פסח

שבת הגדול, פרשת צו

"מי שאיננו מאמין כי גם הרשע הגדול ביותר יכול להתהפך בלילה הקדוש הזה לצדיק גמור הוא הוא אותו רשע הנאמר בהגדה" (הרה"ק בעל ה'ישמח ישראל')

פסח

ליל פסח, הלילה הגדול של השנה. כל ההכנות המרובות ייהפכו להיות כלים נפלאים לספוג בהם את האור הגדול. כי האור הוא גדול ועצום ונורא, אור ה' בעצמו, "אני ולא שרף, אני ולא מלאך". אותה הארה אלוקית שהתגלתה לאבותינו בפסח הראשון, פסח של יציאת מצרים, חוזרת ומתגלה כל שנה ושנה מחדש, הארה אלוקית שהופכת לילה ליום.

בליל הסדר נפתח השער לחירות הנפש. לא עוד עבדים לתאוות, למידות הרעות, לעצבויות. הלילה זה זמן חרותנו. הלילה מתרוממים קצת למעלה, וזוכים לקבל דעת אמיתית. שיש רק ה' בעולם ואין עוד מלבדו.

בפסח אור החרות ואור הגאולה חודרים לכל פינות הנפש. ברגע אחד הפכו אותנו מעם של עבדים לממלכת כוהנים וגוי קדוש. אנחנו מתרוממים טפח מעל הקרקע, מתנתקים מחומריות ושיגרת ימי החול, חשים בקירבת ה' כמו שלא חשים בשום זמן אחר בשנה. רק פעם בשנה יורד אור כזה, צריך לחטוף אותו.

חירות זה לא לעשות מה שמתחשק לך. חרות זה להשתחרר מהתאוות ומהמדות הרעות כדי לעשות מצוות בשמחה, כדי להתייגע בתורה ועבודה.

חירות אמיתית זה המתיקות והנעימות של התורה והתפילה, היינו מוכנים שיניחו לנו לבלות ככה את כל ימינו, להתמסר לגמרי לעול מלכות שמים, רק זאת נקראת חירות. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

אנחנו עדיין במצרים. אנחנו מבולבלים, לא יודעים מה לעשות, קשה לנו, רע לנו ופתאום מרגישים שמתחברים למשהו אמיתי, למשהו טוב בתוך הנשמה שלנו, בתוך הלב שלנו, מרגישים שיש כאן יציאה מן המיצרים.

אנחנו כל הזמן יוצאים ממצרים. היציאה ממצרים מלווה את האדם כל ימי חייו עלי אדמות. כל אחד והנסיונות שלו, כל אחד והמסלול שהוא צריך לעבור כאן.

נאבקים על האמונה, על הבטחון, על השלום בית, על החינוך ילדים, על הפרנסה, נאבקים בגאווה, בכעס, בתאוות, במחשבות הרעות. אבל אנחנו לא לבד. ברגעים הכי קשים, בחושך הכי חזק, תזכור שה' איתך בנסיון הזה, הוא יודע מה עובר עליך, הוא חי את הצער שלך, הוא שם, הוא רואה אותך, הוא לא יתן לך לפול.

רק אל תשכח את הדבר הכי חשוב. יש לך רצון. רצון הוא הכוח הבלעדי שיש לאדם עלי אדמות. כל כך הרבה מאבקים ומלחמות והתמודדויות, נופלים לבין המיצרים ויוצאים מהם, ושוב נופלים, ושוב מנסים לקום, ומה שנשאר לנו זה הכוח העצום הזה שאנחנו לא מוכנים לוותר. שאנחנו נאחזים בכוח הרצון. שמחדש מתחילים לרצות להתקרב להשם! כשאדם נופל ברוחו ומתחיל להתייאש, אלה המיצרים הכי גדולים, כשפתאום ח"ו מאבדים את הרצון, שהוא הכוח הכי גדול שיש בבריאה. אם האדם יהיה חזק ברצון, אז הוא יצליח לעשות הכל בסוף. ולעת עתה, כל הזמן שהוא מחזיק ברצון, הוא מחזיק בעיקר!

הולך ומתקרב חג שהוא חג של שירה והודיה להשם יתברך על כל הטובות והנפלאות שעושה עמנו בכל עת ובכל שעה. כל תכלית הבריאה היא כדי שהאדם יודה וישבח את ה'. הקב"ה רוצה שיודו לו, שישבחו ויפארו את שמו, אבל לא בשבילו, בשבילנו, הרי אין שום שבח שיכול להיות כביכול תשלום עבור כל החסדים שהקב"ה עושה עמנו. זה בשבילנו, כדי שנזכה לדבקות הנפלאה הזו.

בפסח הפה סח. סח ומספר בנפלאות ה'. וכל המרבה הרי זה משובח. דיבור עם ה' זה מקור אינסופי של שמחה וחיות. כמו שסיפרה עקרת בית אחת שהיא מכינה כוס קפה, שמה אותו על השולחן, ואומרת להקב"ה: הקב"ה, בוא דבר קצת על הבעיות שלי. בפשטות ובתמימות. ככה אדם צריך לדבר עם ה'. כמו שאמר רבי נחמן מברסלב זצ"ל שאדם צריך לדבר עם הקב"ה כמו שמדברים עם חבר טוב!

וכשיושבים לדבר עם ה', לא לשכוח את התודה. הקב"ה משפיע עלינו בחסדו אין ספור טובות ואילו אנחנו, אם רק דבר קטן לא כל כך מסתדר לנו, אם משהו לא הולך כרצוננו, אנחנו כבר לא מרוצים, אנחנו כבר מתלוננים, צריך לזכור את כל הטובות שה' עושה עמנו יום יום, רגע רגע. תודה אבא, אתה כל כך טוב אלינו, כל כך הרבה מתנות, יקרות ונפלאות, אתה נותן לנו. חג הפסח בא ללמד אותנו כמה צריך לשבח ולהודות. הלילה היחיד בשנה בו אומרים הלל הוא ליל הסדר.

פסח זה חג של אמונה. חג שנוטע בנו את הידיעה שאין שום כוח ששולט בעולם או גורם למאורע כלשהו להתרחש, מלבד ה' יתברך. מה ההיפך מזה? ההיפך זה טבע, זה האמונה שדברים קורים מעצמם, "בדרך הטבע". ואת החמץ הזה בא חג הפסח לעקור מאיתנו. שדוד המערכות שארע בימי צאת אבותינו ממצרים בכל מערכות הטבע היה ונשאר עדות נצחית שאין דבר בעולם שקורה מעצמו, הכל נעשה ברצונו יתברך. יש בורא לעולם וברצונו הכל חי, נושם ומתקיים. אם לא מאמינים, זה כבר חמץ. לכן איסור חמץ זה כל רגע ורגע, כל ימי החג, זה "בל יראה ובל ימצא". האיסור הזה הוא חמור במיוחד, חמור יותר מאיסורים אחרים כי באסורים אחרים יש מידה ושעור לאיסור, ויש גם מצבים שהאיסור מתבטל כשהוא מתערבב בתוך דבר מותר. תלוי בשעור שלו. אבל באיסור חמץ אין שעור! אפילו "במשהו", בכמות מזערית ביותר הוא אסור ולא מתבטל גם אם התערבב בתוך דבר מותר. פירור קטנטן זעיר של חמץ אוסר לאכילה סיר ענק. אותו חמץ, שכל השנים אוכלים אותו, מברכים עליו, נהנים ממנו, בפסח הוא הופך להיות אימת כולם, כי חמץ זה חוסר אמונה.

אם אנחנו יודעים שכל מה שקורה, זה הכל כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופל להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור.

יש מרור בחיים. עובדה. אם אדם יודע לקבל את המרור באהבה, והוא שמח, ומתפלל, ומתחזק, ומאמין שזה לטובה, אז הוא יזכה. כי אחרי המרור באה הסעודה.

בשבת שלפני פסח קוראים את פרשת צו. "צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה" (ו,ב). פרשת צו עוסקת בקורבנות. קרבן לשון קרוב. הוא בא לקרב את נפשותינו לה' יתברך. וכדי להתקרב צריך להקריב את כל הרצונות ואת כל התאוות שמרחיקות אותנו מה'. ומסופר על הגאון החיד"א שהיה פעם שד"ר (שלוחא דרבנן) לטובת חכמי ארץ ישראל והיה מאד אוהב את הרחת הטבק, עד שלפעמים היה מתעורר באמצע הלילה ומריח טבק וחוזר לישון. פעם אחת בהיותו בנכר התווכחו העשירים ביניהם מי יזכה לארחו ועשו פשרה שאחד יארחו לסעודת הלילה, אחד יארחו ללינה, ואחר יארחו לסעודת הבוקר. ובתמורת זה הם יתרמו סכום גדול.

והנה בלילה כאשר הרב למד, הרגיש רצון להריח טבק ונזכר ששכח את הקופסא אצל העשיר שסעד אצלו והלילות היו לילות החורף הקרים. הרב לא התעצל ובמרץ נעורים התעטף במעילו והלך לבית העשיר שסעד אצלו והעירו משנתו, לקח את קופסת הטבק, וחזר לבית אכסנייתו. כאשר נח לרגע נתמלא לבו חרטה על המעשה שעשה להעיר משפחה משנתה על שלא יכול להתגבר על תאוות ההרחה שלו, ועוד בקור גדול כזה, ועל כן החליט לא להריח מהטבק ובבוקר ביקש מכל הקהל להתאסף בצהרים לדרשה מיוחדת, בנושא דרגת האדם. כולם התאספו לשמוע את דרשת הרב וכאשר הרב עלה על הבמה החל לבכות וסיפר להם את המעשה איך שלא התעצל, ובקור העז יצא מהבית ואיך שהעיר את העשיר שהזדעזע מהופעת הרב באמצע הלילה, והכל בגלל איבוד חושים והכנעה לתאווה של הרחת טבק. והרב נדר באותו מעמד שיותר הוא לא יריח טבק, והעם בשמעם את דברי המוסר, ואת דברי ההתעוררות כולם געו בבכיה, וכולם הרהרו הרהורי תשובה ורבים שבו מעוון, וגדל כבודו של הרב עיני כולם.

זאת תורת העולה. יהודי צריך כל הזמן לשאוף למעלה, אל ה'. הוא צריך להחליט ששום דבר לא יבלבל אותו, שום דבר לא יזיז אותו מהנקודה הזו שהוא רוצה רק את ה'. אדם שעוד לא טעם פעם אחת את האור האמיתי של השם, אז מסכן, הוא כל הזמן חושב שהתענוג היחידי שיש בעולם זה התענוג של הגוף. אם פעם אחת יטעם טעם של תורה, של תפילה, של התבודדות, טעם של קדושה, של רוחניות, כבר אי אפשר יהיה לרמות אותו. והעיקר זה הטעם של הרצון. אדם רק רוצה את השם, איזה טעם זה! כל הזמן מתגעגע, כל הזמן כוסף. וכל פעם שאתה רואה שאיזו תאווה מתחילה להתגבר עליך תגיד: רבונו של עולם! אני לא רוצה את התאווה הזאת! אני רוצה אותך השם! אני לא רוצה את התענוג הזה! אני רוצה להתענג עליך! להידבק בך! אני לא רוצה את המתיקות הזאת! אני רוצה את המתיקות שלך השם!

שבת שלפני פסח, שבת הגדול. למה היא נקראת כך? כי בשבת האחרונה שלפני שיצאו בני ישראל ממצרים, ה' ציוה לכל בית אב לקחת שה לקורבן פסח, ולקשור אותו לרגלי המיטה. המצרים שראו את זה כעסו מאד, השה נחשב אצלם כבהמה קדושה, וקרה נס, הם לא תקפו את בני ישראל, וגם כששמעו שהולכים לשחוט את השיים, הם לא השיבו דבר, קהו שיניהם. בעצם, הנס מתחיל עוד קודם, שישראל היה להם את האומץ לשחוט את האליל של המצרים, למסור את נפשם על ציווי השם.

שבת הגדול באה להזכיר לנו שה' הוא גדול, כמו שאמר רבינו הקדוש: ה' יתברך גדול מאד, ואין יודעים כלל(חיי מוהר"ן ס"ז). הבעיה שלנו שאני נופלים הרבה פעמים לקטנות המוחין בגלל כל מה שעובר עלינו, ואז שוכחים את גדולת ה'. זה מה שבא להזכיר לנו שבת הגדול, שה' הוא גדול כל כך, והוא עושה לנו ניסים ונפלאות בכל עת ובכל זמן. ממש כמו בסיפור הבא:

סיפור

אני מתגורר במודיעין עילית.

לפני מספר חודשים נפטרה בשכונתנו אישה צדקת לאחר מחלה, וכמה מיתומיה אפילו לא נישאו.

בתה הבכורה הייתה נשואה, אם למספר ילדים -בחורים, והחליטה ש'סדר' הפסח יהיה בבית ההורים כפי שהיה תמיד. בני המשפחה שאלו אותה: "מי יבשל במקום אמא שלנו, עליה השלום?" והאחות, שהיא אשת חיל מיוחדת במינה, ענתה: "אני. תביאו רק מצות, יין ושתיה".

סוכם להתארגן ל'סדר' בעבור 35 נפשות: ילדי המשפחה, חתנים, כלות ונכדים. האוכל – על אחריותה.

ערב החג מגיע. בעלה של האחות וילדיה, פרט לבן אחד, יצאו מעפולה כבר בשעות הבוקר למודיעין עילית, לאחר שהיא עמלה על התבשילים המיוחדים. כאן אני רוצה להדגיש שמדובר במרוקאית, מה שנותן לנו מאכלים ותבשילים מיוחדים במינם, מספר סוגי בשרים שכל אחד מהם עשוי נכון ומבושל בדיוק ברכות ובטעם הנכונים, ואל נפליג כאן בשבח המטבח המרוקאי, כי זה סיפור מעניין בפני עצמו, ומכיוון שאתה אחד שמבשל סיפורים ולא מספר בישולים, נמשיך בסיפור.

ההכנה התעכבה בשל דקדוקי הטעם הנ"ל, כשלימינה מסייע בנה בן הישיבה, בחור צדיק ועדין נפש.

שלוש שעות וחצי לפני החג אמר הבן לאמו: "חייבים לזוז עכשיו, שחס ושלום לא נגיע באיחור". האם נעתרה לבקשתו, ויחד הורידו לרכב את כל התבשילים העטופים היטב.

הם נכנסו לרכב וניסו להתניע.

הרכב לא התניע.

ניסו כאן, ניסו שם, מכסה מנוע מורם, שמן מים. האוטו אינו נע.

שכן התנדב לעזור, לקח לו חצי שעה עד שהצליח להניע את הרכב. הם החלו לנסוע, וכל מה שהיה צריך להשתבש אכן השתבש.

כבר ביציאה מעפולה המתין להם עומס תנועה אדיר, ומשם לאורך כל הדרך הם נוסעים נסיעה איטית של 10 קמ"ש.

השעה כבר 17:30, החג נכנס בערך ב 18:30, והבן אומר: "תראי, אמא, אם עד השעה 17:45 איננו מגיעים לכביש מספר 1 לכיוון מודיעין עילית אני חוזר לעפולה".

בשעה 17:45 הם הגיעו לכביש גהה וראו שם 'פקק' ענק. הבן הסתכל לצד השני הכביש ריק. "אמא, אין מה לעשות", אמר, "חייבים לחזור".

הם שוחחו בטלפון עם המשפחה במודיעין עילית. אב המשפחה אמר לו: ,אולי תנסה להתקדם קצת". הוא מתקדם, והם על הקו, המתח גדול, ובשעה 18:00 , כשכולם הבינו שאין שום מצב להגיע בזמן למודיעין עילית, הוא אומר לבנו: "סובב את ההגה וסע בחזרה". המשמעות הייתה ברורה: כל האוכל ל 35 אנשים, אבל כולו, נצא ברכב. המשפחה תיאלץ לעשות 'סדר עם מצות ומרורים... הבן מוצא מקום להסתובב, והרכב מתחיל לשעוט לכיוון הבית. האמא הצדיקה בוכה בשקט, מבינה שחלום ה'סדר' שלה נגוז והיא תצטרך לעשות את ה'סדר' לבד עם בנה, יקר ככל שיהיה, אך בלי בעלה וילדיה וכל המשפחה. השעה 18:10. 'פקק' באזור נתניה. מתקשרים למודיעין עילית. אחת הדודות אומרת: "יש לי משפחה בעתלית, הם השאירו את הבית ריק, אברר אצל מי השאירו מפתח. ב 18:25 הצליחו להגיע לפאתי חדרה.

טלפון ממודיעין עילית עם מיקום המפתח, אך מה לעשות? הם רחוקים מעתלית. אין סיכוי להגיע.

כולם בהיסטריה. האם אומרת: "אל תדאגו לנו, אני אסתדר, אבל מה יהיה אתכם?" השעון מתקתק. כניסת החג. נפרדים בטלפון בבכיות, ואז הבן אומר: "השעה שש וחצי" ומדומם מנוע ליד בניין מגורים בחדרה. הבן ממהר להוציא את האוכל הארוז מהרכב, והם נותרים שם לבדם: יודעים שאי שם במודיעין עילית ממתינה משפחה ללא אוכל, ואילו הם תקועים עם סירים מלאי כל טוב בעבור 35 אנשים, ואפילו כלים אין להם כדי לאכול את האוכל, וגם לא מקום...

הערב ירד. הבן אומר לאמו: "אני אחפש מניין". הוא הולך מספר מקומות ומצליח למצוא בית כנסת לקראת סיום התפילה. הוא חוזר לכיוון הרכב. אמו שואלת: "אולי שאלת מישהו אם אפשר להתאכסן אצלו?" "התביישתי", הוא אומר. "חבל", מצטערת האמא. "בעוד רגע אין אדם ברחוב ואנחנו נישאר כאן". ואכן, תוך מספר דקות כלתה רגל מן השוק, והבן ואמו עומדים ליד המכונית ואינם יודעים איפה הם יעשו את החג.

לאחר חצי שעה יוצא מהבנייין הסמוך בחור כבן כעשרים ומשהו, עם כיפת "ילד טוב ירושלים". האם פנתה אליו ושאלה: "תגיד, יש כאן אולי משפחה חרדית?" "כן, בקומה השניה", עונה הבחור, נוקב בשם המשפחה והולך.

האם נוטלת יוזמה, עולה שתי קומות ונוקשת על הדלת שעליה רשום השם שאמר הבחור. את הדלת פותחת אישה עם בגד לבן ושביס לבן תואם. האם אומרת לה: "תראי, גברת, אנחנו נתקענו כאן בחג ואין לנו מקום לישון ולעשות את ה'סדר', אולי אנחנו יכולים לתפוס כאן איזו פינה?" הדיירת החווירה, ופניה השתלבו עם בגדיה הצחורים. "תראי..." החלה לגמגם, "תני לי לדבר עם בעלי.."

לאחר מספר דקות שבה ואמרה: "תראו, אין לנו בעיה עם אכסון, נצופף את הילדים ונארגן לכם חדר, אבל לגבי האוכל... אנחנו... אנחנו טבעוניים ואיננו אוכלים בשר, אז איני יודעת מה לעשות". "אל תדאגי לגבי האוכל", אמרה האורחת, "יש לנו בשפע. אנחנו נביא מלמטה. השאלה אם אפשר לשים על הגז שלכם?" "מה הבעיה?" "אם אתם טבעוניים, אולי אינכם רוצים בשר על הגז שלכם". "לא, זה בסדר", אמרה האישה, "אין בעיה כזו". האורחת ובנה החלו לעלות ולרדת. תוך מספר דקות התמלא הבית בריחות משכרים של אוכל, המארחים וילדיהם הביטו בהם כאילו נפלו מהירח. "איני מבין", אמר אבי המשפחה בשקט, "מאיפה האוכל הזה?" האישה ישבה וסיפרה את כל הקורות אותם, ושהאוכל הזה מיועד ל -35 נפשות שכעת אין להן מה לאכול. היא מספרת, והמארחים מחליפים מבטים. האם לחשה: "להגיד לה?" והאב אישר. "אפשר לדבר אתך רגע בצד?" אומרת המארחת. "בשמחה", עונה האורחת.

הן הולכות למטבח לצד כל התבשילים, ואז אומרת המארחת: "תראי, אנחנו לא באמת טבעוניים. אנחנו פשוט עניים מרודים, אין לנו כלום. עד לפני שנתיים היינו די אמידים, אך נפלנו כלכלית, ומחמת הבושה אנחנו מתקשים אפילו לפנות לגוף כלשהו שיתמוך בנו. הגענו לפת לחם, פשוטו כמשמעו. נאלצנו לומר לילדים שהחלטנו להיות טבעוניים, כד שלפחות לא יחושו כי היעדר האוכל הוא מחמת עוני ומחסור. אני הולכת כעת להגיד להם שדחינו לעת עתה את העניין הטבעוני, זה בסדר מצדך?" "את רוצה להגיד לי שאפשר לתת לכם מכל האוכל שבישלתי...?" "ודאי שכן", אומרת המארחת, "אני מרגישה כאילו נפלתם עלינו..." "באמת נפלנו עליכם מהשמים", דמעה האורחת, "זהו חסד גדול בשבילי, שמישהו יאכל את האוכל שעליו טרחתי ועמלתי. בשעות שעברו עד כה חשבתי על כך, שכל עמלי וטרחתי היו כמו עבודת הפרך של בני ישראל במצרים, שנדרשו לעשות עבודות שנהרסו לאחר מכן". ושתי הנשים פנו להעמיד את האוכל, חלקו על הגז, חלקו במקרר. על השולחן הונחו סלטים ומטעמים שונים, ורגע לפני תחילת ה'סדר' אומרת המארחת לבעלה: "שכחנו את שמעון!" "מי זה שמעון?" הוא הבן שלנו, בן 22, שלחנו אותו לבית תמחוי כדי שיאכל שם". אחד הילדים רץ להביא אותו, וכשהוא הופיע בפתח, האם ובנה היו המומים בדיוק כמוהו... היה זה הבחור שהפנה אותם אל המשפחה החרדית היחידה בבניין...

היה זה 'סדר' מיוחד במינו. כל הנוכחים ידעו שנעשה להם נס, איש איש וניסו, ולאחר מכן נהנתה המשפחה מסעודה דשנה שכמותה לא אכלו זמן רב. אוכל כמובן הספיק ליום שלמחרת, ובמוצאי החג מיהרו האם ובנה, שכל החג דאגו מה היה לבני משפחתם לאכול, ליצור עימם קשר.

מסתבר שלא אלמן ישראל. הבשורה שלפיה 33 אנשים נותרו ללא אוכל לליל הסדר ולחג פשטה בקרב השכונה כולה, ומאות אנשים שלחו את ילדיהם להביא להם תבשילים, דגים, בשרים, סלטים וכל טוב מצרים. עם ישראל התגלה בטוב לבו, ובסופו של דבר הייתה להם כמות כזו, שרק משפחה אחת בארץ זכתה לכמות גדולה יותר יחסית לחלקיה...הייתה זו המשפחה מחדרה שחשבה להיות "טבעונית", ובזכות ההשגחה העליונה קיבלה שפע של אוכל איכותי ל 35 נפשות.

אבל הזכייה הגדולה שלהם היא, שכעת אשת החסד יודעת על מצוקתם, וזה אומר שהמצוקה הסתיימה. בפסח הניסי הזה הם יצאו מעוני ומעבדות לתקווה ולחירות.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להפיק את המכסימום ממה שאני ממילא עושה כל יום, בעיקר בתפילות ובברכות. תעזור שאני לא אעשה את הדברים כלאחר יד, כדי לסמן שעשיתי , בלי כוונה, בלי להרגיש.

יש הרבה רגעים ביום שאני כל כך מצטער כי אומנם התפללתי, וברכתי את הברכות, אבל בלי לב, בלי כוונה, המחשבות שלי היו במקומות לגמרי אחרים.

חבל לי כל כך אבא. אם כבר עושים, שזה יהיה עם כוונה, עם הרגשה, שאני אזכה להתעורר מכל מה שאני מוציא מהפה. שזה יקרב אותי אליך.

זה מתחיל כבר בברכות השחר, שהרבה פעמים אני אומר אותם אוטומאטית, מהזכרון, ובכלל לא מתרגש ממה שאני מוציא מהפה, מזה שלא עשית אותי גוי, ופקחת את עיני, ונתת לי כל צרכי, ועוד ועוד. יש מי שאומר שזה נדיר למצוא יהודי שאומר את ברכות השחר בכוונה ובהתעוררות אבל זה לא מנחם אותי, אני רוצה להיות מהנדירים האלה, שאומרים כל דבר עם כל הלב, בדבקות.

וזה ממשיך דרך שאר חלקי התפילה. פסוקי דזמרה, שם אנחנו מהללים ומשבחים ומפארים את שמך וזה כזה תענוג לשיר עם כוונה ולא כמו רובוט שמדקלם בעל פה בלי מוח, בלי לב. זה בכלל לא נקרא להתפלל. זה נקרא לקרוא מהספר, מהסדור.

ותפילת שמונה עשרה ששם הרבה פעמים המחשבות שלי רצות למרחקים ואני פתאום מוצא את עצמי שהתפילה נגמרה ובעצם לא הרגשתי כלום. כאילו שלא התפללתי. או שאני באמצע, אבל לא יודע לאן בדיוק הגעתי. איפה אני אוחז.

רבונו של עולם, אני הרי צריך לברך, צריך להתפלל, לא מדובר במשהו נוסף, אז למה לא לעשות את זה כמו שצריך ולשמח אותך ואותי? לעשות רצונך בלבב שלם? במיוחד עם הדברים הקבועים, שאנחנו אומרים הרבה פעמים כמו ק. שמע וברכת המזון, במקום להגיד כאילו לא אמרתי, זכה אותי אבא להגיד עם כוונה, עם הרגשה, עם לב, בניגון, זה משהו אחר לגמרי.

רבונו של עולם, יש כל כך הרבה יופי, ואמת, וכוח בתפילות ובברכות, יש שם כל כך הרבה יהלומים ופנינים ואבנים טובות, מילים שיכולות לחזק אותי במלחמה עם היצר הרע שלא עוזב אותי לרגע, אז למה להפסיד הכל? תעזור לי אבא לכוון בכל מילה שיוצאת מפי, לפחות להשמיע לאוזני מה שפי מדבר, להפסיק לחלום חלומות בהקיץ, להתעורר, להתחיל התחלה חדשה.