"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" וגו' (ויקרא יד,ב). 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע" זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). צרעת באה על לשוה"ר, ואמרו חז"ל על חטא לשוה”ר: 'תנא דבי רבי ישמעאל: כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתיב הכא "לשון מדברת גדולות", וכתיב בעבודת כוכבים (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה", בגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט) "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" בשפיכות דמים כתיב (בראשית ד, יג) "גדול עוני מנשוא"' (שם). לשוה"ר גדול כמו שלושת העברות החמורות, לכאורה זה לא כ"ך מובן שזה כ"ך חמור. אולם אולי מובן בכך שבלשוה"ר יש כעין את שלושתם, שבעקבות סיפור לשוה"ר זה מביא להרג: 'במערבא אמרי: לשון תליתאי קטיל תליתאי, הורג למספרו ולמקבלו ולאומרו. א"ר חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (משלי יח, כא) "מות וחיים ביד לשון" וכי יש יד ללשון? לומר לך: מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה' (שם). שגורם לריב ולכן יבוא בסוף לידי רצח. וכמו כן הוא גורם לפירוד בין בני זוג: 'בעא מיניה רבי שמואל בר נדב מרבי חנינא, ואמרי לה רבי שמואל בר נדב חתניה דרבי חנינא מרבי חנינא, ואמרי לה מרבי יהושע בן לוי: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה (ויקרא יג, מו) "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה "בדד ישב" וגו' (שם טז,ב). ממילא אם הוא גורם לפירוד בין איש ואשתו זה יכול לגרום שבזמן היותם פרודים וכועסים, תעלה התאוה ויבואו לידי עריות (שאחרים ינחמו אותה ותלך אליהם). ועצם זה שאדם מספר לשוה"ר מראה בזה שחושב שה' אינו שומע ורואה אותו, כביכול כמו אלהים אחרים ש"עינים להן ולא יראו" וגו' (תהלים קטו,ה), ולכן זהו כעובד ע"ז. וכמו שאמרו חז"ל: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו"' (עירובין טו,ב). לכן בחטא לשוה"ר נכלל קשר לשלושת העברות החמורות, שלשוה"ר בסיס להם, ולכן נחשב חמור כשלושתם יחד. ניראה שלכן נאמר על לשוה"ר: 'אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב, ה) "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו"... ואמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים, שנאמר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ"... ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תיקרי אותו לא אוכל, אלא אתו לא אוכל' (עירובין, שם). שלא במקרה נאמרו שלושת אלו, אלא כנגד ע"ז זהו כאילו כפר בעיקר. כנגד ג"ע זהו שמגדיל עד השמים, שהוא בא להביא נשמה לעולם מהשמים (הולד), דרך חטאו בג"ע. כנגד רצח זהו שה' והוא לא יכולים לדור יחד בעולם, כמו שנפרד מחברו, שהוציאו מן העולם. (או שכנגד ג"ע זהו שלא דרים יחד, מעין הנאמר על בין איש ואשתו ששכינה בניהם: 'דריש ר"ע איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' [סוטה יז,א] ממילא אם יש פרוד בבני הזוג וחוטאים בג"ע השכינה לא שורה בניהם, וכנגד זה ה' אומר שלא יכול לדור איתו. וכנגד רצח זהו שמגדיל עד לשמים, שכיון שרצחו העבירו מחיי העולם לשמים). וכן נאמר: 'ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע ראוי לסוקלו באבן... אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המספר לשון הרע אומר הקב"ה לשר של גיהנם: אני עליו מלמעלה, ואתה עליו מלמטה נדוננו' וכו' (עירובין, שם). שנגעים כנגד שכפר בעיקר, שכך המצורע חשוב כמת (נדרים סד,ב) כאילו אינו מצוי בעולם, כמו שכפר כאילו אין מציאות ה'. כנגד ג"ע זהו סקילה באבן, כנגד הלידה: '"על האבנים" - מושב האשה היולדת' (רש"י. שמות א,טז). כנגד רצח זהו ה' ושר הגיהנום, שלמדו זאת מ"חצי גבור שנונים" ובהמשך למדו שלשוה"ר הורג 'דקטיל כחץ'. (או ההורג הוא כעין שר הגיהנום, שפועל להרעה).[או כנגד רצח זהו באבן, כמו שהרוצח הורג בזריקת אבן ("ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו". במדבר לה,יז) וכנגד ג"ע זהו הקב"ה ושר גיהנום מלמעלה ומלמטה, כמו שהם בחטאם שכבו למעלה ולמטה]. לכן נאמר 7 פעמים 'כל המספר' שבאחד נאמר כנגד שלושת העברות, ובאחרים פורט כנגד כל חטא ועונשו. המצורע מוצא מהמחנה, משום: 'הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו לפיכך אמרה תורה בדד ישב וגו'' (עירובין טז,ב). ואולי אפשר בנוסף גם שכמו ששלושת העברות החמורות גרמו לחורבן בית ראשון וממילא גם לגלות: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב) אז כך גם המצורע ששקול הלשוה"ר שלו כשלושת העברות, הוא מוצא מהמחנה לגלות (כעין חורבן בית שני: '… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' [שם] הרי שבית שני נחרב [וממילא גם באה גלות] על חטא שכעין שלושת העברות. ויותר מזה, ניראה שלשוה"ר מקורו בשנאת חינם, שכל שנאת יהודי נחשבת חינם, ואם מדבר עליו לשוה"ר סימן ששונאו, שלו היה אוהבו לגמרי לא היה מספר עליו רעות). ועוד, שכיון שחטא בלשונו, שהשתמש בו ללשוה"ר, במקום לספר תהילות ה', בהיותו מבנ"י: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), אז עונשו הוא להיות בדד, ולא יחד עם בנ"י.