שמיני

"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו ולזקני ישראל" (ט, א)

במשך שבעה ימים המשכן פורק ונבנה מחדש, בנו ופירקו, בנו ופירקו, לומר לך שמשכן שאמור להכיל השראת שכינה מוכרח להיות מבוסס על דבר אחד – התחלות חדשות. רבינו מלמד אותנו לבקש כל החיים דבר אחד, איך עושים כאן ועכשיו התחלה חדשה.

"והייתם קדושים כי קדוש אני" (יא, מד).

איש קדוש הוא לא מסיח דעת. כל הזמן עם ה'. כל הזמן בחבור. חושב על ה', מדבר עם ה', חי עם ה'. כל כולו יראת שמים.

כשהיה רבי דוד מצ'ורטקוב כבן שבע שנים, נפלה דליקה בבית אביו, הרב מרוז'ין, באישון לילה. יצא הרב מרוז'ין מחדרו ושאל היכן ילדיו. התקבצו בניו סביבו, אך אחד מהם היה חסר. היה זה הילד דוד משה. אחד מן המשמשים פרץ לחדרו ומצאהו שוכב על מיטתו והוא ער. שאלו המשמש: "האם לא שמעת שנפלה דליקה בבית?" רמז לו הנער כי אמנם שמע על הדליקה, אך כבר ברך ברכת 'המפיל', ואסור לו להפסיק. והראה ברמז כי ה' יתברך בוודאי יצילו. הלך המשמש וסיפר זאת לאביו הקדוש, ותיכף ראו שכבתה האש. אמר הרב מרוזין: "אל ייפלא בעיניכם ששקעה הבעירה בשבילו, שכן כתוב 'רצון יראיו יעשה' (תהילים קמה, יט), ובני זה הוא עמוד היראה" (סיפורי חסידים).

על קדושה צריך לבכות. על קדושה צריך להילחם. אדם פתאום מרגיש שהוא רוצה לקדש את האכילה, לשמור את העיניים, לקדש את הדבור, הוא רוצה לכוון בתפילה, הוא רוצה להסתכל בעיניים טובות על כולם, אלה הם געגועי הנפש שרוצה ומשתוקקת להשתחרר ממיצרי הגוף. זאת בעצם יציאת מצרים פרטית של כל אחד מאתנו יום יום. שעה שעה. רוצים להשתחרר מהשעבוד הזה, רוצים לצאת מעבדות לחירות. רבונו של עולם, עד מתי?

תתחזק בזה שיש לך רצון. גם אם עדיין לא זכית לתקן איזו מידה או להתגבר על איזו תאווה. הרצון זה כוח אדיר, ואם האדם, כל המהות שלו וכל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע. הנקודה הזו של הרצון שמריצה אותי, היא גדולה מהכל, היא אינסופית, אין לה גבולות. "כי עיקר הוא הרצון. ותיכף כשיתגבר וירגיל את עצמו שיהיה לו רצונות חזקים דקדושה להתקרב לה' ולצדיקיו ולא ירפה את הרצון, בודאי יוכל להתגבר על כל המניעות" (ליקו"ה ברכת המזון ד,יב).

אדם צריך אין סוף תפילות, ומעומק הלב, שה' יציל אותו מיצרו הרע. כי בלי ה', אין סיכוי. "אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו"!

ה' לא בא בטענות לאדם על זה שיש לו יצר הרע, הרי כך ה' ברא אותו. אלא ה' רוצה שהאדם יהיה מודע לזה ויתחיל להתפלל. על כל דבר שבקדושה. על כל דבר שמרחיק ומפריד אותו מה'. ויותר מכל על שמירת העיניים. כי כאן יש את היצר הרע הכי גדול. אי אפשר להרגיש את טעם הקדושה כשהעיניים משוטטות והמחשבה נטמאת.

עצם פתיחת העיניים גורמת לאדם להסיח דעתו מה'. לכן צריך ללכת עם מה שאמר דוד המלך ע"ה: "עיני תמיד אל ה'". שהאדם יהיה תמיד בדבקות בה' ואז ממילא הוא ניצל מקנאה, מחמדה, משנאה, מתחרות, מלשון הרע ועוד ועוד. כי הוא לא רואה אף אחד. עיניו תמיד אל ה'.

לכן צדיקים לא הרימו את עיניהם מארבע אמותיהם אפילו בחדר סגור. כי שמירת העיניים שלהם לא היתה רק בשביל לא לראות מראות אסורים, אלא בשביל לא להפסיק לרגע מהדבקות שלהם בה'. כי שפותחים את העיניים, אז רואים משהו, והמחשבה מתחילה להימשך אחר הסחות הדעת הרבות שיש סביב האדם, כי כל מה שהוא רואה, מיד מתחילה שרשרת של המחשבות ומי יודע לאן הוא יכול להגיע.

קדושת הדבור זה דבר כזה גבוה. אי אפשר לא להביא שוב את הספור שסיפר אחד מתלמידיו הגדולים של החפץ חיים זי"ע: "בהיותי מקורב אליו, היתה לי הזכות להיכנס לביתו פעמים רבות, ולשוחח אתו בלימוד ולהציע בפניו את שאלותי בכל מיני תחומים. באחת מן הפעמים, היה זה בשנותיו האחרונות, בעת שהיה בגיל 83 בערך, נכנסתי לביתו, ולמרות החולשה שפקדתהו באותו יום, רבינו היה אז בעת רצון מיוחדת במינה, והדבר ניכר עליו. מחמת החולשה שכב רבינו במיטתו, ולפתע הוא מורה לי להתקרב אליו, ומבקש ש... אפתח את פיו, הייתי נרעש ונפחד, ולא רק שלא הבינותי כלל מה החפץ חיים רוצה להשיג בכך, אלא שגם לא ידעתי כיצד אעז לציית להוראה שכזו!... לפתוח את פיו של החפץ חיים?! מי מוכן להיכנס אל תוך לוע הארי... אבל לא עזר לי מאומה. החפץ חיים הורה לי בשנית לפתוח את פיו. בלית ברירה. ובחוסר אונים מוחלט התקרבתי אליו, ופתחתי את פיו הקדוש. לפני ניגלו שתי שורות שיניים צחורות כשלג, מסודרות ומתוקנות כדבעי, משל היה זה ילד קטן שעוד לא הספיק לפגום את השיניים שקיבל מהקב"ה.

בעוד אני נתון בסערת חושים שאי אפשר לתאר, פונה אלי החפץ חיים ומבקש דבר נוסף. "תספור נא כמה שינים יש בפי!"... ואני חישבתי להתעלף... כדי למנות את מספר השינים, צריך כבר להיכנס עמוק אל תוך פיו המסולא בקדושה של גדול הדור, כיצד אוכל לעשות זאת?! אבל גם הפעם, לא איפשר לי רבינו לחשוב הרבה, והאיץ בי לספור את שיניו. מה אומר ומה אדבר, החילותי במשימה הקשה, ובסיומה הגעתי למספר 32, בדיוק כמספר השיניים שברא הקב"ה באדם. שן אחת לא חסרה ולא נפגמה!!! כל השינים היו בריאות וחזקות כביום נתינתן!!! למותר לציין שבגיל מבוגר שכזה שבו היה החפץ חיים באותה תקופה. אין הרבה קשישים שזוכים למתנה שכזו... לאחר שעשיתי את מה שביקש, לקח החפץ חיים את ידי, ואמר בחיוך שאי אפשר לשכוח לעולמים: "אני שמרתי על הפה שהקב"ה נתן לי, והקב"ה שמר על הפה שלי!..."

קדושה זה עבודה לכל החיים. צריך סבלנות. צריכים להאריך אף עם הילדים, עם הבן/בת זוג, עם השכנים, עם עצמנו, עם כל מה שלא הולך לנו, עם הכשלונות שלנו, עם הלב שנהיה פתאום אבן ולא מרגיש כלום. אם רוצים שלקב"ה תהיה סבלנות אלינו, אז צריך שתהיה לנו סבלנות לעצמנו ולסובב אותנו. אי אפשר להשיג הכל ברגע אחד. זה נקרא רבוי אור.

התורה הקדושה מספרת לנו בפרשת השבוע על שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו, שנלקחו בחטף דוקא בעיצומו של היום השמיני, יום חנוכת המשכן. ולמה נסתלקו? הרי היו קדושים, הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עליהם כקרוביו, 'בקרובי אקדש', אז איך זה שנשרפו בעקבות הבאת אש זרה, ומהי האש הזרה הזו? אומר רבי נתן– רבוי אור. אנשים קדושים, אנשים רוחניים, צריכים להיות עם הרגליים על הקרקע.

מה זה להתקדש? זה להתרחק לא רק ממה שאסור אלא גם ממה שמותר אבל מיותר. מותר לאכול אבל אין היתר לזלול. מותר לעשות שיחת חברים אבל אין היתר לדבר דיבורים בטלים.

אנחנו לא תמיד מקפידים על לבוש מלא ומסודר, והרי הלבוש זה אור כל כך גבוה, זה בכלל לא דבר חיצוני.

אנחנו נכנעים פה ושם לסלנגים ושוכחים שבאנו לפה לייצג משהו אחר מאשר את תרבות הרחוב.

אנחנו לא תמיד מקפידים לשמור על רכוש ציבורי כמו שאנו שומרים על הרכוש הפרטי שלנו. אנחנו לא מזדעזים מחשש של גזל כמו שבאמת צריך להזדעזע.

מסופר על הגאון רבי איסר זלמן מלצר בעל "אבן האזל", שבזמן שכיהן כרבה של העיר סלוצק, הלך פעם לתומו ברחוב. בעברו על יד בנין ההולך ומוקם, כשהוא שקוע ברעיונותיו, נכנס בשגגה לתוך בריכת סיד, נדהם וחלחלה אחזה אותו, לא על שטינף את מנעליו ומכנסיו, אלא על שנמצא שחיסר לקבלן הבנין מעט סיד השווה פרוטה... לא הביט על כבודו ומעמדו כרבה הראשי של העיר, ולא עזב את המקום עד שנמצא הקבלן, ופיצה אותו על הנזק וביקש מחילתו... (תורת הפרשה).

קדושה זה רק עם אמונה חזקה. אהרון הכהן עובר כזה נסיון קשה שדוקא ביום הקדוש הזה, יום הקמת המשכן, שני בניו הגדולים מתים. ואיפה? במשכן! ואהרון שותק. מקבל את הדין באהבה. אי אפשר לראות על פניו ולו סימן קטן של תרעומת. וידום אהרון. כמו חפץ דומם. על דוד המלך נאמר שהגיע למדרגה אף יותר גבוהה. הוא לא שותק, הוא שר ומזמר לה' ומודה לו גם על הרע. "למען יזמרך כבוד ולא ידום". לא רק שהוא מקבל הכל באמונה שלימה בלי שום שאלות, אלא הוא אומר תודה על כל מה שעובר עליו. ובזכות זה הנחיל לעם ישראל את ספר התהילים שכולו שירות ותשבחות ששר לה' מתוך כל הצרות והמשברים שעברו עליו.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ומסלולו, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה כזה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שה' עושה את הכל, והכל לטובה.

שבעה ימים זה טבע. היום השמיני זה כבר מעל הטבע. שמיני זה האין סוף. זה לדעת שאיפה שטוב לי זה רק אצל ה'.

כל פעם שטוב לנו על הלב, זה כי אנחנו מתרוממים קצת מהצרות, מהדאגות, מתחברים ללמעלה, לעולמות יותר גבוהים, ליום השמיני.

מרגישים את זה במיוחד בשבת קודש. אור גדול יורד אז לעולם, אור ה', אור שמרים את הכל למעלה. שבת זה הפלא הגדול ביותר בעולם. כל שבוע מחדש.

עם ישראל היה בגולה, ורדפו אותו, ורמסו אותו, ויותר משבני ישראל שמרו את השבת, השבת שמרה עליהם. כי כשבאה שבת היתה כזו אוירה נפלאה בבית, ששכחו את הצרות, שכחו שמתעללים בנו ורוצחים אותנו ח"ו, פחדו ממוצאי שבת שאז נפרדים ממנה ומתחילים את השבוע.

שולחן שבת זה כזה דבר עצום ונורא. צריך לעשות הכל שילד ירגיש את הקדושה, ינשום את הקדושה מגיל אפס. ילד שרואה את האבא יושב בנחת ומזמר זמירות שבת, נהיה לו כזה טוב על הלב, כזה רוגע. אבא יושב עם הילדים שלו ושר איתם, אז הילדים שלו מקבלים חשק לתורה! חשק לתפילה! הם מקבלים יראת שמים! כבר לא מעניין אותם מה קורה ברחוב.

שבת קודש זה רק שמחה, אסור שיהיה שום הרהור של דאגה, של עצבות, "כאילו כל מלאכתך עשויה" (רש"י שמות כ, ט).

לא סתם מילים את התינוק ביום השמיני לחייו, אלא כדי שיעבור עליו שבת. רק כאשר מלים אותו ביום השמיני יודעים שכבר שהה התינוק בשבת קודש בעולם וקיבל כוח לעבור את הברית מילה בשלום. "ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת, כידוע, ואז יהיה בן קיימא" (אור החיים הקדוש).

שבת. פסגת החיים היהודיים. הגחלת ששומרת על זיק של יהדות בכל בית יהודי.

פעם סיפרו לחפץ חיים שבחור פלוני סטה מן הדרך הטובה, והתחבר לחברים לא טובים, ואף הושחת במידותיו, עד שמזלזל הוא מאד בעניינים שבין אדם לחברו, וכאילו לא די בכך, עד שהחל לחלל שבת בפרהסיא כשכולו גאווה. בשמעו כל זאת חרד החפץ חיים וזלגו עיניו דמעות ומיד שאל: "ומי דיבר על לבו? האם מישהו הוכיחו?". "כן"! היתה תשובתם, והוסיפו: "אוזניו ערלות ואינו מקבל תוכחה"! "רוצה אני לפגשו מיד!" הורה החפץ חיים, ומיד הזדרז שמשו לקרוא לאותו בחור. כשהגיע הבחור נכנס הוא לשיחה אישית לחפץ חיים, ומקץ כעשר דקות יצא מהחדר כשדמעות בעיניו ונהפך לאיש אחר ושב בתשובה שלמה. כל נסיונות התלמידים לברר אצל רבם מה שוחחו ביניהם שכל כך עשו עליו הדברים רושם, עלו בתוהו! ורק לאחר כמה שנים שזכה אותו בחור ועלה ונתעלה במעלות התורה והיראה, ניגש אחד התלמידים ואמר לו:" הרשה לי יקירי לשמוע ממך מה אמר לך החפץ חיים באותן עשר דקות שכל כך הושפעת מדבריו והפכת לאיש אחר!" "האמן לי!" ענה הלה, "שלא דיבר עמי כלל, ומיד כשנכנסתי קם לקראתי וחיבקני ונשקני על ראשי, והושיבני ממולו, ולקח את כף ידי ונתנה בתוך ידו הקדושה וכשדמעות בעיניו חזר ואמר כמה פעמים: "שבת"!!! "שבת קודש"!! "שבת המלכה!!" וחזר וליטף את ידי בחום ובאהבה כמה וכמה פעמים, ומעיד אני על עצמי שאחת הדמעות שזלגה מעיניו הקדושות נפלה על ידי ועדיין אותה דמעה צורבת את ידי עד היום הזה!!!

נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה'. התחליף לתענוגות השקריים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של קדושה. אין עונש יותר גדול מזה שאדם אין לו חשק להתפלל, אין לו חשק לתורה, הלב שלו נהיה קר לכל דבר שבקדושה, כי הוא נתן את כל חום לבו לצד האחר.

כשחיים חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות, אז מחליפים תאוה באהבה, לקיחה בנתינה, אהבה עצמית באהבת הזולת ככה מתקרבים אל ה'. ככה מתקרבים אל הקדושה.

כמו בסיפור הבא: המנושל

תשי"א 1951 מוטק'ה, הלוא ר' מרדכי ירקוני יצא מן השואה שבר כלי. אלמן ואב שכול לשלושה ילדים קטנים שהפכו לאפר במשרפות אושוויץ. בעודו מהלך כאן בארץ ישראל, מחפש את עצמו, מנסה להגדיר את מצבו ולרקום את עתידו, נולד בו משמים הניצוץ לחיים חדשים.

הניצוץ הזה בער בקירבו יומם ולילה, מסוייט שכב על מיטתו נים לא נים הוא עקב בעיניים עצומות אחרי מאכולת האש האיומה ב"ליל הבדולח", חורכת את החלונות, והתקרה בוערת קורסת, וכנשוכת נחש אכזר היא דוהרת אל הפרוכת הכחולה והגדולה שריקמת חוטי זהב על שוליה.

האש טורפת את הפרוכת, ופוערת פה צמא דם לבלוע את ארון הקודש, והיא בולעת. הנאצים יורים באוויר, ובועטים בילד יהודי בן שמונה שרץ עם דלי מים בידו, לכבות את האש. הבעיטה החזקה מוטטה את הילדון שנאנק מכאב מצמרר בבטנו, דלי המים נשפך על כביש האספלט, והאש הנאצית כילתה עשרות ספרי תורה ושככה אט אט. מוטקה ניגב מצחו המיוזע והתנער. הוא התיישב על מיטתו ופתח את הוילון. העיר הגדולה עטויית בניינים אפורים, נמה, חילונית להכעיס, מאיימת אף היא לטרוף את כל הנשמות הקדושות לאקלים אפיקורסי, לחידלון רוחני ניצחי, דוהרת אל עתיד ללא הפסקה ולתהום שאין ממנה מוצא. הוא החליט לבנות בית כנסת. זה הניצוץ. הוא לא יתן לאש של ליל הבדולח לנצח את נשמת אפו של עם ישראל, הוא לא יאפשר לאלמנות ולשכול לעקור ממנו את שורש הצמיחה. כן, הנאצים נישלו אותו מחיים יפים שבנה, אשה טובה, שלושה ילדים בני תשחורת, לקראת עתיד ורוד. כן, הוא לא היה דתי כל כך גדול, שכן הרפורמה המתועבת בלעה 90% מיהודי גרמניה אבל עכשיו מול החלון, הניצוץ הפך לפתע לאש של תורה ואמונה, הוא יקים בית כנסת על אפו וחמתו של אדולף היטלר ימח שמו וזכרו. הוא יחזיר לעצמו ולעמו, את הרוח והגשם שניגזלו.

למחרת בבוקר הוא ניצב מול מנהל הבנק וביקש 1000 לירות בהלוואה. "יש לי משכורת חודשית מחברת ההסעות "המקשר" על סך 20 לירות ויכולת החזר של מחצית הסכום". מנהל הבנק הספקן מר חנניה גורדון התעניין "לצורך מה?". מוטקה השיב לו במבט חוזר "אני הולך להקים בית כנסת כאן בשכונה". גורדון גיחך: "בית כנסת? כאן בעיר הבילויים והתיאטרון! ירקוני אתה משיגענע, אבל הלוואה תקבל אם תביא לי עוד שני ערבים".

מוטקה גייס שני ידידים שחתמו על שטר הערבות, אבל גיחכו כמו מנהל הבנק. בית כנסת בתל אביב? כמו לבנות מגדל על הירח. חבוש כיפת חקי אפורה על ראשו ניגש מוטקה ירקוני למתווך הדירות ההונגרי ארתור טברסקי, שהביט בו משועשע והציג לו שלל קרקעות פרטיות במחירי מציאה. "בית כנסת"! לגלג טברסקי "עדיף שתקים בנין דירות להשכרה, תעשה כסף". הוא רכש קרקע שגודלה 700 מ"ר במחיר מציאה של 500 לירות, וגייס לעזרתו אדריכל ומהנדס שיעשו תכניות. העירייה החופשית הערימה קושי על קושי, אבל מוטקה עמד במשימה. כעבור שלוש שנים הונחה אבן הפינה של בית הכנסת "עין הבדולח" לעילוי נשמת היהודים שניספו בשואה, השם יקום דמם!!! הוא תקע שלט שחור, עליו נמתחו אותיות צהובות ובוערות לעין כל, שידעו, שיזכרו. שנתיים אחר כך נחתך הסרט, ומוטקה ירקוני בלווית כמה קשישים ניצולי שואה, ניצב מול ארון הקודש והפרוכת הכחולה, ובכה. לנגד עיניו העצומות האש ההיא, הגרמנית, המחללת, ולנגד עיניו הפקוחות עידן יהודי חדש. כן, בשנים הללו הוא חסך מפיתו ושילם לסופר סת"ם שיכתוב לו ספר תורה מהודר למלא את מקומם של ההם, שנשרפו בלילה הנורא. הוא הגבאי, נלחם בחירוף נפש על הקמת מנין. העיר גדולה אך מתפללים בה מעט. תפילת שחרית עושים בשיניים, מנחה וערבית בשן ועין. הוא עוצר נהג ד'ליז'נסים, נהג מונית, משכנע סנדלר ומושך בעדינות מלצר סרבן מן המסעדה הסמוכה.

"אתם יהודים" הוא מסביר להם. הוא גם הרב, כי אין רב בשכונה. רוכש את ספרי "צאינה וראינה" ומתחיל להקריא. הסנדלר מתנמנם, החייט כבר נוחר, נהג המונית מבקש להימלט על נפשו. מוטקה תוקע בו עין של בדולח ומפטיר בלחש "הגרמנים נישלו אותנו מרכושנו, שרפו את נשמתנו, אין לנו תשובה אחרת לקיומנו אלא רק בית כנסת ותפילה ודברי תורה. הבנת מנחם?".

נהג המונית מנחם מצטנף נזוף בפינתו, מביט על הכתלים גבוהי הקומה, על נברשות הזכוכית הבוהקות ומראות הכסאות הריקים, שספק אם אי פעם ישבו עליהם יותר מקומץ יהודים... ומוטקה קורא "מצאינה וראינה". הוא ראה בבית הכנסת "עין הבדולח" משאת חייו, ולכן דחה את הקמת ביתו היא אשתו, דחה ודחה ודחה... ולבסוף נותר לבד וערירי.

כעבור 35 שנים.

הגבאי מוטקה ירקוני יהודי מבוגר, כפוף משהו,, אבל עדיין מקריא בין מנחה לערבית דברי תורה מתוך הכתוב. דור הלך, ודור חדש של מתפללים החל לפקוד את המקום. היו חגים בעיקר בתשרי שבית הכנסת עלה על גדותיו, 300 גברים ו 150 נשים, בשבתות כבר נמנו כמה מנייני מתפללים. הוא תקע בשופר, הוא בנה סוכה הוא קרא הלכות תשובה מתוך הכתוב... הוא מכר את העליות, הוא טאטא ושטף את החצר והמסדרונות, הוא הגבאי, הוא הרב, הוא המייסד, הוא מגשים החלום, ובין לבין ליבו התמלא על גדותיו מאושר, שנקם בנאצים והוכיח להם שעם ישראל לעולם איננו מנושל מנכסי הרוח הנצחיים. יש תורה, יש דברי תורה, יש תפילה ובית כנסת. יש חיים!!!

...עד שהגיע הרב הצעיר... הרב הצעיר היה איש נמרץ כבן 30, בעיניו בער ניצוץ ישראלי חדש, הוא בא לכאן כדי לפעול, להזיז, להניע. מוטקה שמח לקראתו ולא חשד בדבר. הרב הצעיר ביקש מפתחות כדי ללמוד בלילה, וקיבל. הוא ביקש אישור לפתוח שיעור לנערים אחרי הצהריים, וקיבל.

הוא ביקש לערוך כנס התעוררות לקראת ראש השנה, וקיבל. הגבאי הקשיש אהב את מרץ הנעורים של הרב הצעיר, ונהנה משיתוף הפעולה עמו עד.. עד שפעם אחת, בין מנחה לערבית, כשמוטקה ביקש לקרוא דברי תורה מן הספר "מעם לועז" הרב הצעיר סימן לו בידו, "אני רוצה לדבר..." מוטקה הסכים. נכון, 35 שנים זה התפקיד שלו, ללא עוררין, אבל לא נורא אם באופן חד פעמי ישא הרב הצעיר את דבריו. למותר לציין כי דברי התורה של הרב החדש היו מתובלים במאמרי חז"ל מתוקים מדבש, עם סיפורי מוסר מרתקים , ומה יש להשוות בין ההקראה המונוטונית של הגבאי, לבין השולחן הערוך מטעמים ערבים לחייך של הרב הצעיר. למחרת הרב הצעיר עלה לתיבה לדרוש, מבלי לשאול את מוטקה. ועוד יום, ועוד יום. מוטקה, חשב למחות על דחיקתו... אך העדיף לשתוק. חודשיים אחר כך סימן הרב לאיש צעיר לעלות לדוכן ולבצע את מכירת העליות לתורה. הוא סימן למוטקה בידו בשיא העדינות "למה לך להתאמץ.. תן לצעירים לפעול". מוטקה חשב שהוא דוחק את רגליו.. זה לא יפה... כעבור חצי שנה גילה מוטקה ירקוני, שנושלו כל סמכויותיו. שלושה גבאים צעירים ניהלו את בית הכנסת ביד רמה, תוך שהם סרים למרותו של הרב הצעיר, שהסכים להשאיר לגבאי המייסד צרור מפתחות "לאות הוקרה על פעלו בעבר". ליבו של המייסד נחתך בקירבו. להתקוטט? להתווכח? לא כדאי, זה יעכיר את האווירה.

שבת פרשת "וישב" הפכה לאחת השחורות בחייו. הרב הצעיר הורה להוציא ספר תורה חדש, שהוכנס לא מכבר להיכל, מבלי לשאול את המייסד. "למה?" שאל מוטקה מופתע "מדוע אתה מוציא ספר תורה אחר מבלי לשאול אותי. הספר שלי שרת אותנו בנאמנות 35 שנים..." "הוא פסול" הפטיר הרב הנמרץ, "צריך לעשות בו הרבה תיקונים". חץ משוך ברעל נתקע בליבו של הגבאי לשעבר, שבמשך עשרות שנים נשא דברי תורה, משך אנשים לתפילה ודאג לכל מחסורו של מפעל חייו? הוא שב לביתו אחרי תפילת מוסף התיישב על כסא נוח במרפסת ופרץ בבכי תמרורים. ליבו בוער בקרבו, וזעקות אילמות פילחו את חלל העיר "נישלו אותי, נישלו אותי". מפעם לפעם הרב הצעיר ניסה להיות נחמד, מתחשב ומפרגן... אבל מוטקה הסתגר לתוך עצמו כמו חילזון נעלב. מנושל. זניח. במשך שנתיים נוספות בלע- בשפתיים חשוקות מוטקה ירקוני את נישולו ולא הגיב. באותן שנתיים כאילו נמוגה תרומתו לציבור, לקהילה, לבית הכנסת. היה ואיננו עוד, והרי לניצול שואה זה אין משפחה, אין בנים, או יורשים, שיטלו את הגה ההנהגה. פתאום, מבלי שהיה מוכן הגיע איש צעיר, ובכוח הכריזמה והנחמדות שלו הסיט אותו ממרכז הבמה, והפך אותו לעוד מתפלל זניח בקהילה הולכת ומתפתחת.

תשס"א 1991

מעט מאד אנשים ביניהם רב בית הכנסת הצעיר, הגיעו ללוויתו של המייסד מוטקה ירקוני. קומץ מתפללים זקנים סיפרו על הימים הראשונים של בית הכנסת, ועל מסירותו של המנוח לאחזקת המבנה. כשרב בית הכנסת הצעיר עלה להספידו, עצרה לפתע מונית. ירד ממנה הנהג, יהודי לא צעיר, מנחם, מוותיקי המתפללים, הוא הגיש לרב מעטפה ולחש באוזנו "מוטקה זכרונו לברכה ביקש שתקרא את המכתב לפני שיסתם הגולל, הייתי אצלו בימיו האחרונים בבית החולים, וזו צוואתו". הרב הצעיר שלף את הניירות הצהבהבים והחל לקרוא. בדפים הראשונים גולל מוטקה את ימי הבראשית, איזכר את "ליל הבדולח" ואת הניצוץ שבער בו לבנות בית כנסת. עד שהגיע לשנתיים האחרונות. "ואז הגעת אתה כבוד הרב הצעיר, ודי בזריזות תפשת את מקומי. נישלת אותי מן הזכות לשאת דברי תורה..." הרב פער עיניו נבוך "תמשיך תמשיך רטנו המלווים. "אחר כך נישלת אותי ממכירת העליות, דחקת אותי מעול הגבאות והשארת אותי ערום ועריה. מפעל חיי נושל ממני ואני עודני חי. היעלה על הדעת לפגוע כך בכבודו של יהודי ניצול שואה, ערירי, שאין לו בחייו אלא בית כנסת שהקים בעשר אצבעות???" הרב הצעיר ביקש שהאדמה תבלע אותו... אוי אוי כמה גדול הביזיון. הוא מקריא את בזיונו לאוזני המלווים... איזו בושה!!! מוטקה תיאר את עלבונו בצבעים קשים וקודרים. הנה השורות האחרונות. "כבוד הרב, רציתי לבקש את סליחתך על שחשדתי בכשרים. טיפש שכמוני, גאותן שכמוני, שלחו אותך משמים עם עוד כמה גבאים צעירים כדי שתמשיכו את מפעל חיי, שתוסיפו שיעורים, שתערכו כנסי התעוררות, שתכניסו חיים לבין הכתלים, ובמקום לייקר את מפעלכם, רטנתי, קיטרתי ביני לבין עצמי. הלוא אם הייתי הולך לעולמי מבלי להעמיד מנהיג למקום, אנדרלמוסיה הייתה באה. ועכשיו, כשהנני על ערש דווי, זכיתי להבין שקיבלתי אתכם כמתנה טובה מאבינו הרחמן שבמרומים, והנני מברככם שחפץ השי"ת יעלה בידכם להגדיל תורה ולהאדירה. בהערכה ואהבה רבה. מוטקה".

תפילה

רבונו של עולם

תציל אותי מהקנאה, תעזור לי לשמוח בהצלחה של השני, של כל יהודי, גם אם אני עצמי עדיין מתקשה בעניין שהשני כל כך מצליח בו.

במיוחד קשה לי כשזה קורה פתאום. שאותו אחד שלא היה הכי הכי, הסתכלתי עליו בעיניים לא כל כך טובות כי הוא באמת לא התנהג כמו שבן של השם ראוי שיתנהג, פתאום הכל מתהפך, והוא עכשיו לומד בהתלהבות, מתפלל בדבקות, לבוש מלא, וממש רואים את הקדושה בפנים שלו.

אותו אחד שלפני כן הבריח את השכינה, היום הוא מכניס אותה לתוך בית המדרש.

רבונו של עולם, איך משתלטים על הקינאה הזו? איך זוכים שכולם ילדים שלך ואתה בודאי שמח לראות ילד שלך חוזר אליך. אז איך זה שאני לא שמח?

מה העניין הזה שאני תמיד שואל, אפילו בלי מילים, ומה איתי? מתי גם אני אזכה?

איך זה שאני שוכח את כל המתנות הנפלאות שקיבלתי ואני ממשיך לקבל ממך אבא?

איך זה שאני לא מבין עדיין שכל אחד והמסלול שלו, כל אחד והנתיב שלו אליך, והנתיבים האלה הם קווים מקבילים שאף פעם לא מתנגשים.

מתי אני אבין את זה סוף סוף? מתי אני אזכה ללב טוב, ששמח עם כל הצלחה וכל התנשאות של יהודי אחר? מתי אני אראה את החבילה הדי יפה שאני קיבלתי ממך ולא אצטרך לקנא בחבילות של אחרים?

רבונו של עולם, רוצה להיות בן אדם, תעזור לי.