'דתניא, ר' יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה וחגיגה ושמחה. יש בראייה שאין בשתיהן, ויש בחגיגה שאין בשתיהן, יש בשמחה שאין בשתיהן. יש בראייה שאין בשתיהן, שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בשתיהן. יש בחגיגה מה שאין בשתיהן, שחגיגה ישנה לפני הדיבור מה שאין בשתיהן. יש בשמחה מה שאין בשתיהן, שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים מה שאין בשתיהן' (חגיגה ו,ב). ניראה שכאשר עולים לרגל לבית המקדש, אז מרמזים על הקשר לאבות, שמהם אנו קשורים לקדושה, שהם נבחרו. לכן מביאים שלושה קורבנות כנגד שלושת האבות. כשהראשון הוא עולה, כעין מלשון עליה, שאברהם בתחילה נולד בבית עובדי ע"ז ועבד בעצמו ע"ז, ולא הכיר את האלוקים בתחילה, לכן זה עליה מחול לקודש, מטומאת ע"ז לעבודת הקודש לה'. וזה נעשה ע"י שאברהם הביט בבריאה: 'כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים. ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוק אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוק חוץ ממנו' (רמב"ם הל' ע"ז א,ט-י). לכן זהו עולת ראיה כעין שראה אברהם בבריאה והגיע לאמונה. וזהו קרבן על שבא למקדש, שבא לראות ולהראות במקדש, בקודש, ולכן מזכיר את אברהם שבא לקודש. שתי הקרבנות השניים הם שלמים, כמו יצחק ויעקב שכבר נולד לתוך הקדושה והאמונה הנכונה, כך שמתחילתם היו שלמים בקדושה. ולכן זהו שלמים שאוכלים אותם, כיון שאנו קדושים ולכן מחוברים למעלה שיכולים לאכול וזה קודש, על שאנו שלמים בקדושתנו. הקרבן השני הוא חגיגה, שהוא הקרבן של הרגל (החג), שבו חוגג את הרגל. כעין שיצחק נולד בגיל מאה של אברהם, שבו הגיע הזמן שיוולד לאברהם בן. והיה בזה קידוש השם גדול, ועשו חגיגה גדולה: '(בראשית כא, ז) "ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה" כמה בנים הניקה שרה? אמר רבי לוי: אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה, היו כל אומות העולם מרננים ואומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בנינו הוא? ולא עוד אלא שעושין משתה גדול להעמיד דבריהם. מה עשה אברהם אבינו? הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם, וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה, ומניקתה לא הביאה, ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן. ועדיין היו מרננים ואומרים: אם שרה הבת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם, פתחו כולם ואמרו (בראשית כה, יט) "אברהם הוליד את יצחק"' (ב"מ פז,א). הרי שעשו חגיגה גדולה בקשר לזמן (שנגמל יצחק, וכן בזה באו לחזק שנולד להם על אף התמיהה מצד הזמן-גיל הלידה, ובאמת הוכח) ונעשה שם קידוש השם גדול שהאמינו (לאחר שאז 'מיד נהפך קלסטר פנים..'). כך גם בחגיגה אנו חוגגים את קדושת הרגל, ואוכלים (כאותה סעודה). וקרבן שלישי הוא קרבן שלמי שמחה, שהוא 'נוהגת באנשים ובנשים' כעין שליעקב היו ארבע נשים, ולכן מודגש גם לנשים. וכן בשלמי שמחה מביאים גם לעניים וללוים: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז,יד) שהוא מראה את אחדות כלל בנ"י, ולכן כנגד יעקב שממנו יצאו שנים עשר השבטים, שהם תחילת הריבוי בבנ"י (שלא כאבות שהיו יחידים, מהשבטים זה כבר נחשב הבנים) ולכן בשלמי שמחה מצרפים עוד אנשים מבנ"י. ניראה שע"פ זה גם בדומה לו, בעליה לרגל לרב באים להתחבר לקשרנו לקדושה, ואף הרב הוא כמו אבא: 'אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג, א) "ואלה תולדות אהרן ומשה" וכתיב "ואלה שמות בני אהרן" לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו' (סנהדרין יט,ב), כך שדומה לקרבנות ברגל. ולכן: 'ת"ר: מעשה בר' אלעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר רבו בלוד ברגל. אמר לו: אלעאי אינך משובתי הרגל. שהיה ר' אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד, כו) "ושמחת אתה וביתך". איני, והאמר ר' יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר (מלכים ב ד, כג) "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה? לא קשיא: הא דאזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומיה' (סוכה כז,ב). שיש מצוה להקביל פני רבו ברגל, אבל זה בתנאי שלא פוגע בשמחה עם אשתו, כעין העליה לרגל למקדש שאז גם מביאים קרבנות, וכמו שחלק מהקרבנות הם שלמי שמחה שהוא חל גם על האשה, כך גם בדוגמתו יש חובה לדאוג לשמחת אשתו, ניראה שלכן למד זאת ר"א מ"ושמחת אתה וביתך" והמילה "ושמחת" היא כמו הנאמר בפס' "ושמחת" לדין הבאת קרבן שלמי חגיגה.