י"א ניסן תשע"ז - ערב שבת הגדול

טעמים למניעת הזכרתו של אהרן עד פרשתנו[1]

[טעם ראשון - לקיים דברי אהרן שרצה לתלות בעצמו חטא העגל]

הפרשה השניה בתורת כהנים בה אנו פוגשים לראשונה את אהרן הכהן. בפסוק הראשון נאמר (ויקרא ו' א'-ב')  וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר, צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ..בכל פרשת ויקרא לא מוזכר שמו של אהרן כלל, אלא רק ביחוסו אל בניו כגון (ויקרא א' ה') ...והקריבו בני אהרן את הדם...(שם שם י"א) ...וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח...וכן בהמשך הפרשה מוזכרים רק בני אהרן, והרי תימא גדולה היא?! עונים על כך חז"ל ויקרא רבה (צו ז' א'. ביאורים שיובאו לקמן בסוגריים באות שונה, עפ"י מדרש רבה המבואר):

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה זה שאמר הכתוב (משלי י' י"ב) שנאה תעורר מדנים [ועל כל פשעים תכסה אהבה  (סיום הפסוק שאינו מובא במדרש). משמעות הכתוב כאשר קיימת שנאה בין אנשים, בכל מריבה מתעוררות גם המריבות הישנות. לעומת זאת כאשר שוררת אהבה בין שנים, גם דברים חמורים שקורים ביניהם, האהבה מכסה עליהם]  ד"א שנאה תעורר מדנים, שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינין. [כלומר שנאה שגרם אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י חטא העגל, היא גרמה על ישראל ואהרן דיני דינין.] א"ר אסי מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם [כלומר ממעכו ומבזהו] ואומר להם דעו שאין בו ממש. [ודאי שכונתו של אהרן היתה לטובה למנעם מחטא העגל, אך גם זה גרם להם לעבוד ע"ז משוגג למזיד] הוא שמשה אמר לאהרן (שמות ל"ב כ"א) מה עשה לך העם הזה [כי הבאת עליו חטאה גדולה] אמר לו [משה לאהרן] מוטב היה להן שידונו שוגגין ואל ידונו מזידים. הוא שהקב"ה אמר למשה (שם שמות ל"ב ל"ג) מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, הה"ד (דברים ט' כ') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו וגו' [כלומר האשמה הוטלה על אהרן, והוא לבד היה אמור להיענש, שהלשון היא בלשון יחיד חטא לי ולא חטאו לי, אמחנו מספרי ולא אמחם מספרי] ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אין לשון השמדה הכתוב כאן אלא לשון כילוי בנים ובנות כמה דתימא (עמוס ב' ט') ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת.

ועל כל פשעים תכסה אהבה תפלה שנתפלל משה עליו. ומה נתפלל משה עליו? רבי מנא דישאב ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: מתחלת הספר ועד כאן כתיב (ויקרא א' ח') וערכו בני אהרן (שם שם י"א) וזרקו בני אהרן (שם שם ז') ונתנו בני אהרן. אמר משה לפני הקב"ה: הבור שנואה ומימיה חביבין?! [כלומר אתה מחבב בני אהרן ושונא את אביהם, הרי כל קדושת כהונת הבן, מאביו זכה בה?!] חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, דתנינן תמן (תמיד כ"ט ע"א) כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן, ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו?! אמר לו הקב"ה חייך שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים, צו את אהרן ואת בניו לאמר. עכ"ל המדרש.

והנה תימא גדולה היא עד מאוד להעניש את אהרן, ועוד ידוע כי אהרן רצה להגן ולמנעם מן החטא? תשובה לשאלה זו זכיתי למצוא לאחר החיפוש בדברי השם משמואל בפרשתנו ואלו דבריו (שנת תרע"ח): וביותר יקשה לפי דברי המדרש לקמן (פרשה י' ג') שאדרבה שמחמת מעשה העגל שאהרן מסר את נפשו עבור ישראל ואמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, זכה לכהונה ועליו כתיב (תהלים מ"ח ה') 'אהבת צדק ותשנא רֶשַׁע על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחבריך', אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבם ע"כ משחך אלקים אלקיך. אמר חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, קח את אהרן ואת בניו אתו [ע"כ מהמדרש] . וא"כ בלתי מובן איך אפשר שהיה נדחה בשביל מעשה העגל ונתקרב רק ע"י תפילת משה לחלוק לו כבוד בשביל בניו, ועוד דמשמע בכל המקומות שכל מה שבניו הם כהנים הוא בזכותו, ואיך תאמר כאן להיפוך?!

ונראה לפרש עפ"י מה שאיתא בבעל הטורים (ריש פרשת תצוה) לא הוזכר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת', וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה, עכ"ל. וענין זה מצינו בהרבה מקומות שכל שנגזרה ח"ו גזירה רעה אם אינה ראוי' להתקיים צריכין לעשות מעשה בדומה לה, ויכולין לצאת ידי הגזירה בדבר קל, וכאמרם ז"ל אהפכא לכרסי' ותירצי'  [עפ"י גיטין ל"ה ע"א[2]. תשוח"ח למו"ר הרב מאיר מורד שליט"א מרבני מכון 'אהבת שלום' שסייעני במציאת הגמרא] וכן בספורנו [(שמות ב' ג') בענין הנחת משה בתיבה והשגחת מרים עליו, וזלה"ק:] ועם זה בחרה במקום הסוף להפוך גזירת השלכתו ביאור, לעמידתו בסוף על שפת היאור, עכ"ל.

ובדוגמא זו י"ל [יש לבאר] על אהרן, שמאחר שהוא אמר על עצמו מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל, היה זה כעין קללת חכם כנ"ל. ואף שדיבורו זה היה נרצה מאד וזכה בשבילו לכהונה, מ"מ הרי משה נמי זכה למעלות רמות בשביל שמסר נפשו עבור ישראל במה שאמר מחני נא, ואעפי"כ מאחר שפסק על עצמו מוכרח להתקיים, אלא שבדבר קל היינו במה שלא הוזכר שמו בפרשה אחת שבתורה יצא ידי הגזירה. כן נמי אהרן אף שזכה בשביל זה לכה"ג [לכהונה גדולה] מ"מ מוכרח להתקיים דיבורו שפסק על עצמו שיתלה בו הסרחון, אלא שיצא ידי הגזירה במה שאינו נזכר שמו בפרשה שלימה, ובדין היה שלא יזכר שמו בכל ספר ויקרא, אלא שלזה הועילה תפילת משה במה שאמר הבור שנואה ומימיה חביבין, לצאת ידי הגזירה במה שאינו נזכר מתחילת הספר ועד כאן. עכ"ל השם משמואל.

טעם שני - דוקא בענין הרמת הדשן מוזכר אהרן, ללמד חשיבות ההכנעה

עודני שמח ומודה לה' יתברך שמצאתי גילוי האור הפנימי בביאור ענין אהרן בדברי חז"ל, אינה ה' לידי עמוד אור תורה נוסף שצעד בדרך דומה לדלות ממעמקים מי תורה זכים בביאור סוגיה זו. כך מצאתי בדברי החת"ם סופר תורת משה החדש [הספר נדפס בכמה מהדורות ויש שינויים ביניהן, זו מהדורת תשס"ח עם שיר מעון לרב שמעון סופר] מביא דברי חז"ל הנ"ל וכותב: ...ויש לומר עוד שהיה זה לאהרן שלא נזכר עד כאן לשבח ולא מפני חטא העגל, (מועד קטן ט' ע"ב) דמצוה שאפשר לקיים ע"י אחרים ת"ח עדיף. על זה נאמר כל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים, מה שאין כן במצוה שאי אפשר לקיים ע"י אחרים, עליה נאמר 'כל חפציך לא ישוו בה' הא חפצי שמים ישוו בה (עיין מג"א תמ"ד סק"י). והנה אהרן תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ו') לא רצה הקב"ה להזכיר אהרן במעשה קרבנות, כי טוב לו שילמוד תורת אמת כי תורתו חביבה לפני הקב"ה ובניו יעשו העבודה. (כמו שאמר הקב"ה לדוד המלך טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד בנך להקריב לפני על גבי מזבח. שבת ל' ע"א, עפ"י תהלים פ"ד י"א[3]) מה שאין כן בהרמת הדשן, שכתב חובות הלבבות (שער הכניעה פרק ו') שיש מכאן מוסר שאין גבהות לפני הקב"ה, שהכהן צריך ללבוש בגדי כהונה ולהוציא הדשן, אם כן עדיף אם עושה זאת כהן גדול להראות הכניעה הזו. ולהראות כניעה זו אי אפשר לקיים ע"י אחרים, ולכן כתיב כאן אהרן דוקא. עכ"ל החת"ם סופר.   

השמחה וההשתוקקות לקיום המצוה הנלמד מהקהלת ישראל בהלבשת אהרן

בספרו של הרב חיים כפוסי באור החיים לפרשתנו מלמדנו דעת מוסר בהנהגת קיום המצוות. דבריו מושתתים על הכתוב בפרשתנו (ויקרא ח' א'-ו') וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. קַ֤ח אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת׀ פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת. וְאֵ֥ת כָּל־הָעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד. וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד. וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֽׂוֹת. וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם.

ואלו דבריו הקדושים: מקרא זה אומר דרשני [זה הדבר אשר צוה ה'], כי הנה בא לזרזם לעשות אשר צוה ה', ולגלות את אזנם ולהשמיעם את דברו, והפליג מהם ולא דיבר אליהם מאומה, זולתי זירז עצמו לעשות מה שנצטוה. והביטה וראה אומרו...ויקרב משה, דמשמע דאין לו קשר כלל עם מה שלפניו. וראיתי לומר בפירוש פסוק זה דרך דרש כשנצרף עמו דקדוק אחד עם הפסוק הקודם, והוא אומרו 'ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ותקהל [העדה]'. מפני מה הפריד הקהלת העדה משאר הציווים, היה די באומרו, ויעש משה כאשר צוה ה', ומצות הקהל בכלל היתה, ולמה יצאת?

על כן אמרתי שאף שמשה ע"ה נצטוה להקהיל את העם, הן בני ישראל לטוב חריצותם וזריזותם בעבודת הא-ל בראותם שמשה לקח את אהרן ואת בניו ושאר הדברים הצריכין להם, נכספה וגם כלתה נפשם להתקבץ יחד בשמחה לראות ולחזות בנועם ה' ובקדושת אהרן, ומאליהם נקבצו יחדיו מבלי שהוצרך משה לצוות על זה, וזהו אומרו ויעש משה כאשר צוה [ה' אותו], שהוא לקיחת אהרן והבגדים והקרבנות. אמנם העדה מאליה נתקבצה, וזהו אומרו 'ותקהל' דמשמע מאליה. ומשה ע"ה בראותו ילדיו וצאן מרעיתו טוב השתדלותם בעבודת ה', אמר להם 'זה הדבר אשר צוה ה' לעשות' - כלומר שמחתכם בבואכם אל אהל מועד מבלי ציווי ומכריח, זה רצון ה' וחפצו, ואין לו להקב"ה בעולמו רק זה, והוא יסוד וסוד כל מצוותיו, וזהו אשר ציוה ה' לעשות', ואח"כ חזר לענינו ואמר 'ויקרב משה וגו'. עכ"ל הרב חיים כפוסי[4] זלה"ה.

רמזי קרבן המנחה

וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י ה' אֶל־פְּנֵ֖י הַמִּזְבֵּֽחַ. (ויקרא ו' ז') בתורת העולה לרמ"א (ח"ב פרק ל"ח) כתב וזלה"ק: בספר מקור חיים כתב וז"ל החמישה מיני מנחה נגד חמישה חושים שבאדם אשר שלשה מהם יותר דקים ופנימיים מהשניים, והם חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח, והשנים האחרים הם חוש הטעם וחוש המשוש אינו כל כך דקים כמו השלשה הנזכרים, וכולם הם כלים ושערים אל נפש השכלית, והם נגד חמשה חומשי תורה והם חמשה מיני טגון שאמרו רבותינו ז"ל במדרשם (מנחות ק"ד ע"ב) כי החוטא ששב מיד אל קונו והעלה עולות ועמה תקון העולה היא למעלה היא נפשו הטהורה, ודאי הוא אוהבו של מלך הקב"ה, וכיוון שלא חטא בכלי המעשה ועשה סעודה למלך במה שהעלה עולות מספר כל חלקי נפשו שהם נפש רוח ונשמה, ולכן נאמר גבי איוב (איוב א' ה') והעלה עולות מספר כולם כדכתיב (ויקרא א' ג') אם עולה קרבנו מן הבקר וגו', וכתיב (שם שם י') ואם מן הצאן וגו', ואם מן העוף עולה קרבנו (שם שם י"ד) הרי שלשה מיני העולה במספר חלק נפשו, ובם רנן ירננו לא-ל חי, רנ"ן [נוטריקון] נפש רוח נשמה, ובזה ידע המלך ודאי שהוא אוהבו, ואמר ליה עשה לי חמשה מיני טגון נגד חמישה חושים. ולכן מיושב למה סידר המנחה אחר העולה, כי אחר שכתב וסדר שלשה מיני העולה כתב הני מנחה שהם חמשה נגד חמישה שמות שיש לנפש והם: נפש רוח נשמה חיה יחידה.

[לאחר שמביא מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי שאמר כי למנחת מרחשת יש כיסוי ולמנחת מחבת אין כיסוי. לבין רבי חנינא בן גמליאל שאמר כי מנחת מרחשת  עמוקה ומעשיה רוחשין למנחת מחבת שהיא צפה ומעשיה קשים (מנחות משנה פרק ה' ס"ג ע"א) כותב הרמ"א המשך דברי המקור חיים]: ואם עיני שכל לך  תראה כי לא נחלקו רבי יוסי ורבי חנינא בצורת מחבת והמרחשת דוקא אלא על מה הם רומזות, והוא המשלים שהביא בתורת כהנים והוא ששתי מנחות אלו רומזות לשני בעלי תורה. מנחת מחבת רומז לת"ח שתוכו כברו שאין לו כיסוי אחד בפה ואחד בלב, כמו שהמחבת אין לו כיסוי - מה שבתוכו גלוי לעין כל...מרחשת יש לו כיסוי - רמז לת"ח שאין תוכו כברו ומדבר אחד בפה ואחד בלב...זהו הפירוש שקיבל רבי יוסי. וכן נאמר כי המחבת רומז לת"ח שהכל נהנין מתורתו שלמד ומלמד, כמו שהמחבת אין לו כיסוי – כן תורת החכם גלויה ומפורסמת חיים הם למוציאם [עפ"י עירובין נ"ד ע"א: כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא (משלי ד' כ"ב), אל תקרי למצאיהם אלא למוציאיהם בפה] ומרחשת יש לו כיסוי רומז לת"ח שאין תורתו נגלית, ואין אדם יודע חכמתו וידיעתו מה היא לפי שהיא מכוסה בלבו, ואין בפיהו תורת אמת ללמדה את בני ישראל, זהו הרמז שרמז לנו רבי יוסי בענין המחבת והמרחשת. אמנם רבי חנינא רומז לנו דבר אחר, והוא שהמרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, רמז לת"ח דהוא עמוק בתורה בעיון, אמנם במעשה מעשיו רוחשין רומז איזה נדנוד עוון שאינו גלוי. ומחבת מעשיה צפין ומעשיה קשים, רומז לת"ח שמעשיו גלויים לכל וקשים נגד יצה"ר....עכ"ל ה'מקור חיים' כמובא ע"י הרמ"א בספרו תורת העולה[5].   

שבת הגדול והכנה לליל הסדר

בשפת אמת (צו תרל"א) מבאר ענין נפלא לקריאת שם זה לשבת ואלו דבה"ק: [סבו החידושי הרי"מ אמר טעם לשם זה] ...הבריאה [הטבע] נראה מתנגד למלכות השי"ת רק ע"י הצדיקים שמבררין שכל הטבע ע"י חיות השי"ת זה בחינת 'גדולה' [דבריו עפ"י דברי הגמרא (ברכות נ"ח ע"א) 'לך ה' הגדולה וגו' הגדולה זה מעשה בראשית] ושבת מעיד על זה. ובשבת זה מצוה ראשונה שעשו כלל ישראל. וכתב הרמב"ם ז"ל [ראה מדע ע"ז פ"א ה"ג, מורה נבוכים ח"ב פרק ע"ט, ח"ג פרק כ"ט] שאאע"ה היה מצפה שיהיה אומה שלימה שיעידו על מלכותו יתברך, והבטיחו השי"ת ואעשך לגוי גדול [בראשית י"ב ב'] ובשבת זה שעשו בני ישראל מצוה ראשונה ביחד נתברר זה, לכך נקרא שבת הגדול. וגם אאע"ה נקרא האדם הגדול [בענקים (יהושע י"ד ט"ו בראשית רבה י"ד ו'].  עכ"ל השפ"א.

בהגדת מי מרום לגרי"מ חרל"פ זצ"ל (זמן חרותנו) כתב: ביום י"ד ערב הפסח מבהיקה הארת זיהרא דאדם קדמאה לפני החטא, ולפיכך נקרא בתורה ראשון, אך ביום הראשון תשביתו...(שמות י"ב ט"ו) וראשון דמעיקרא משמע ילפינן מאדה"ר...בלילה הזה מתלקח הלהב הקדוש של הצנור הגזעי של ישראל, הוא זרם הקודש הזורם בכ"א מישראל מהאבות הקדושים...הלילה הוא לילה של נבואה לכל ישראל, וכל אחד ואחד מישראל עולה אז למדריגת צדיק וכל שבעת הרקיעים פתוחים לפניו, נצוצות של רוח הקודש ונבואה מתנוצצים אצלו והמדרגות הולכות ומפכות בלי הרף, וכל היודע להכין עצמו לקראת הגדולה של הלילה, הוא פורח ממדריגה למדריגה...עכ"ל הגרי"מ חרל"פ.

עם ההרגשות הנעלות ומרוממות הנ"ל, יש להדגיש דבריו של הרב צבי מאיר זילברבג שליט"א שיחות התחזקות (שבת ראשון ניסן תשנ"ז)...כמה פעמים רצון אבינו שבשמים בעת שיש איזה קושי שלא נעשה כרצונו [של האדם] בבית, אפילו ברוחניות, לא לומר שום מילה! כאילו לא היה מרגיש...לא רק לא להכשל בקפדנות...רק שנשתדל בעשה טוב...ש'ישפך' ממנו הרגשה טובה, מתיקות, עריבות ולהזהר לא להכאיב לאף אחד ח"ו. ואין השגה כמה נחת רוח יש למעלה כשיהודי משתדל שכל הבית והסביבה שלו יהיו בשמחה.