את סיפור יציאת מצרים אנו קוראים בהגדה של פסח דרך הפס' של מביא הביכורים: “... ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלקי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים" (דברים כו,ה-ח). ניראה שבקיצור הסיפור כאן יש גם רמזים לבטא כמה דברים. שורש הסיפור בליל הסדר הוא פסח מצה ומרור, שמי שלא אמרו לא יצא (משנה פסחים י,ה) כנגד זה נאמר "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה" שאלו שלושה דברים של הגלות, שכנגדם התגלה בזכרון הגאולה לדורות שלושה דברים, של פסח וכו' שמבטאים את הגלות והגאולה משעבוד מצרים. ומראש ירדו למצרים לשעבוד, ולכן מתחילה נעשה "גוי גדול, עצום ורב" שלושה דברים, שכנגדם אח"כ התבטא שלושה בשיעבוד (ובזכר הגאולה). וניראה אף ששעבוד וגאולת מצרים היה כדי שלבסוף יכנסו לארץ בשלמות קשר הקדושה, ולכן גם בכניסה לארץ הצטוו בשלוש מצוות: 'וכן היה רבי יהודה אומר: ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה' (סנהדרין כ,ב). ניראה שעמלק מציק לישראל ולכן כנגד המרור, פסח הוא קרבן ולכן כנגד ביהמק"ד, ומלך מנהיג את ישראל וחייבים לכבדו (מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול) ולכן כמצה שמרמזת על אי הגאוה, שכאן כבודו זה חיובי ולא רע כגאוה, וכן מנהיג את ישראל ולכן כחיטה שמביאה דעת לתינוק (ברכות מ,א) שהוא קובע מה ראוי להעשות, ומוביל לתיקון העולם (להיפך מעץ הדעת לדעה שהיה חיטה), ולכן כנגד המצה. והנה נאמרו 4 לשונות של גאולה (“והוצאתי" וגו') שזה כנגד צעקות בנ"י, שה' שמע את זעקתנו, ולכן נאמר בארבע דברים: “וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (ניראה שזה כנגד שלוש של שעבוד, ועוד אחד ["וישמע ה' את קלנו" שכנגד "ונצעק אל ה' אלקי אבתינו"] כנגד הרוחני שבפנימיותם רצו להתקשר לקודש). שה' ראה את קשיינו וגאלנו בארבע לשונות כנגד ארבע ששמע וראה (וגם זה היה מראש, ולכן גם עצם "גוי" זה שהתרבו במצרים ממעט, ולכן גוי, גדול, עצום ורב- שזהו ארבע). וזה ה' עשה בלי פעולה מצידנו (ראה ב'תורת השבת והמועד' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'הכוס החמישית') אבל בשלמות גם אנו צריכים להיות שותפים, ולכן ניראה שיש גם לשון של "והבאתי" שזה עם העשיה שלנו (שם), שאז מתחבר כשלמות אחת של מעשה ה' עם מעשינו. ולכן נאמר גם חמשה: “ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה, ובזרע נטויה, ובמרא גדל, ובאתות, ובמפתים" שהם חמשה של גאולה, כנגד שלמות הגאולה שבחמשה לשונות, שזה עם הביאה לארץ, ולכן מיד פס' אחריו: “ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש". לכן השלמות של כל זה היא לאחר הכניסה לארץ עם מקדש, ומתחיל כשמתבטא כבר קשר לבית ה' בשילה (שהוא נקרא "בית ה'”. [ראה בספרי בפס' ובהסבר ה'תורה והמצוה']) שמרמז כבר על "בית" כעין מקדש, ולכן אז מביאים ביכורים, ולכן אז מובא בתמצית כסיכום מתחילת הגלות. ניראה שלכן יש שני פס' שמהם למדים על כך שאדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: 'בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ”' (הגדה של פסח). שמדוע צריך שני פס'? מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מסביר (ב'לזמן הזה' ניסן 'כאילו הוא יצא ממצרים') שע"י הפס' השני מובלט שזה חל גם בכל הדורות, כיון שבפס' הראשון מדובר ביוצאי מצרים, שהם עצם יצאו. וזהו פשט הדברים 'לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם' שלכן מוסיף עוד פס'... ואפשר אולי לומר ע"פ דברנו שבפס' הראשון מדובר על "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,ח) שה' עשה לנו, שזהו המתבטא בארבע לשונות של גאולה, שה' עשה לנו בלי מעשנו. ואילו בפס' של "ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו" (דברים ו,כג) מחובר עם כניסה לארץ, כך שהוא מבטא את חמשת הלשונות, כולל א"י, שכולל את מעשינו שהוא בא לומר שיש לעשות מעשים כדי להראות שאנו יצאנו ממצרים. לכן אולי ברמב"ם מובא: 'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר "ואותנו הוציא משם" וגו'.' (חמץ ומצה ז,ו). הרי שנוקט בלשון 'להראות' ולזה מביא את הפס' "ואותנו", שהוא כנגד עם מעשים, כמו שאמרנו. שלא רק 'לראות עצמו' שזה יכול להתפרש במחשבה שהוא חושב שהוא יצא, שזה יכול להתפרש מ"בעבור זה" וגו', אלא צריך לעשות מעשים לשם זה, שיראה שאפילו אנחנו ממש יצאנו משם, כעין חזרה על יציאת מצרים בליל הסדר. והנה לאחר סיפור הגלות והמכות, מביאים פיוט: 'כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ! אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵּינוּ. אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ. אִלּוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵּינוּ. עַל אַחַת, כַּמָּה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ'. ניראה שנאמר כאן 14 'דיינו' כנגד היד (דיינו- די לנו, די=יד): "ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה" וגו', שמרמזים על יציאת מצרים שיצאו כדי לקבל את התורה וליכנס לארץ (כמו שאמרנו 5 דברים) לשלמות הקדושה (כחמשה חומשי תורה שהם שמות ה' ובה מתחברים לקדושתו) ולכן מסתיים הפיוט במקדש, ואומרים 14 דיינו כנגד ההתחלה של "היד החזקה" (גימטריה יד-14) [ובגימטריה קטנה זה 5 (י-1,ד-4) כקדושה] ושבפס' הזה נרמזו עשרת המכות (בהגדה: 'דָבָר אַחֵר: בְּיָד חֲזָקָה - שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה - שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל - שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת - שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים - שְׁתַּיִם. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם') שבהם יצאנו. ומובאים 15 דברים בפיוט הזה, (כמו שמסוכם בסוף: 'על אחד כמה וכמה' וכו') כנגד "שבטי י-ה" המובא בתהלים: "ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להדות לשם ה'” (תהלים קכב,ד) '"ששם עלו שבטים" - אשר שם בשילה עלו שבטים, כשעלו ממצרים ונקבע המשכן בתוכה. "שבטי יה שהוא עדות לישראל" - לפי שהיו האומות מליזין אחריהם כשיצאו ממצרים, ואומרים עליהם שהם ממזרים אם בגופם היו שולטין המצרים בנשותיהם לא כל שכן? אמר הקב"ה: אני מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, הטיל שמו עליהם הראובני השמעוני (במדבר כו), הוסיף עליהם אותיות השם אחת מכאן ואחת מכאן, נמצא השם הזה י-ה עדות לישראל' (רש"י). הרי שמחובר בין יציאת מצרים בקשר לקדושה (מישראל) ומשכן שילה, שאליו עלו, שזה קשור לתחילת "בית ה'” כמו שאמרנו קודם (ולכן בפס' א' שם מופיע שאמרו מתי ימות כדי שיבנה המקדש [ברש“י] שבזה מרמז על הקשר למקדש). והנה מובא בקשר להודאה: 'לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה: הַלְלוּיָהּ'. שאנו חייבים להודות ולהלל וכו', מובא בזה 9 דברים, ניראה כנגד תחילת הופעת עם ישראל בעולם כראוי, שכבר לא תחת שלטון זר, שאז אפשר להוציא את קדושתנו לפועל (ראה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח' ב'לזמן הזה' ניסן, למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א [ובפרוט ב'קמעה קמעה']) לכן כנגד זה נאמר 9 לשונות שבח, כנגד הופעתנו- שהיא כעין לידה (9 חודשים), שבגאולתנו אנו פורצים ומשבחים לה'. עוד ניראה שזה כנגד שני הסוגים, של 4 לשונות שה' גאלנו ממצרים, ו-5 כנגד 5 לשונות שמתייחס עם שיתוף מעשינו (שכעין חל למפריע כאחד לשלמות המעלה). לכן כנגד שני אלו יחד זהו 9. ובתוצאה המעשית מובאים 5 (מעבדות לחרות וכו') שמופיע קדושה בעולם (כתורה) [וכן התוצאה השלמה היא עם ביאתנו לארץ שזהו 5], ומימלא כעין מודים על כל חלק מאותם חמשה, וכך יוצא 45 (9X5), שזהו כנגד שה' גאלנו ע"י משה, שהוא מוגדר בעונתנותו "ונחנו מה" (שמות טז,ז)[מה=45], ומשה השליח להוצאתנו ממצרים, וגם העביר לנו את התורה בסיני, כך שמבטא את הקשר של היציאה עם התורה, ואף מאוד רצה ליכנס לארץ. אלא שלא נכנס כיון שעוד לא הגיע זמן השלמות לגאולה, שזה התחיל להופיע אצל דוד (שממנו המשיח) שהוא עשה את יסודות המקדש, שהמקדש זהו סיום המצוות בכניסה לארץ, וכן הוא עשה את היסוד שזה דומה לשילה שהיה בית ה', כעין יסוד למקדש שאח"כ.