ספר "החינוך" מונה שמונה עשרה מצוות בפרשתנו. כולן עוסקות בעבודת הקרבנות והמקדש למעט שתי מצוות שהשתרבבו ביניהן: איסור אכילת החֵלֶב ואיסור אכילת הדם. ותמוה הדבר: מדוע נכללו שתי מצוות אלו בין מצוות המקדש והקרבנות, האם לא היה ראוי להזכירן בין יתר דיני המאכלות האסורות בפרשת "שמיני"?

התשובה לשאלה זו מחייבת לעיין בטעמי המצוות הללו. להלן שני פירושים:

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מפרש שהחֵלֶב נאסר באכילה כיוון שהוא מזיק לבריאות. אין להתפלא על כך שהתורה מדריכה אותנו בענייני בריאות, מפני שהתורה לא באה רק לעצב את עולמו הרוחני של האדם אלא לבנות ולעצב את כל אישיותו. עם ישראל איננו כת של סגפנים המביטים בזלזול ובבוז על הגוף ואף התורה איננה מתעלמת מהגוף אלא פועלת לתיקון הכל, תיקון הנפש ותיקון הגוף, וה' ברוב חסדיו מדריך אותנו הן בנתיבות הרוח והן בנתיבות החומר והגוף.

טעמו של הרמב"ם לאיסור אכילת החֵלֶב הינו עקרוני ויסודי ומלמד על מגמת התורה, אבל עדיין אין בו תשובה מספקת מדוע איסור זה העוסק בענייני בריאות נכלל בפרשת הקרבנות.

הראי"ה קוק מפרש את איסור אכילת החֵלֶב בדרך אחרת. איסור זה הוא ביטוי אחד מתוך שיטה חינוכית אלוקית מקיפה. לאדם ניתנה רשות ליטול את נפשם של בעלי החיים, אבל לא ניתנה לו יד חופשית לעשות בהם ככל העולה על רוחו. האדם נצטווה לנהוג בכבוד כלפי העולם הסובב אותו ובמיוחד כלפי בעלי החיים שהם בעלי נפש. על האדם לפעול על פי צלם האלוקים שה' נפח בו. מותר לאדם לנצל את בעלי החיים לצרכיו ואף לקחת את נפשם. אך גבול יש לדבר!! לדוגמא: אסור לאכול "אבר מן החי", אסור לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד.