו, הנה אל כוונת ההשתעבדות למצוותיו קראה מנחה זו בשם 'עומר' שנכלל בו ג"כ לשון ההשתעבדות מן 'והתעמר בו ומכרו' (דברים כ"ד ז') שפירושו ענין תשמיש העבודה. שאנו מודים בעומר התנופה שההצלחה הזמניות אינן לתכלית עצמותן כ"א להיותן אמצעים המביאים אל תכלית האמיתי, להחזיק את ידינו להיות פנויים לעבודת ה'...והימים האלה נקראו 'ימי העומר' ירצה [לומר] ימי ההשתעבדות...ואין המכוון בזה לידע כמות הימים לבד...אבל עיקר מכוונו ההשגחה והעיון על איכות הימים  כענין 'אתה צעדי תספור' (איוב י"ד ט"ז) וכל צעדי יספור (שם ל"א ד') שאין עניינם לדעת כמות מצעדי רגליו, אבל עניינם השגחה ועיון על איכות צעדי והנהגותי. והמכוון האמיתי במלות 'ספירת העומר' השגחה ושימת עין על איכות השתעבדותנו אליו יתברך, להכין לבבנו להתקדש ולהתטהר יום יום בימים אלה...והנה לפי המבואר כמו שהונח שם 'עומר' על אגודת השיבולים שהוא איסור וקישור הגשמי, ככה יורה שם 'עומר' על המאסר הרוחני לאסור כל תאוות יצרו ולשעבדם תחת רצון אדון כל יתברך. עכ"ל הכתב והקבלה. 

הכנעה תחת ה' יתברך שהוא מנהיג העולם בנס ובטבע    

בספר דיבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[4] זצ"ל מבאר עפ"י הכתב והקבלה הנ"ל (וממנו הגעתי לדבריו) ומרחיב דבריו: ...[עומר משמעותו] ממלת 'לא תתעמר בה תחת אשר ענית' [דברים כי תצא כ"א י"ד] אשר פירוש הדברים הוא, שלא תעשה בה מעשה אשר יעשה רק האדון בעבדו ובשפחתו שמוכנעים תחת ידו, ולא תראה שום אדנות לעומתה. [פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית לך לך ט"ז:  אמר אסור להשתעבד בה, דכתיב לא תתעמר בה תחת אשר עניתה] ככה גם מנחת העומר היא מנחה אשר בה ועל ידה מראה כנסת ישראל שמכרת את אדנותו של ה' יתברך ותשתעבד תחתיו. כי הלוא כבר אמר אדוננו דוד [תהלים ל"ג ט'] כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, אשר פירושו הוא ביציאת מצרים ראינו שה' יתברך היה משדד את הטבע, ממילא ראינו מזה שגם הוא הוא אשר מיסד את הטבע, וגם ברא את כל העולם ומנהיגו. לכן מאחר שאנו חוגגים יום ראשון של פסח לזכר ליצי"מ שמזכיר אותנו שה' יתברך הוא הוא אשר ההנהגה הניסית בידו, וההנהגה הניסית מראה לנו שגם ההנהגה הטבעית היא ביד הקב"ה, והוא הוא אדון ההנהגה הטבעית, לכן ציותה התורה הקדושה שאחר שעשינו ביום הראשון של פסח זכר להנהגה הניסית... נעשה ביום השני של פסח זכר שגם כל מה שנעשה בטבע, היינו צמיחת התבואות והזרעים וכל שאר דברים הטבעים נעשו ביד הקב"ה, לכן נקריב מהשעורים החדשים קרבן מנחה, להראות שאנו מאמינים שרק מחמת זה עשתה הטבע את הפעולה שלה מפני שהקב"ה ציוה לה.

ולכן נתנה תורה הקדושה שני זמנים להגבלת זמן תחילת הספירה, דהיינו ממחרת השבת, כי יום ראשון של פסח נקרא 'שבת' לפי דעתי מפני שהוא זכר שהקב"ה השבית חוקי הטבע והנהיג את ישראל ממצרים בהנהגה ניסית. וההגבלה השנית היא: מיום הביאכם את עומר התנופה: שהיא להראות שה' יתברך הוא אדון ההנהגה הטבעית. ומאחר שהוא אדון שתי ההנהגות, החיוב הוא עלינו להשתעבד תחתיו ולמנות הימים עד שבועות, שנעלה בהם מעלה מעלה עד שיהיה בנו בשבועות הרצון  לקבל על עצמינו ברצוננו הטוב את קיום המצוות, כמו שעשו אבותינו באומרם: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע...עכ"ל דיבובי חן.

למען תספרו לדור אחרון

לדמותו של אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל וגילויי השגחה בתקופת השואה

אבי נולד בהונגריה בשנת תר"פ. בצעירותו למד ב'חדר' הוא סיפר כי פעם בשבוע בימי חמישי למדו בספר 'פלא יועץ'. בשנות בחרותו למד בישיבתו של הרב דוב לאבלאוויטש בעיירה קישקארש. (מספרו הבאנו לעיל עמ' 4 ד"ה הכנעה)

בהיותו כבן שבע-עשרה החליט ללמוד נגרות, דבר שסיבבה ההשגחה והיתה לזה השפעה גדולה בהמשך חייו. סיפר לי כי כאשר קיבל את משכורתו הראשונה, קנה לאמו הי"ד זוג מגפיים משובחים שיעזרו להגן עליה מהקור החורפי של אירופה.

אבי היה בעל אמונה איתנה תמימה וצרופה כל חייו, ואף בתקופת הסתר-הפנים הנוראה שבשנות השואה, ראה בחוש את יד ההשגחה המנווטת אותו ומצילה אותו ממות. אביא כמה סיפורים:

אבי היה נגר מעולה. הוא התגייס לצבא ההונגרי, ובמהלך המלחמה הגיע למקום של שבויי מלחמה מעמים שונים. בגלל מקצועיותו הוא נבחר להיות אחראי על הקבוצה בנגריה בה עבד. יום אחד נכנס קצין גרמני בעל דרגה גבוהה ושאל בגרמנית: מי האחראי כאן? אבי ענה, כי הוא האחראי. הוסיף הקצין ושאל, מנין אתה שהינך יודע גרמנית? מהונגריה, השיב אבי. אם כך, כיצד אתה יודע גרמנית, ההונגרים אינם יודעים שפה זו?! שאל בהרעימו קולו. אז אבי ענה בקול חזק: אני יהודי!! למשמע התשובה, ספג אבי שתי מהלומות אדירות שהפילוהו ארצה, והקצין הגרמני צורח, יהודי מלוכלך. בנגריה היה משרדו של האחראי הראשי שהיה מהנדס, מששמע את הצעקות, יצא בריצה ועזר לאבי לקום. הקצין ראה זאת והסתלק. מדוע אמרת שאתה יהודי? שאלו המהנדס.

למחרת בבוקר הגיעה משלחת קצינים בנגריה ושאלה, היכן היהודי? המהנדס ראה אותם רץ מחדרו וקרא למפקד שהיה בדרגה גבוהה ממנו, הם נכנסו בסערה לאולם ושאלו, מה קורה כאן? הקצינים השיבו לו, נודע לנו כי יש כאן יהודי ובאנו לקחת אותו! אמר להם המהנדס: אנחנו לא ידענו שהוא יהודי, הוא אדם טוב ובעל מקצוע טוב, אם אתם לוקחים אותו, אני אוציא את כל העובדים ואסגור את הנגריה.

כעבור יום הגיעה קבוצה בעלי דרגה גבוהה יותר, ושאלה, היכן היהודי? כשנגש אבי אליהם, הניח ידו על כתפו ואמר לו: שמענו שאתה אדם טוב ומקצועי מאוד, יש לך איזו בקשה? אבי השיב להם, אין לי בגדים ונעליים. אותו הזמן היה להם בגד כמו חלוק דק, כפכפי עץ שימשו כנעלים, ובמקום גרביים עטפו רגליהם בנייר עיתון. כל אלו כמובן לא הגינו מהקור האירופי ששרר באותה עת. הקצין פנה לאחד האנשים ואמר לו כי יצייד את אבי בנעליים הטובות ביותר ובבגדים חמים. לאחראי על המזון פקד שיתן לו בכל יום מנת אוכל רגילה כמו של הקצינים, שהיתה טובה יותר מזו של שאר החיילים.

בעקבות הנסיגה של הצבא הגרמני הם התחילו לצעוד רגלית, הם צעדו כ-2400 ק"מ, רבים מאוד לא עמדו במסע האימים ונפלו בצידי הדרכים, מי באפיסת כחות ומי בגלל שנורה למוות ע"י המרצחים. אבי ז"ל היה מעודד את הסובבים אותו ואומר להם: אל תסתכלו ימינה או שמאלה, אלא רק למעלה ותאמרו אחרי:

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ...

פעם בחודש קיבלנו אוכל, וביתר הזמן אכלנו עשבים למיניהם. מים שתינו במקומות שהיו, וכשלא היו שתינו מהשלוליות שבדרך. בכל יום הלכנו כ30-40 ק"מ. מידי פעם זרקו החיילים רימונים לבין השורות, ובכך הגדילו את מספר הנרצחים. אנשים שמרוב עייפות לא היו מסוגלים ללכת, הגרמנים ירו בהם. מדי פעם ניתן לנו לשבת ולנוח מעט.

באחד המקומות בהם שהינו הצטויתי לעזור בהבאת המזון ממטבח המחנה. הטבחית הגרמניה נתנה לי שתי מימיות מים שהטמנתי בבגדי. בהמשך המסע פנה אלי אדם שלא ראיתיו קודם לכן ולא הכרתיו, התפלאתי שפניו היו עטורות זקן ושאלני אם ברשותי מעט מים ואוכל לתת לו. כשעניתי לו שיש לי מעט, אך אתן לו וישאיר גם עבורי. האיש נטל את המימיה בירך ושתה והחזירה לי, וברכני: שתצליח בדרכך ולאריכות ימים, ושתזכה לעלות לארץ ישראל, ומיד נעלם, ולא ראיתיו יותר.

מברכה זאת שקיבל ראה סוד הנעלם להצלתו בסיפורים הבאים:

מידי פעם היינו נחים כשאנו שוכבים ופנינו כלפי הקרקע. הגרמנים היו עוברים בינינו, נעצרים ויורים באדם שנעצרו לידו, הוא לא קם יותר... לפתע הרגשתי כי  נעצרו לידי, מיד חשבתי-מלמלתי: אלקי... כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך...חשתי כי הם המשיכו ללכת והניחו לי...

באותו מסע אימים היו מידי פעם נחים בתעלות שהיו בצידי הדרך. בתחילה, ירדתי לתעלה בצד אחד, לאחר זמן, ללא הסבר, עברתי לתעלה מצידה האחר של הדרך. מיד לאחר מכן שמעתי את מכונת היריה זורעת כדורי מות באלו שנשארו בצד הקודם... 

בזמן מאוחר יותר במשך כשתי יממות לא בא לפי כל אוכל או שתיה. לצאת מן השורה היה משמעותו מות מיידי ביריה.  ראיתי שלולית מים בצידי הדרך, החלטתי לצאת בכל זאת. התכופפתי לשלולית ודליתי ממנה מים בכובעי. חייל גרמני שראה אותי צעק לעברי:  יהודי אל תזוז! נטל אקדחו וירה לעברי, אך כדור לא יצא מהקנה. אני הייתי רגוע, אך הגרמני ניסה לירות בי חמש פעמים אך ללא הצלחה, ואני שמרתי על קור רוחי. הוא בדק את אקדחו, הכל היה תקין. ניסה פעם נוספת לירות באויר והכדור יצא! קרא לי ואמר: יהודי יהודי, חזור לשורה תמשיך ללכת אתה מוכרח לחיות!

לאחר סיום המלחמה הגיע לאיטליה, במקום בו שהה מחנה צבאי. פעם ביום יצא משם רכב לעיר הגדולה. אבי התכונן לעלות לארץ ישראל, ולצאת מהמחנה. נאמר לו שיגיע בשעה מסויימת בה הרכב יוצא לדרכו. אבי הגיע אך נאמר לו כי הרכב יצא, ועליו להמתין ליום המחרת. אבי הרגיל באמונתו, אמר 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. בערב ניגש המפקד ואמר לו, אל תצטער שאיחרת את זמן הנסיעה. הרכב בדרכו עבר מעל גשר שהתמוטט, ואף לא אחד נשאר בחיים מתאונה זו...

כשעלה לארץ ישראל, הקים ביתו, מעולם לא יצא מהארץ. בדרך עלייתו היו לו הצעות רבות וטובות מבחינה גשמית להשאר בחו"ל, אולם הוא סירב. כששאלוהו אנשים מתי עלה ארצה? נהג להשיב, כשלמדתי ב'חדר' 'לך לך מארצך...אל הארץ אשר אראך' שנאמר לאברהם אבינו ע"ה. לאחר עלייתו לארץ עסק לפרנסתו בנגרות ובהוראתה. כשהוצע לו ללמד למודי קודש,אמר: ולא קרדום לחפור בה, להתפרנס אוכל ממקצוע הנגרות, ללמד תורה בחינם. ואכן עסק בשעורי תורה לצעירים בהתנדבות. לאורך כל ימיו קבע עתים לתורה, וכשיצא לגמלאות כל סדר יומו סבב על למוד התורה, הן בשיעורים והן בלימוד עצמי.

סיבבה ההשגחה העליונה שיום שחרורו מהגרמנים היה בל"ג בעומר  תש"ה, והשתחרר במחנה דכאו בגרמניה. כעבור חמישים ותשע שנים  בט"ז באייר תשס"ד השיב נשמתו לבוראו, בהיותו בן פ"ד שנים. אותה שנה גם חל ל"ג בעומר ביום ראשון כהשנה. (תוספת דברים לל"ג בעומר בעמ' האחרון של הגליון).

(נכתב ע"י בנו יהודה יעקב ברקאי, תל ציון ע"י כוכב יעקב )

מסכת אבות פרק ד'

תוספת  מיוחדת זו לגליון עורך אני ליום הסתלקותו של אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל, וחשבתי שאין נאה יותר לבן לכבד את אביו, בעוסקו בתורת אבות היא מסכת אבות הנלמדת בימים אלו.

ביאור הקדמת משנת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב

מהספרים שהיו חביבים מאוד על אבי ז"ל, היו ספרי המהר"ל, לכן אפתח את הדברים בפירושו דרך חיים למסכת אבות, וכך כתב בביאורו את המשנה הנאמרת לפני כל לימוד: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיהו ס' כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ מעשה ידי להתפאר (סנהדרין פרק י' משנה א')...ואמר מעשה ידי להתפאר כלומר אי אפשר שלא יהיה אל ישראל הנצחית בעוה"ב, מפני כי הם מעשה ידיו יותר מן האומות, כי ישראל נקראים בנים אל ה' יתברך ואם לא יהיה לישראל נצחית לעוה"ב ח"ו יהיה חסרון במעשה ידיו ואין חסרון במעשה ידיו. ואף על גב כל הנבראים נאמר ג"כ עליהם 'מעשה ידיו' כמו שאמרו רז"ל (מגילה י' ע"ב) מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. הפרש יש, כי אינם נקראים בנים למקום, ואם הם מעשה ידיו אינם מעשה ידיו בעצם, רק שנבראו בשביל לשמש את ישראל...אבל ישראל נבראו לעצמם והם נקראים בשביל זה 'בנים' וראוי שיהיה בהם התפארת ולא יהיה בהם חסרון...

וקבעו המשנה הזאת בתחילה, כי ראו חכמי הדור גלות ישראל וצרותם באורך הגלות המר הארוך הזה, וקבעו דברים אלו לנחם אותם על ליבם וידעו מעלתם הגדולה העליונה, ואם בני אדם שהם האומות שמחים בהצלחתם ובעושרם, יש להם לישראל לשמוח בחלקם ובהצלחתם האחרונה. לפיכך סידר הדברים אלו זה אחר זה: תחילה 'כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב' ואין זה שכר מצוות כלל רק מצד עצם בריאותם [בריאתם] שברא ה' יתברך אותם, וכמו שאמרו 'נצר מטעי מעשי ידי להתפאר' כי במה שהם מעשה ידיו יש בהם המעלה העליונה לכך זוכים לעוה"ב...הרי לך כי מצד עצם הבריאה שהם נצר מטעי הקב"ה ראויים לעוה"ב ואין זה מצד המצוה והמעשים. ואח"כ יש להם מדריגה אחרת הם המדות הטובות והישרות, ודבר זה נמשך ג"כ לישראל מאחר שהם בעצמם  הבריאה הטובה והישרה נמשך אחר המדות הטובות, ולא למי שתחילת יסודו רע ומר אין בהם מדות טובות...השלישי היא התורה היא על הכל אשר יש לישראל התורה. ולפיכך בא אחר זה [לאחר הלימוד של המסכת] דברי רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, וכל אלו המדרגות נמשכות זו אחר זו...

וראוי להתענג בזה בשבת ועוד כי ראוי לזה השבת, כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות...כי השבת הוא קודש לה' יתברך ולכן מי שנוטה וסר מן ה' יתברך אינו ראוי לו השבת, וכנגד שבעים אומות והם גויי הארצות אשר הם סרים מן ה' יתברך לצד ימין, ולא נתן השבת לעובדי פסילים אשר הם סרים מן ה' יתברך לצד שמאל ג"כ אינו ראוי השבת, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים שהם סרים מן ה' יתברך מצד פחיתותם ושפלותם בעצמם שהם ערלים אינו ראוי להם השבת, והבן הדברים האלה כי הם ברורים, כי לזרע יעקב שנקראו 'ישורון' שאינו נוטה לא לצד ימין ולא לצד שמאל, שייך השבת...ומפני כי השבת מורה על מדריגת ישראל לכך נהגו לומר בשבת ג' דברים [ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ובמנוחתו לא ישכנו ערלים]...שהם מורים על מעלת ישראל ג"כ ובפרט במנחה בשבת שזמן מנחה של שבת מורה על המעלה והמדריגה היותר עליונה...מכל מקום בשביל שנהגו לומר אלו הדברים שהם משנת 'כל ישראל' והפרק עצמו ומשנה דמכות רבי חנניה וכו' כדי שידעו ישראל מדרגתם העליונה אף אם הם בגלות... עכ"ל המהר"ל.

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קי"ט צ"ט) מכל מלמדי השכלתי...

הספורנו: הנה כוונת זה הפרק להדריך האדם ולהורות לפניו אופן להשיג מידת זהירות וזריזות, והעולה ממנו שזה אמנם יושג כאשר תהיה כוונת האדם בכל מעשיו לכבוד קונו, כי אז יזדרז לעשות מה ששייך ממנו כבוד לא-ל יתברך, ויישמר מכל מה שיהיה היפך זה. ובהיות שכבר אמר הנביא (ירמיהו ט' כ"ב כ"ג) אל יתהלל חכם בחכמתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. כלומר שבזה האופן ראוי שיתהלל החכם גיבור ועשיר, כשתקדם לו ידיעה אשר בה ישכיל ויידע את גודל האל יתברך וטובו, ומזה יימשך שישתמש בחכמתו וגבורתו ועושרו לכבוד האל יתברך, לא זולת זה, אמר בן זומא שאותו החכם שדיבר הנביא הוא החכם במדיניות אשר רוב עניינם מיוסד על הנסיון, וזה לא יושג אלא כשילמד מכל אדם למען יעלה בידו נסיונות רבים. עכ"ל הספורנו.  

מכל דבר ללמוד לעבודת ה' יתברך

פתח עינים להחיד"א: ואפשר לומר דודאי מכל הענינים והמקרים מכללן ופרטן, ומכל אשר יעבור וקרה לו איזה מקרה יש ללמוד חכמה ומוסר. דאם בא לאיש העושה דבר טובה, יש ללמוד ממעשיו אם הם טובים וממדותיו וכיוצא. ואם בא לו לזה האדם איזה צער או הפסד, יש ללמוד כיצד נמשך לו ההפסד אם מעשיו גרמו או מדותיו או התחברו לרשעים ולהתרחק מכל הגורמים להיזק הזה. וגם מבעל מלאכה ואומנות[5] - יש ללמוד לראות שקם בהשכמה ובזריזות להביא טרף לביתו, וק"ו למי שיש לו לב לעבוד בוראו שיעשה כן להזדרז מאוד, דאם להרויח כדי להתפרנס הגוף ככה יעשה ברצון טוב ובזריזות, כל שכן להתפלל לה' אשר ממנו שהכל וכיוצא אין שום דבר קל טוב או רע, שאין ללמוד ממנו כמה שריגים וענפי ארזי אל לסדר עבודת ה'. וזה שאמרו איזהו חכם הלמד מכל אדם קטן וגדול בעל שכל ופתי, חכם או סוחר, בעל אומנות או משרת, כי בחכמתו כל אדם שיראה יתבונן בעניניו ומקריו וילמוד אם לטוב ולמוטב, וזה שאמר מכל מלמדי השכלתי כלומר יותר מכל מלמדי שלימדוני יותר מכל אדם ומכל מקרה, וזה נאה קרותו חכם, עכ"ל החיד"א.

טעם פנימי שבן עזאי הוא בעל המימרא של הלומד מכל אדם

אש דת האדמו"ר מאוז'רוב: אמרינן בגמרא (ברכות נ"ח ע"א) בן זומא ראה  אוכלוסא על גב מעלה הר הבית, אמר 'ברוך חכם הרזים' ופירש רש"י (שם) אוכלוסא, חיל גדול של ששים רבוא. חכם הרזים – היודע מה שבלב כל אלו. ובמהרש"א שם כתב וז"ל: יש בהם ג"כ ששים רבוא דעות מחולקות, והוא כלל הדיעות, שעל כן ניתנה תורה לששים רבוא להיות התורה כלולה מכל דעה וחכמה ואין להוסיף עליה. רואים מכאן שכל אחד קיבל חלקו בסיני וכל מה שיש בו מן הדעת, מסיני בא. וזה כולל כל הששים ריבוא. וידוע שיש שישים רבוא אותיות בתורה, ולכל אחד מישראל יש אות אחת בתורה, ואורם של השישים רבוא אותיות מאיר בכל אחד [ויסודו בזהר חדש שיר השירים] וזהו שאמר כאן בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם, כי הוא בעל המאמר כשראה אוכלוסא ברוך חכם הרזים, כי ידוע שכשם שהיהודי בפרט יש לו אות אחת מן התורה, כך החכם כולל כל אותיות התורה, כי הוא כלול מששים רבוא... הרי שהחכם כלול מששים רבוא, ואם כן הוא משיג ששים רבוא פירושים לתורה, כשם של פרט משיג פירוש אחד, היינו אות אחת בתורה – כך החכם הכולל ששים רבוא, זוכה לששים פירושים כנגד כל אחד מישראל, נמצא שהחכם שזוכה לכך יודע שהוא זכה לכל זה, מכלל ישראל, לכך הוא אומר – מכל מלמדי השכלתי, שהרי כל אחד מישראל יש לו פירוש בתורה, והיא אות אחת כמבואר, והוא החכם הכולל מקבל את כל הפירושים, שהרי הוא משכיל מהם. ומשום כך מבקשים אנו בתפלתנו: ותן חלקנו בתורתך, כלומר שהקב"ה יעניק לנו את החלק שלנו בתוה"ק.

והנה המושג 'חכם' אינו נופל על מי שיודע הרבה חכמה, אלא על מי שנפשו כשירה לספוג חכמה הרבה ותמיד הוא מעמיד את עצמו בין אלה שאינם יודעים עדיין מאומה, מפאת הענווה. ולכן לא אמרו כאן איזהו חכם המלמד את אחרים, אלא הלומד מכל אדם, מפאת היותו במידת הענוה ויודע שאינו יודע כלום. ולכן נקרא החכם 'תלמיד חכם' ללמדנו, כי אף החכם חייב לדעת שהוא אינו אלא תלמיד ועליו ללמוד הרבה אין קץ. ועל זה כתב החוו"ד [החוות דעת] ליו"ד בהקדמתו, שאין ראוי שיקרא חכם אלא הקב"ה שהוא עצם החכמה ואינו מקבל ואינו מושפע מזולתו, אבל חוץ ממנו, הכל מקבלים ומושפעים מזולתם. עכ"ל האש דת.

לחיות חיים גדולים

איזהו עשיר השמח בחלקו. אבות אל בנים הרב דב כהן מתורת סלבודקה:  לפעמים יש מציאות שהחיים לא רעים, אלא 'מוקטנים' וזהו דרגה יותר נמוכה מחיים רעים, שזה לא חי חיים לגמרי. החיים צריכים להיות 'מוגדלים' עד כמה שאפשר, ומה שהם יותר 'מוקטנים' הם יותר קרובים למציאות של 'עני החשוב כמת'. שהעני אינו חי לגמרי, ואף שהוא אוכל ושותה והולך ונראה חי, אולם מצב החיים שלו, הם שגורמים למצב של מיתה. 'עני חשוב כמת' משום שצריך לדקדק על ההוצאה מפני החוסר, מבלי שום אפשרות תועלת לקבוץ ממון, גורם לצרות הדעת המקטין את האדם, ולאו דוקא עני אמיתי אלא לפי דרגתו. (עמ' רע"ג בספר).

ל"ג בעומר

 ביאור טעות תלמידי רבי עקיבא ותקונה בל"ג בעומר שם משמואל אמור שנת תער"ב:

יש להתבונן במה שאמרו ז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) כ"ד אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח ועד עצרת מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ואמרו ז"ל (טור וב"י או"ח סי' תצ"ג) בל"ג בעומר פסקו למות, איך הצדיקים הללו שהיה לבם ברשותם להטות לכל אשר יחפצו, מדוע לא נהגו כבוד זה לזה, והעונש היה בזמן הזה דוקא? ונראה דהנה ענין נהיגת כבוד זה בזה כבר אמרנו שהיא מצד שרואה בחברו מעלה שאין בו, ע"כ נוהג כבוד בו שהרי בפרט זה הוא גבוה ממנו, וכן זה בזה, שלא יתכן שלא יהיה אחד גבוה מחברו בפרט אחד. והנה באדם פרטי אף שיש בו אברים חלוקים במעלה, מ"מ אין שייך לומר שאבר זה יחלוק כבוד לזה שהרי הכל אחד. וא"כ לכאורה חברים שהם כאיש אחד בלב אחד ממש, יש מקום לומר שלא שייכת חלוקת כבוד זה לזה, שהרי כולם כאיש אחד ממש. ונראה שזה היה טעם תלמידי רבי עקיבא. אבל באמת אינו כן, שהרי כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו, ואינו דומה לאדם אחד, ואף שנרצים מצד הכלל מ"מ נרצים ג"כ מצד הפרט, ונידון כל אחד ואחד בנקודת לבבו לבד, וכעין ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי המדרש (פ' ויקהל) כשהוא רוצה קורא את כולם כאחד, שנאמר לכולם בשם יקרא וכשהוא רוצה קורא את כל אחד ואחד בשמו, לכך נאמר לכולם שמות יקרא, היינו שיש שהם נרצים מצד הכלל ויש שהם נרצים גם מצד הפרט... ויש לומר דהיינו מה שרוב ימי הספירה הם בחודש אייר, כידוע מענין הספירה שהוא זמן בירור לכל אחד ואחד בפני עצמו, כמ"ש ז"ל (מנחות ס"ה ע"ב) וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, וכל אחד אינו יוצא בספירת חבירו, ועם כל זה יש מענין הספירה התכללות כל הכלל כולו, זה יש לו מדה טובה זו ביותר, וזה את זו. ויש לומר שרמז יש לזה הענין שמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי (שם ס"ו ע"א), 'יומי' הוא הכנה לריצוי הפרט ו'שבועי' לריצוי הכלל, וכל זה הוא הכנה לחג השבועות שהריצוי הוא בשניהם יחד. וע"כ הקדושים הללו תלמידי רע"ק שהי' להם לדייק מענין חודש אייר והספירה היפוך סברתם ולא דייקו ע"כ נענשו, כדכתיב (תהלים נ') וסביביו נשערה מאד, ובזמן ההוא דייקא. והנה כבר אמרנו שכמו ששלש משמורות הוי הלילה ובמשמר השלישי נתנוצץ בו אור היום, והוא תגבורת החסדים כנודע ממה שרמזו ז"ל (ברכות ג' ע"א) תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, כן ל"ג בעומר שכבר עברו שני שלישי הספירה מתנוצץ אור של חג השבועות, ובו אף שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, מ"מ כל אחד ואחד קיבל בפרטות לפי מה שהוא, אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, קטנים לפי כחם, זקנים לפי כחם כנ"ל, והקדושים הללו בודאי הרגישו זה, ומסתמא שוב עשו כמו שראוי, ע"כ פסקו אז למות. עכ"ל השם משמואל זיע"א.