כ"ד ניסן תשע"ז

פתיחה[1]

שבים אנו ללמוד ולחיות את פרשיות השבוע. שמה של הפרשה שמיני נשמע כהמשכו של שביעי של פסח אותו חגגנו בתחילת השבוע, אך כמובן לא היא. נהפוך הוא, אנו שנמצאים בסיום חודש ניסן נכנסים  ל'מנהרת הזמן' והיום השמיני המוזכר בתחילת הפרשה, הינו יום השמיני למילואים בעת חנוכת המשכן, דהיינו א' בניסן ראש חודש בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים. יום זה אשר נטל עשר עטרות (מדרש סדר עולם ז' מובא ברש"י בתחילת פרשתנו, שבת פ"ז ע"ב) והיתה בו שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו שמים וארץ (מגילה י' ע"ב). נקודת החיבור שלנו היא השמחה, שמחה שאופפת ומלווה אותנו, עת יוצאים אנו מן החג הקדוש עטויים אורת שמחה כְּשַׂלְמָה, משארות מצוות-מצות החג צרורות על שכמינו, עת פוסעים אנו אלי מעמד הר סיני שבו יקבעו בלבנו אמונת היחוד וקבלת עול תורה ומצוות, להיות חרוטות-חרות עולם בנפשנו, איתן נלך לאורך שנות דור בחיינו הכלל ישראליים והפרטיים. בדרך נתכונן ונעפיל דרך לימוד שיביא לידי מעשה את מסכת אבות, שהיא המשך שזירת שלשלת הזהב של חיבור אבות ובנים שהודגשו כל כך בליל הסדר, במצות הסיפור של 'והגדת לבנך'. נעמיק ונצרוף את הקשר מהשתלשלות וברכת הבנים, למקור נביעתם נביעתנו - האבות, ומהם לאבינו שבשמים.

הלימודים המיוחדים לעבודת ה' הנצחית ביום חנוכת המשכן

[עבודת ה' – עבודת הלב]

ביום בו נחנך המשכן מלמדנו משה רבינו ע"ה יסודות בעבודת ה', המדגישות שלא קרבנות הבהמה הן תכלית העבודה אלא הרבה מעבר לכך. ואלו דבריו של הרב פינחס וולף זצ"ל בספרו דיוקים על הכתוב (ויקרא שמיני ט' ו') וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד ה'. בכל 'זה' יש משום הצבעה על דבר מוחשי, קיים. כאן מצביע משה על קריאת פרשת עבודה זו של קרבנות קידוש הכהנים כפי שנצטוו בפרשת תצוה (שמות כ"ט) בדומה לקריאת פרשת 'אחרי מות' שנקראה בשעת עשיית העבודה של יוה"כ, ללמד שאף סדר עבודה זה נצטווה ע"י ה'. וכך שנינו במסכת יומא (ה' ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רשב"י, מנין שאף מקרא פרשה מעכב? תלמוד לומר, ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה', אפילו דיבור מעכב. [עכ"ל הגמרא]. ובכך יש גם משום סמך לדרוש את סמליותה של עבודה זו, וכפי שקובעים זאת חז"ל ב'תורת כהנים' [ספרא בפרשתנו אות ו'] במקום. אמר להם משה לישראל, אותו יצה"ר העבירו מלבבכם תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר (דברים י' ט"ז-י"ז) ומלתם את ערלת לבבכם. מפני מה, כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדונים. עשיתם כן, [חוזר לפרשתנו] וירא אליכם כבוד ה'. [ע"כ הספרא] וראה דברי המלבי"ם [בפסוקים אלו בפרשתנו וזלה"ק] לא ידענו מה צוה שיעשו הם, והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו? ופירש ב'ספרא' בדרך הדרוש, שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול, שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול, יעשו הם בבית מקדש הקטן שהוא הלב אשר שם משכן כבוד ה' כמו שנאמר (שמות כ"ה ח') ושכנתי בתוכם. וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול, כן יזבח כל איש כוחות נפש המתאוה והמתעורר...שהוא היצה"ר על מזבח הקטן להעבירו ע"י אש אהבת ה' שלהבת יה, עד שייחד כל כוחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד. וכבר ביארנו הדבר בארוכה בארצות השלום [ דרוש ג'. ספר דרשות של המלבי"ם (מצוי בידינו)] איך יתיחס האדם למשכן ה', ושם יעלה זבחי צדק עולה וכליל. ואם עשיתם כן, וירא אליכם כבוד ה', עכ"ל המלבי"ם.

[הלימוד שאין המשכן תחליף לעבודת ה']

בדברי יואל לאדמו"ר מסאטמאר זצ"ל בפרשתנו מהלך אחר, לאחר שמביא דברי הספרא הנ"ל כותב: איך נשמע דרשה זו שנצטוו להסיר היצה"ר מליבם מקרא [מפסוק] 'זה הדבר', דלכאורה אין לזה רמז ורמיזה כלל בכתוב?! גם צריך ביאור מה שאמר 'אותו היצה"ר' [בתחילת הספרא] דמשמע כי מלבד מה שצריך להזהר מפיתויי היצה"ר הידועים, עוד בא להזהיר מהתגברות היצה"ר שהתחדשה באותו זמן, ולא נודע אל מה כוונתו...ואפשר לומד הנה הנביא ירמיה (ז' ד') הוכיח את ישראל אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור 'היכל ה' היכל ה' [היכל ה'] המה'[2]. פירשו המפרשים [ראה רד"ק] שהיו ישראל עוברים עבירות ולא היה ליבם נוקפם על כך, כי אמרו שהיכל ה' הוא המקדש יכפר להם להם על כל עוונותיהם. וע"ד [על דרך] שאמרו ז"ל (במדבר רבה כ"א כ"א) אמר רבי יהודה בר רבי סימון, מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עוון. כיצד, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערביים מכפר על עבירות שנעשו ביום [מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, שנאמר (ישעיה א' כ"א) צדק ילין בה. (עכ"ל המדרש)] ועל זאת הוכיחם הנביא שלא יבטחו על קדושת ירושלים וביהמ"ק שיכפר להם על כל חטאיהם ופשעיהם, ומכשול וטעות זה מצוי הוא בכל דור ודור[3]...ועפ"י זה מובנים דברי [הספרא] שכתב 'אותו היצה"ר העבירו מלבבכם' כי ביום השמיני למילואים שבו הוקם המשכן ושרתה בו השכינה, נתחדשה ונולדה התגברות יצה"ר בהסתה חדשה, שלא ידעוה עד כה. כי בא להסיתם לעבור עבירות על סמך קדושת המשכן, שתכפר על פשעיהם וחטאיהם, ולזאת בא משה והזהירם אותו יצה"ר שנתחדש זה עתה העבירו מלבבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום ולא תכשלו בעבירות על סמך קדושת המשכן... עכ"ל הדברי יואל מסאטמאר.    

יסוד כללי בענין נדב ואביהוא

במכתב מאליהו (ח"ב עמ' 244-250, מאמר לפרשת שמיני) לרב אליהו דסלר זצ"ל מביא הסבר ויסוד מקיף בסוגיה הקשה של נדב ואביהוא, (מן הענין לציין כי הרב אביגדור נבנצאל שליט"א הביא יסוד זה בספרו שיחות לספר ויקרא והרחיבו). ואלו דבריו הקדושים: כל דברי תורה הן שבכתב והן שבעל פה, נאמרו בתכלית האמת המדוייקת ואין בהם מליצות הלשון שלא תתאמנה בדיוק למציאות. אמרו רז"ל [ויקרא רבה י"ב ב', מובא ברש"י על הכתוב ( ויקרא י' ג')] בקרובי אקדש, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני  שהם גדולים ממני וממך [ע"כ עפ"י חז"ל] . לא בדמיונות ניחם את אהרן, אלא מציאות ממש היא – הם גדולים ממני וממך. כך העידו משמים שיש בחינה בה הם היו גדולים יותר ממשה ואהרן. [עוד הביא שם דברי חז"ל מהזה"ק פרשת אחרי דף נ"ו, משם למדים שמיתת נדב ואביהוא לא רק כיפרה על דורם, אלא שעד היום מכפרת היא על כלל ישראל בכל דור ודור, ולכן אנו קוראים בכל שנה ביוה"כ פרשת אחרי מות שני בני אהרן.]

לאחר שמביא הרב דסלר דעות רבות מחז"ל ומגדולי המפרשים לדורותיהם, בענין הסבר מה היה החטא של נדב ואביהוא, מוסיף וכותב: לכאורה חטאים רבים ושונים מנו כאן חז"ל, אולם כלל גדול הוא: כשחז"ל אומרים דעות שונות בעניני אגדה, הרי כולן מאירות אותו נושא מצדדים שונים, מבחינות שונות. [בהערה הפנו העורכים למכתב מאליהו ח"ג עמ' 353, מכתב בענין ביאור מחלוקות בחז"ל]. כשנתעמק בכל דברי חז"ל הנ"ל נמצא ששורש אחד היה לכל פרטי החטאים האלה. שרש חטאם היה שלגודל ערכם היו חסרים בשלימות מדת ענוה. חסרון זה בא בגרמת רום מעלתם שהסתמכו יתר על המדה על גודל מדרגתם...הרמב"ן [עפ"י הריקאנטי בביאור עמוק מאוד ורחב בדברי הרמב"ן] ביאר שכוונו בקרבנם למידת הדין ולא למידת הרחמים. [וביאור לדבריו מוסיף הרב דסלר, לדעה שאמרו נדב ואביהוא מתי משה ואהרן מתים והם ינהיגו את הדור (סנהדרין נ"ב ע"א)] אילו מתו משה ואהרן היו באמת ראויים להנהיג את הדור, אלא לפי גודל מדרגתם חשבו שלא צריכים להסתייע במידת הרחמים ולא פחדו מכל קטרוג, וסברו לזכות בדין בכח עצמם לבד. ובאמת גם יעקב אבינו ע"ה ביקש בתפלתו שיזכה לקבל הכל במידת הדין, כמו שכתוב: (בראשית כ"ח כ"א) והיה ה' (מדת הרחמים) לי לאלקים (מדת הדין) והם בכוונתם הטהורה סמכו על זה למעשה. ובאמת ראויים היו ולא היתה כל טעות בדבר, אלא החטא היה שסמכו על זה בבטחון עצמי, ודבר זה אינו מתאים בדקי דקות אל מדת הענווה. והרי מצינו בהרבה מקומות שמי שפונה אל מידת הדין, הרי היא תובעת ממנו כל חסרון דק. הרמב"ן מבאר איך הסתבב החטא בליבם, והזהר מוסיף איך נסתבב העונש, שכיוון שירדה מידת הדין גדולה, ככוונתם בקרבנם למידת הדין, ולא מצאה את המדריגה הנכונה שמתאימה לה ביראה הפנימית שבלב, שהיא השראת השכינה...לכן מידת הדין פגעה בהם...

וגילו לנו חז"ל דבר נורא מאוד, כל מדה באדם תראה אותותיה ותתבלט ממש בכל מעשה ומעשה ממעשיו. ועל כן דייקו להראות בפסוקים אלה שיש להם קשר לנדב ואביהוא, ענפים שונים שיוצאים משרש אחד, דהיינו פרטים שבהם באה לידי גילוי נקודה זו של חוסר ענווה לפי ערכם, שנגרמה ע"י רום מעלתם... נדב ואביהוא עסקו בחשבון הנפש והוכיחו את עצמם, אלא שחז"ל בקנה מדה הראייה שלהם, שהוא שכל התורה, גילו חסרון כל שהוא בענווה, כי כבר היתה בליבם מתחת לסף הכרתם שהם ראויים להנהגת הדור, וזה פעל בדבורם על הסגנון לב, ולא היה ניכר כלל יותר מזה...עכ"ל הרב דסלר זצ"ל.    

וידום אהרן, מה היה לו לומר – ביום השמיני ימול בשר ערלתו.

ביאור נפלא למדרש פליאה זה מביא בספר דברי שאול לרב יוסף שאול הלוי נאטנזון בעהמ"ח שואל ומשיב. ...מה שאמרו במדרש (בראשית רבה י"א ו') פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיא, אמר לו אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון? אמר לו וכו' ...כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים אנו עשיה, כגון החרדל צריכין למיתוק וכו' ואפילו אדם צריך תקון [עכ"ל המדרש]...הנה באמת כל המצוות ומעשים טובים הם תקון לגוף והנפש, והנה באמת כל בריאת העולם כביכול הקב"ה לא צריך לה, ובכל זה כתיב [ישעיה מ"ט ג'] 'ישראל אשר בך אתפאר'. והנה כבר נודע שכביכול הקב"ה אינו צריך לכבודנו, ואמרו לאיוב (איוב ל"ה ז') אם צדקת מה תתן לו...[התשובה] והענין הוא שהקב"ה חפץ להטיב לבריותיו ורצה לגלות להם כוחו הנשגב שע"י  זה יכירו  כוחו ומעשיו וע"י זה ישאבו ממנו רצון וכל טוב ולא יאכלו נהמא דכסופא...ולכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי שמי שיקיים המצוות ינחל טוב, וזה שהקב"ה כביכול צריך לכבודנו, כמו שהאב הרחמן החפץ בטובת בנו יכהו שיאכל דברים הטובים, והבן הסכל אינו מבין ורוצה לאכול דוקא דברים המזיקים אותו והאב הרחמן לא יניחו...וזהו לדעתי מה שלא נברא האדם מהול, שהרי ע"י המילה נחלש תאוות הגוף ונשאר מתוקן, א"כ הקב"ה חפץ בטובת בני ישראל ומזכירם ומלמדם אל הטוב. וזהו לדעתי מה שלא נברא האדם מהול, שהרי ע"י המילה נחלש תאוות הגוף ונשאר מתוקן, א"כ הקב"ה חפץ שהיהודים יעשו זאת וירבה שכרם וז"ש שהאדם צריך תקון והקב"ה מניחו על בחירתו שיבחר בטוב. והנה בני אהרן הקדושים מה שהוסיפו אש זרה, ח"ו לא משום חטא ופשע עשו כן כי אם שאמרו אף שאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט, והיינו שכביכול רצו להוסיף כח בפמליא של מעלה שיהיה בא התקון ע"י בני אדם, וז"ש 'בקרובי אקדש' והיינו שכביכול אינו צריך שקרוביו יוסיפו תקון על האמור, וזה שאמרו 'וידום אהרן, מה היה לו לומר? - ביום השמיני ימול בשר ערלתו' והיינו שהתקון כביכול בא ע"י האדם ונמצא כביכול שהקב"ה צריך לכבודנו והאדם צריך תקון לכן לא נולד מהול, כך היה אהרן יכול לטעון, ומכל מקום קיבל עליו עול יראת שמים, והיינו ששם הקב"ה צוה שהאדם יתקן וימול, וכאן נצטוו ונזהרו על אש זרה, והבן הדברים כי הוא ענין נכבד מאוד. עכ"ל הדברי שאול זיע"א[4].                

לימוד העלאת הכחות הנפולים

באגרא דכלה עה"ת ספרו של בעהמ"ח בני יששכר, רבי צבי אלימלך מדינוב זצוק"ל, מבאר על דרך החסידות דבריו של משה (ויקרא שמיני ט' ו') וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד ה'. הנה הוקשה לו כי לא פורש מה יעשו? והנראה דהנה המשכיל בעניינו כשרואה שהיצר מסיתו לאיזה תאווה רעה ואהבה רעה או יראה רעה, מוכרח להתבונן מאין בא זה לאדם כיוון שאין זה רצונו יתברך?...האדם מחוייב להפשיט גשמיות הענין ולהעלות לאהבת ה' יתברך וליראתו...ותיכף בהעלות אדם על לבו יתגלה לו פנימיות החיות של המחשבה שהוא כבוד ה'. ועוד בהבין הענין יותר, יתגלה לו שהמחשבה שנפלה לו היא כיסוי ומלבוש לפנימיות החיות, ויבין וידע שגוף המלך בתוך המלבוש, וזה נקרא כבוד ה', כי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא (שבת קי"ג ע"א)...זה הדבר אשר צוה ה' תעשו – על כל דבר שיפול במחשבותיכם, תעשו רק את אשר צוה ה' באותו ענין אם הוא מדבור אהבה, תדברו אהבת ה', ואם יראה תעוררו יראת ה'...וכל דבר שבעולם נקרא 'כבוד ה' וזה פירוש מלוך על כל העולם כולו בכבודך, היינו במלבושיך יהיה כבוד ה' לעולם, אז ישמח ה' במעשיו. 

רמז בענין לחישה למעוברת ומאכלות אסורות

ביהודה יעלה לרב יהודה חיים הכהן מדמשק, מביא פרפרת נחמדת עד למאוד על הכתוב (ויקרא י"א מ"ז)  לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל. פירשו ז"ל במה שאמרו במסכת יומא (פ"ב ע"ב) ההיא עוברה שהריחה ביום הכפורים אמר [רבי] זילו לחושו לה [דיו"כ הוא] לחושו לה ואילחישא [קיבלה את הלחישה ופסק העובר מתא קרי עליה 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' [ירמיהו א'] [פירש רש"י: לחושו לה - באזנה שיום הכפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. ואילחישה - קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו] ובמעשה אחר [יומא שם בהמשך הגמרא,  אמר להם רבי חנינא] לחושו לה ולא אילחישא, קרי עליה, זורו רשעים מרחם [תהלים נ"ח ד']...והשתא יע"ן [יובן על נכון] שהכונה הוא אם אתה רוצה לידע איזהו בן שהוא טמא ואיזהו טהור, וז"ש [וזה שאמר] 'להבדיל בין הטמא' ותי' [ותיבת דהיינו מילת] בין ביו"ד קרי בן בלא יו"ד, שהוא לשון בן ממש ובן הטהור, המבחן הוא בן החיה ברפה ולא בדגש, ר"ל [רוצה לומר] 'חיה' שהיא היולדת הנאכלת ר"ל האוכלת, אם נתאווית איזה דבר ביום הכפורים, בזה יוכר שהעובר הוא רשע, וכמו שאמרו שם בגמרא דנפק מינה שבתי אוצר פירי שביעית, ובן החיה אשר לא תאכל ר"ל כשיאמרו לה שהוא יום הכפורים תשקוט ותנוח ולא תאכל. עכ"ל הרב יהודה חיים הכהן זצ"ל.

כלי חֶרֶשֹ מלמד על מעלתו בהיותו כלי קיבול, ואחדות החומר שלובלוחות אבן לרב אברהם צוקרמן זצ"ל (שריד תלמידי ישיבת נובהרדוק, שהיה ראש ישיבות בני עקיבא) מבאר בצורה מקורית מיוחדת ענין טומאתו של כלי חרש, שמתבטא בכך שנטמא רק אם הטומאה נכנסת לתוכו, אך אינו נטמא אם הטומאה נוגעת בגבו בלבד. הטעם, כל שאר החומרים באים כגוש, עופרת, כסף, נחושת מה שאין כן חרס, שאין זו צורתו הראשונית, כי החרס נעשה מגרגרי חול מגובשים, ואין להם תוכן כאשר הם מפורדים, אלא רק לאחר גיבושם ועשייתם כחטיבה, מקבלים הם תוכן, ולכן רק תוכם מיטמא, כי רק כשמתאחדים יש להם ערך ומשמעות. עוד יש ללמוד מכאן, שכאשר אין איחוד סביב רעיון מסויים ממילא אין לו תוכן והוא לא יחזיק מעמד. והשלישי, האדם משול ל'חרס הנשבר' וחשיבותו העיקרית היא לא בגופו אלא ברוח שבתוכו, שעליה יש לשמור מאוד. לכן יש חשיבות הלכתית ל'תוך' של הכלי. 

מן ההפטרה העלאת הארון ע"י דוד (שמואל-ב' ו' א'-ז' י"ז) במנחת יהודה לרב יהודה חנין [פירוש ליהושע שופטים ושמואל, נכתב לפני כד' מאות שנה, יצא מכת"י באדר תשע"ז, ע"י הרב שלמה לוונטהל שליט"א.  בספר שני פירושים על דרך הפשט 'שמן' ועל דרך הסוד 'קטורת' המחבר השתייך לחבורת מקובלים בדרום מרוקו. בידינו חבור נוסף שלו 'עץ חיים' פירוש ע"ד הסוד לספר מצוות למהר"מ מקוצי] מבאר בפירוש הפשט כי עונש עוזה היה על כי, וזלה"ק: הרס ונתפקר לשלוח יד בארון ה'...[ויכהו שם האלקים] על השל – על השגגה ששגג לשלוח יד בארון ברית ה' אפילו בשוגג נענש...ומה זה שלא נתכוון לבזות ח"ו ובשוגג עשה, העושה במזיד עאכו"כ. [וימת שם] עם ארון האלקים – סמוך לו...ואפשר שירמוז שזכה בחלקו להיות נפשו צרורה בצרור החיים עם ה' אלקי ישראל כי בדרך חיבה עשה ושוגג הוא. עכ"ל. אמר המלקט, אפשר שזה הקשר לפרה"ש על חטאם בשוגג של נדב ואביהוא, ללמד חומרת הציווי מחד גיסא, מאידך גיסא מעלתם שנקראת הפרשה ביוה"כ לזכות ישראל. (ראה נצי"ב בפרשה).