"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה.   וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה" וגו' (שמות ג,א-ב). התורה מסמיכה את היות משה רועה את צאן יתרו למעמד הסנה בו נישלח להוציא את בנ"י ממצרים. זה לא במקרה כך, אלא דווקא בשל שהיה רועה הוא הראוי להיות מנהיג בנ"י. כמו שמובא בחז"ל: '...ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר (תהלים יא ה) "ה' צדיק יבחן". ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן" מהו ממכלאות צאן? כמו (בראשית ח ב) "ויכלא הגשם" היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו". ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל הוי ומשה היה רועה' (שמו"ר ב,ב). הרי שהמנהיג של בנ"י ניבחן ע"י הצאן. בפשטות זה משום שמתרגל לחשוב כיצד ראוי לעשות לציבור הצאן, וממלא מנוסה בצורה חכמה להנהיג. אולם זה לא העיקר, העיקר הוא שכשמתנהג בצורה טובה של חסד עם הצאן, הוא ראוי להנהיג את בנ"י, כיון שרגיל להתנהג בחסד, כמו שמסופר על המקרה עם משה. (ניראה ששני סיבות אלו רמוזות כאן, אצל דוד זה 'יודע לרעות', ואצל משה זה 'יש לך רחמים'). ובצורה עמוקה יותר, מנהיג בבנ"י צריך לייצג את בנ"י, כשליחם, ולכן צריך להיות בו את הגילוי של בנ"י, שאנו בעלי רחמים וחסד וביישנים (יבמות עט,א). לכן ע"י ההתנהגות הטובה עם הצאן, ברחמים וחסד, הוא מגלה ומחזק את רחמיו וחסדיו, ובזה מתגלה שראוי להיות מנהיג בנ"י. ניראה שלכן גם התורה סיפרה על משה שהרג את המצרי, כדי להראות את רחמיו של ישראל. וגם ההתגלות בסנה היתה משום '"מתוך הסנה" - ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה' (רש"י) אולי זה גם מרמז על האחדות של ה' איתנו כביכול, ומימלא זה מרמז על מהות בנ"י שאנו דבקים בה' במהותנו, וזה בא לידי גילוי בשלושת המידות, ולכן קשור להתגלות למשה. ובפרט כשמישהו מרגיש את צערו של האחר הוא מרחם עליו ובא לעזרו, כרחמים וחסד (וכן בושה-ענוה, שאע"פ שאין אפילו דמיון ביננו לה' בכ"ז ה' מזדהה איתנו [וכן הרועה מזדהה עם הרגשת צאנו]). והנה כמו שמנהיג בנ"י נחשב כעין כלל ישראל ויש בו גילוי מידות אלו, כך גם כשבנ"י מתאחדים מתחזקת הקדושה שבנו ולכן מתגלים מידות אלו (ובפרט שכשהאדם באחדות שלמה עם האחר, מתחזק אצלו רחמים עליו ועושה לו חסד, ולא מתגאה עליו, שכך ע"י שלושת המידות האלו נעשה חסד בשלמות, שרחמיו פועלים שיעשה לו חסד בכל כוחו, ובבושה גורם שלא יתגאה עליו או יגרום לו כל צער בעשיית החסד, וכך החסד נעשה בצורה מושלמת). ניראה שלכן מצה נעשית ע"י קמח ומים, שהחיטה קשורה לדעת האדם ('ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן'. ברכות מ,א), וכן להתנהגותו כיום לאחר חטא עץ הדעת (שזה החיטה). והתאות גורמים לפירוד בין האנשים, ולכן בא המים שזה התורה (דברים רבה ז,ג) והיא מאחדת בין גרגירי הקמח ועושה אותם לעיסה אחת. אבל צריך לשמור שלא יחמיץ, שלא יגרם מזה רעה (מחמיץ שעושה חמוץ), שלא יבוא להתגאות על חברו (שזהו תפיחה, כגאוה) שאז יגרם פרוד, ואף חזק יותר מאם רק לא היו נפגשים [וכן בתפיחה גודל כעין מתרחק]. וכך באחדות בקדושה, מתגלה הטוב בבנ"י. אולי לכן יש 3 מאכלים בפסח: פסח מצה ומרור. שפסח זהו בשר, שהוא מאכל מכובד, וקשור עם קדושה ומעלה. לעומתו המרור הוא מר, כרע לאדם (וכן כנגד שיעבוד מצרים שעשו רע לאדם). ובא המצה ומתקנת את האדם מהיות קשור לרע במעשיו, להיות מכבד ומאוחד עם חברו במעלה, וקשור לקדושה בעולם, וזה ע"י המצה שגורמת לחיבור בבנ"י וגילוי מהותנו המתגלה בשלושת המידות הטובות. (ואולי פסח כנגד חסד שעושה לחברו, שמגלה בזה קדושה בעולם. מרור שרע לו על כאב חברו, שזהו רחמן. ומצה כנגד ביישן, שלא תופח ומתגאה על חברו). אולי זהו שהמצה נקראת "לחם עוני" שזה מצד אחד ע"ש העניות בגלות מצרים, ומצד שני מעלה 'שעונין עליו דברים הרבה' (פסחים לו,א), שהיא כנגד העליה מרעה לטובה גדולה. אולי זהו ש'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים' וכו' (סוטה יא,ב). שיש כאן מים ואוכל ואחדות (בין בני הזוג) שזה התגלה אח"כ בגאולה שקשורה במצה (אוכל קשור עם מים ואחדות) שכנגד יציאת מצרים (המצה ע"ש שגורשו..). וכך בנ"י יצאו בחסד ה' עליהם, שריחם וגאלם בעצמו (במכת בכורות, וכן ראו בים) כנגד מהותם של בנ"י, שלכן זכו ליגאל ממצרים, ולצאת לקבל את התורה הראויה לנו. ומשם לא"י ("והבאתי") בה התורה מתגלה בנו בשלמות, ובה יש אחדות בנ"י (שלכן יש דין תענית ציבור רק בארץ).