פרשת המקדש

עבדות אני נותן לכם

הרב ישראל אריאל שליט"א

לאחר מות נדב ואביהוא משה מצווה את אהרן ובניו הנותרים (ויקרא פרק י, ו): 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ… וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאו'.

מכאן למדו חז"ל, שכהנים אינם יוצאים מן המקדש בעת עבודתם, זאת, אפילו אם נפטר אדם קרוב להם בביתם. הדבר מתמיה, שכהן גדול אשר שני בניו מתו, ממשיך לעבוד את עבודתו כאילו לא אירע דבר. ובאשר לבניו שנפטרו, על אלה אומרת התורה: 'וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'', היינו, הכהן יתעסק בעבודתו, ובאשר לאבלות – זו נופלת על כתפיהם של אחרים – הכיצד?

להבנת הוראה זו, מן הראוי להתבונן במעשיהם של נדב ואביהוא בטרם נכנסו להקטיר במשכן. בילקוט שמעוני מבואר: "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא – מלמד, שהיו משה ואהרן מהלכין, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, והיו אומרים: מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהן! רבי יודן משם רבי איבו אמר: בפיהם אמרו זה לזה, רבי פנחס אמר: בלבם הרהרו"...

הווה אומר, ה'אש זרה' החלה לבעור אצלם עוד בטרם נבנה המשכן, עוד בהיותם עולים אחרי משה ואהרן בהר סיני, לקראת קבלת התורה, כבר שם נשאו עיניהם לשררה. נדב ואביהוא דימו כי שררה היא מתנה יפה הנותנת זכויות לבעליה, וכבר אז השתוקקו לקבל על עצמם את הנהגת הציבור. נמצא, שברגעים הגדולים של מעמד הר סיני, כשהכל מכינים לקבל על עצמם עול מלכות שמים הם עסקו במחשבות על גדולתם ומעמדם האישי. ולימדונו חז"ל, שאדם שאלה הן מחשבותיו בעת מעמד הר סיני, סופו שביום שאכן יתמנה לתפקיד נעלה וחשוב במשכן ה' – ישרף ב'אש זרה' של התפקיד. כי השררה לא לכבודו האישי של האדם ניתנה ולא להנאתו הפרטית אלא לכבוד שמים.

ולא ידעו נדב ואביהוא את אשר לימד רבן גמליאל את תלמידיו, כי התפקיד המוטל על האדם אינו שררה אלא עבדות. במסכת הוריות (י, א) מתואר, כיצד קרא רבן גמליאל לשני תלמידיו הגדולים כדי להטיל עליהם את עול הציבור, וכלשון הגמרא שם: 'נתן דעתו להושיבם בראש… שלח להם - ולא באו, חזר ושלח – ובאו. אמר להם: כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? - עבדות אני נותן לכם! שנאמר:… אם היום תהיה עבד לעם הזה' (וכך גם דוד בהשפילו את עצמו לפני ארון ה' בהיותו מכרכר ומפזז, למעט בכבודו ולהרבות כבוד שמים, והדברים ארוכים).

מכאן מובן, מדוע בעקבות המעשה הזה באה התורה ומזהירה, שכהן גדול העוסק בעבודה, אפילו ימותו קרובי משפחתו אינו מפסיק את עבודתו, אלא ממשיך את העבודה כאילו לא אירע דבר, והאחרים הם שיבכו והם שיתעסקו בנפטר. זאת, כדי ללמד לו ולאחרים, שהעבודה לפני ה' תובעת את כל האדם, וכל עניניו הפרטיים בטלים ואינם. התפקיד אינו נותן זכויות אלא נוטל את זכויות האדם ואת הנאותיו הפרטיות. וכבר אמר משה על שבט לוי (דברים לג, ח): 'וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ - לֹא רְאִיתִיו! וְאֶת אֶחָיו - לֹא הִכִּיר! וְאֶת בָּנָיו - לֹא יָדָע! [למה?] - כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ!… יָשִׂימוּ  קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ!'.                   

שבת שלום