"הדו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר. ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" וגו' (תהלים קז,א-ג). מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שפס' אלו מכוונים אלינו, שאנו נגאלנו מהגלויות, ולכן צריכים להודות. והוסיף שלמדו מכאן: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות. יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא' (ברכות נד,ב). והוסיף: 'ומעניין ההיקש: ארבע הודיות- כנגד ארבע צרות שונות. הרי גם ברובד הכלל- ישראלי אנו מונים ארבע מלכויות, ארבע גלויות שונות- גלות גלות ועניינה, גלות גלות ושיעבודה המיוחד. והנה כשנגאל ישראל מעונשן של אלו, ובמיוחד מזו הרביעית, הקשה שבכולן- הנה אז ישבחו גאוליו, “גאולי ה' אשר גאלם מיד צר", שירה חדשה, שירת "הדו לה'”'. והביא את דברי המאירי: 'נראה לי שזה המזמור נאמר בנבואה על הגאולה מזה הגלות הארוך, שאנחנו בו בצרות גדולות. וכשיגאלם הא-ל – יינצלו מכל זה ויודו לה' ויפרסמו נפלאותיו לבני אדם, וישובו לארצם החריבה, ויכוננו בה ערי מושב, ויצליחו בה בכל מיני הצלחות' וכו'. ונראה לומר שאותם ארבע דברים שעליהם מודים מרמזים גם על הגלויות. שהנה מובא בבראשית על הגלויות: 'רבי שמעון בן לקיש פתר קריא בגליות: "והארץ היתה תהו" - זה גלות בבל, שנאמר (ירמיה ד): "ראיתי את הארץ והנה תהו”. "ובהו” זה גלות מדי (אסתר ו): "ויבהילו להביא את המן”. "וחושך" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "על פני תהום" זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן. "ורוח אלהים מרחפת" זה רוחו של מלך המשיח' וכו' (ב"ר ב,ד). והנה על הולכי מדבריות למדו מ"תעו במדבר..” (פס' ד) שזה נשמע כמו "תהו". ועל יורדי הים למדו מ"יורדי הים באניות" (פס' כג) ש"באניות" נישמע כמו "בהו". וחבוש למדו מ"ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל" (פס' י) שמופע כאן "חושך". ועל חולה למדו מ"אולים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו" (פס' יז) ש"יתענו" נשמע טיפה קצת כמו תהום. ונראה יותר מזה, שכיון שהמזמור מדבר על הגאולה שלנו, אז בה הוא פותח, ממילא לכן הולך מהסוף להתחלה: הגאולה העתידית היא כנגד הולכי מדברות, שבמדבר יש הרבה סכנות: מכת חום, התייבשות, חיות רעות, שודדים וכו', ולכן הוא מרמז על הגלות הארוכה של אדום, שנעשו בה כל הסכנות, ונהרגו בה רבים מאוד. ולכן היא כנגד "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו. רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (ד-ה). שזה כעין מרמז על עמלק: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע" וגו' (דברים כה,יז-יח) שבשניהם זה "דרך", וכן מדובר על מדבר (כשבנ"י יצאו ממצרים היו במדבר) ועייפים ויגיעים. שעמלק הוא צאצא של עשו-אדום, ולכן מרמז על גלות אדום. וכן היו צריכים אז ליגאל (אלמלא חטאו) ולכן כעין הגאולה העתידית. ומחיית עמלק קשורה לכסא ה' בעולם, שיושלם בעתיד כשימחה עמלק (שמות יז,טז. רש"י). לכן זה כנגד גאולה מגלות אדום. אח"כ זה כנגד מלכות יון, שעליה אמרו 'שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן', שכך בפס' על האסור בבית אסורים נאמר: “ישבי חשך וצלמות". וכן "אסירי עני וברזל" שגזרו לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, כדי שבנ"י יהיו עניים (שימכרו את שווריהם כדי שלא לכתוב, וזהו "עני") וכן גזרו על עשיית ברית המילה, שהיא נעשית ע"י שחותך בסכין ברזל, שזהו "וברזל". וזה כנגד חבוש בבית אסורים, שמרמז על המלכות (ושגזרה עליו), שכך אנו הינו בארץ, אבל השלטון היה של היוונים והם גזרו עלינו. אח"כ מובא כנגד מדי, שנאמר "אולים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו" שזה מרמז על פורים, שגזרת המן היתה '...לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש' (אסתר ד,א. רש"י). זהו שמרומז בפס' שיש עניין שחטאו בדרך, שחטאו קודם לכן, בזמן נבוכדנצר, שהוא הגלם, שזהו שהלכו בדרך מא"י לבבל (לא שאז חטאו, אלא מרמז על שחטאו בימי נבוכדנצר, שהוא השייך לדרך). ובנוסף לזה גם נענשו מעונותיהם שחטאו אז, שנהנו מסעודת אחשורוש, וזה גרם לתענית (“יתענו" של אסתר). ומרומז בחולה, כיון שהחל בסעודת אחשורוש, ששתה עד שדעתו לא היתה שפויה, כעין חולה שכואב לו הראש. וכן: 'ורבי יוחנן אמר: כל שזוכרו אמר אח לראשו' (מגילה יא,א) כעין חולה שכואב לו הראש. ואח"כ כנגד בבל, שנאמר "יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים" שזה כעין "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" (תהלים קלז,א), שמרמז על מים. ובפרט: "על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון" (ב-ג) '"על ערבים" - ערבי נחל' (רש"י), הרי שרצו הבבלים שינגנו להם (והם תלו את כינורותיהם בערבות הנחל), שזהו כרמז "עשי מלאכה במים רבים" שרצו שיעשו להם את מלאכת השירה, ליד הנהרות (מים רבים). וכן: “גם בכינו” מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל? רבי יוחנן אמר: הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג נבוכדנאצר הרשע, כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות, וכיון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים, לפיכך היו בוכים, על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל המתים שמתו בדרך, ועל ההרוגים שהרג בהם פרת. ולא עוד, אלא שהיה נבוכדנאצר יושב בספינה הוא וכל גדוליו' וכו' (ילקו"ש תהלים קלז [רמז תתפג]). הרי שמתו ממים, שזהו כמו יורדי הימים שמתים מהמים. וכן נבוכדנצר היה יושב באוניה, ולכן כמרמז על אסון (שלנו) שקשור לאוניות. ממילא הארבעה שחייבים להודות מרמזים גם על הגלויות. והנה בחז"ל מופיעים הארבעה שחייבים להודות בסדר שונה מהפס' (שבפס' הסדר הוא: הולכי מדבריות, חבוש בבית אסורים, מי שהיה חולה ויורדי הים. ואילו בחז”ל): 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא' (ברכות נד,א). מדוע שינו מהסדר שבפס'?- אולי בפשטות הסדר כאן הוא ע"פ גודל ההצלה, שכמה שמאוחר בסדר הוא חמור יותר. שהרבה יורדי ים לא מתים, פחות מזה הולכי מדברות, ופחות מזה חולים. והכי פחות זה האסור, שמן הסתם המלכות לא תעשה איתו משפט צדק ותהרגו בקלות דעת. ואולי אפשר שגם חז"ל ראו את הרמז לגלויות, שזהו העיקר בפשט הפס' שעליהם מודים. ולכן רמזו שצריך להודות על ניסי ההצלה של הציבור. לכן למדו שכיון שההודאה על ניסי ציבור נלמדת מפסח: 'אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן?' (מגילה יד,א) [וע"פ החת"ס זהו מדאורייתא (יו"ד רלג)]. אז דימו ליציאת מצרים שקודם היתה קריעת ים סוף (יורדי הים), ואח"כ הלכו במדבר, ואח"כ בסיני התרפאו החולים- בעלי מומים (במדבר רבה ז,א) ואח"כ היו ארבעים שנה במדבר כעין חבוש בבית האסורים, שאינו יכול לחזור לביתו, כך לא יכלו ליכנס לארץ. (ובדומה לזה [כנגד 4 הדברים ביציאת מצרים] מובא במהרש"א בברכות. רק שהוא לא פירש על הקשר להצלה מכלל הגלויות, אלא כנגד ארבע לשונות של גאולה בפסח. וכן בבבית אסורים, דיבר על ישוב א"י, שכבשנו והורדנו מעלינו שלטון אחר). עוד נראה, שהנה להבדיל מהפס' שמכוון דבריו ע"פ המציאות בעולם, כיון שע"פ התורה נברא העולם (ב"ר א,א), ולכן הסדר כנגד המציאות בעולם (ובלימוד משלה על התגלות הגלויות בצורת לימוד מסויימת). לעומתו בתושב"ע זה חל ע"פ סידורים (ולימודים) אחרים, שהנה יורדי הים מכוון כנגד יציאת מצרים, שזה היה בניסן ולכן זה כנגד הגאולה שלעתיד: 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א) [ואף אנו זכינו לראות גאולות בקירבה לניסן, שזה באייר, יוהעצ”מ ויום ירושלים]. לעומת זאת, על היציאה מבבל זה דומה לסוכות, כיון שראו בסוכות את זמנם (ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, מאמר 'התעלמות הנביאים הראשונים מחג הסוכות'). לעומתם הגאולה בפורים וחנוכה אינם כנגד חג מהתורה, אלא כשלעצמם, שהם נקבעו מדרבנן (אמנם לחת"ס שורשם מדאורייתא, אבל זה מצד לימודם, אבל מי שקבעם [ע"פ הדאורייתא] זה חז”ל). לכן בהתחלה מתחילים ע"פ סדר הזמן מדאורייתא, שזה יורדי ים-פסח (וכנגדה הגאולה לעתיד) ואח"כ הולכי מדבריות-סוכות (בבל) שקודם יצאו ממצרים ואח”כ היו במדבר (שאז הסוכות). ואז עוברים לדרבנן, שזה חולה ונתרפא-פורים (כמו שאמרנו [ועוד ההצלה התגלגלה דרך זה שושתי לא רצתה לבא, ובמקומה הועמדה אסתר. והסיבה שסירבה לבא היא: 'א"ר יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת (מגילה יב,ב) שזהו חולה]) ואח"כ חבוש בבית אסורים-חנוכה (כמו שאמרנו) שקודם היה המקרה של פורים ואח"כ חנוכה. ואולי אפשר שהסדר בהלכה הוא ע"פ גודל ההודאה בזמנים. שיורדי הים זה כנגד קריעת ים סוף-יציאת מצרים, שבפסח אנו עושים ליל הסדר שכל כולו הודאה לה', ואומרים הלל שלוש פעמים: בערבית, בהגדה ובשחרית. (ובגאולה העתידית יהיה את שיא החשיבות [ירמיהו כג,ז-ח]). אח"כ בא הולכי מדברות-סוכות, שבו אנו אומרים כל יום הלל, ושבועות נכלל עם סוכות, שהיה בהר סיני במדבר (וזמן המדבר היה כדי שהתורה תבלל בגופנו [תנחומא "בשלח" סימן א] ולכן קשור לחג מתן תורה-שבועות). אח"כ בא חולה ונתרפא שזה כנגד חנוכה, שחולה נמצא בביתו, כך בחנוכה אנו הינו בארץ-בביתנו. בחנוכה אומרים הלל כל יום, אבל אין בו קרבנות מיוחדים שמוקרבים בביהמק"ד כמו שיש בחגים. ולבסוף חבוש בבית אסורים כנגד פורים, שהינו כעין אסורים אז בבבל, מחוץ לביתנו ותחת שלטון זר שהוא רוצה להרגנו (כחבוש בבית אסורים שהמלכות עומדת להורגו), ובפורים אין הלל. שבכולם יש הודאה לה' (גם בפורים יש את קריאת המגילה שהיא כעין הלל: 'רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא'. מגילה יד,א). וזהו 'ארבעה חייבים להודות'.