'אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ואלו הן: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות. רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב' (הגדה של פסח). מה בא ר"י להוסיף בסימניו על מה שנאמר קודם?- ראה ב'לזמן הזה', ניסן, 'דצ"ך עד"ש באח"ב' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שמביא כמה הסברים בזה. ואולי אפשר להוסיף, שמובא בחז"ל: '...א"ר יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם (בראשית מא, א): "ופרעה חולם והנה עומד על היאור" אבל הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם שנאמר "והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם"' (ב"ר סט,ג). פרוש: ה' מגן על הצדיקים, ואילו הרשעים צריכים להגן על הע"ז שלהם. אלא שאם כן אז מדוע הרשע עובד אותו אם אין בו כח?- ניראה שזה רמוז ב"עומד על היאור" כעין עמידתו מכח היאור, שהאדם עובד את הע"ז משום שבפנימיותו הוא רוצה לכבד את עצמו, ולכן מכבד את הע"ז שהיא כביכול שהגשמי הוא אל, ובכך מעלה את כבודו העצמי. לכן מובן שפרעה ביאור בעצם מרמז על קשר הגאוה של פרעה והיאור: " ...פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני" (יחזקאל כט,ג) '"לי יאורי" - איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי. "ואני עשיתני" - בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי' (רש"י). ובצורה יותר עמוקה חז"ל למדו שפרעה טען שהוא עצמו אל: 'אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר "לי יאורי ואני עשיתני"' (שמו"ר ה,יד). שבעצם פרעה היה מלא בגאוה עצמית, ובהמשך לכך האמין שהוא אל, כיון שמהות הע"ז זה מגאות האדם. לכן מובן שכל המתגאה כאילו עובד ע"ז: 'א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב" וכתיב התם (דברים ז, כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך". ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" וגו' ' (סוטה ד,ב). ששתי הדרשות הם דבר אחד, שמי שמתגאה כאילו כופר בה', כי לוקח את הכבוד לעצמו, וזהו השורש של הע"ז, שלוקח את הכבוד לעצמו ומגלה זאת דרך הע"ז. מימלא לפי זה ניראה מדוע בכל סט מכות, המכה הראשונה היתה בבוקר ביאור, והשניה בארמון והשלישית בלי התראה. כיון שבא נגד טענת האלוהות של פרעה והע"ז, לכן בתחילה זה בבוקר (כהתחלת היום) ביאור שעבדו כע"ז, ואח"כ זה באמצע היום בארמון שמכוון כנגד גאותו של פרעה בהיותו מלך של מעצמה, שבשיא היום זה שיא כבודו, ובא לבטל גאותו, והשלישית בלי התראה כאומר שה' הוא האלוקים והוא מנהיג ופועל בעולם בהסתר (שלכן בלי לגלות לו מראש). שכך זה כעין מהנקודה הסופית שאליה הגיעו ברשעותם וחזרה לאמת, שזהו מהע"ז אחורה לגאוה, ואחורה למי שהכבוד והשלטון שלו שזהו הקב"ה. וניראה בנוסף, שכיון שהאבות גילו את ה' בעולם (שהיו מפרסמים ברבים ומחזירים את העולם לדרך האמת) אז כאן שזה כנגד הע"ז, זה מזכיר את האבות, ובפרט שהגאולה קשורה אליהם: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי" (שמות ו,ה). '"אשר מצרים מעבדים אותם ואזכור" - אותו הברית, כי בברית בין הבתרים אמרתי לו "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי"' (רש"י). וחז"ל למדו לכלל זכות האבות: 'אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מסתכל במעשיהם של ישראל אינן נגאלים לעולם, אלא למי אני מסתכל? לאבותיהם הקדושים, שנאמר (שמות ו, ה) "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" וגו', בזכות אבותם אני גואלם. לכך כתיב מדלג על ההרים, ואין הרים אלא אבות, שנאמר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה'' (שמו"ר טו,ד). הרי שיציאת מצרים קשורה לשלושת האבות (שלמדו "ואזכור את בריתי" לא על ברית בין הבתרים, אלא על זכות האבות שהוא ברית שיציל את בנ"י. כמו שמשמע בפשט בפס' ב,כד: "ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב”). שזה מובן בחיבור של זכות אבות ומעשיהם שהפיצו את שם ה' ונילחמו בע"ז, וגאולת מצרים בהכאת המצרים בקשר לגילוי שם ה' ונגד הע"ז. (וכיון שקשור גם בהכאת הגאוה, לכן מי שבא בשם ה' זה משה, שהיה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" [במדבר יב,ג] ההיפך הגמור לגאוה). לכן ניראה גם שקשור לשלושת האבות, שלכן בכל חלק היה שלוש מכות (כנגד שלושה אבות) ובצורה שקשורה לגילוי בתפילה, שהיא גילוי ה' בקשר לעולם, ובהכנעה לפניו בתפילה שיעתר לנו לבקשתנו. לכן הראשון בבוקר כנגד אברהם שתיקן תפילת שחרית בבוקר (ברכות כו,ב) והשני באמצע היום כנגד יצחק שתיקן תפילת מנחה, ובשלישי אין התראה כנגד יעקב שתיקן תפילת ערבית שהיא רשות (שם כז,ב) שכך בלי התראה, כעין שאין חובה מראש שכך יהיה, אלא האדם לוקח על עצמו ולא שנאמר לו לעשות. ואף למ"ד חובה, כיון שזה בלילה שאינו זמן קבלת אורחים, אז לא באו לתת התראה. ובכלל הרי בנ"י צעקו לה', וה' שמע את תפילתם: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם" (שמות ו,ה). וכן: “ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה. וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כג-כד) שמחובר תפילה וקשר לאבות, ולגאולה משעבוד מצרים. והנה הלימוד לתקון התפילות ע"י האבות: 'אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל". יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ואין שיחה אלא תפלה שנאמר (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם" ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי"' (ברכות כו,ב). והנה במכות הראשונות בסדרים נאמר: ”לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה ונצבת לקראתו" (שמות ז,טו) וכדו', שהמילה "ונצבת" או "והתיצב" (ח,טז. ט,יג) מובאת בכולם. שזה לשון דומה לעמידה שנאמרה אצל אברהם (כעין שניצב עליו=עומד עליו). במכות השניות של הסדרים נאמר "בא אל פרעה" (ז,כו. ט,א. י,א) [שזה המדגיש שמדובר על אמצע היום] שזה דומה ל"ויצא" של יצחק, שהלך לשם (וכן נאמר בפס' שראה גמלים "באים"). ובשלישים לא נאמר, שזה דומה ליעקב שנאמר בו "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" כעין במקריות נימצא שם כי יצא שירד הלילה, כך גם אצל מכות מצרים הם באו בלי התראה, כעין במקריות, שלא באמירה מראש. וכן ניראה עוד כנגד האבות, שזה כעין מרמז עליהם. שהנה אברהם היה הראשון שיצא והפיץ את שם ה' בעולם (שלכן גם הגרים מתייחסים אליו) ופעל לביטול הע”ז. לכן אברהם מסמל את ביטול הע"ז, שזהו המכות הראשונות שבאו בהתראה ביאור, להביע הכחשה של כוח היאור ואלוהותו. יצחק לא יצא מא"י, שזהו מקומו של יצחק (ושלנו) בקדושתו, זהו ביתו ומעלתו. כך גם המכות השניות היו בהתראה לפרעה בארמון, שם הוא גר ומראה את מעלתו כמלך. ואילו יעקב היה בגלויות אצל לבן ומצרים, ולכן כעין ניסתר אצלם, תחתם. שכך גם המכות השלישיות היו בלי התראה גלויה. (וכן כיון שקשור בגלויות, אז כאן זה כעין עונש על גלותם, ולכן בלי התראה, אלא מיד עונש). וניראה גם ששלושת הסדרים הם כנגד שלושת האבות. אברהם גילה לעולם שיש ה', ולכן הסדר הראשון בא להראות שיש ה' בעולם. יצחק היה בא"י שהיא: "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב), שזהו שה' משגיח על העולם, ובהמשך הפסוקים מובא שנקבל כפי מעשינו (ואף הכוונה ב”מרשית” וגו' זה רמז על ר”ה, שנישפטים אז לכל השנה, הרי שמדובר על קבלה ע"פ מה שמגיע לנו) שזה מה שבא הסדר השני לומר שה' משגיח על העולם ומתערב בו. יעקב ניצל מכל הצרים אותו, מלבן ומעשו שרצו להורגו, ומאנשי הארץ לאחר הריגת שכם, ושירד למצרים בכבוד ולא בשלשלאות ברזל. לכן הוא רומז על חוזק הקב"ה, שזהו הסדר השלישי (וכן ניראה, שע"פ הקבלה יעקב במצרים התנבא כמשה, ולכן קשור למשה שפעל במידת שם הויה שמעל הטבע, ולכן מרמז על 'בעל היכולות כולם'). וניראה עוד, שבנ"י יצאו ממצרים בקשר לקבלת התורה, שהיא הלשון הרביעית בלשונות הגאולה "ולקחתי", ולכן דומה בקשרו למתן תורה. ולכן עשר מכות כעשרת הדברות שניתנו בסיני. והנה שלוש הדברות הראשונות: "אנכי ה'”, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"  ו"לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא” מדברים ישירות על מעשה בקשר  לה' ואלוקותו, ולכן כנגדם זהו שלוש מכות ראשונות לגלות שיש ה' בעולם. שלושת הדברות הבאות: שבת כיבוד הורים ורצח, קשורים לגילוי ה' בעולם. השבת מגלה שה' בורא העולם ומנהיגו, הורים מושווים לה' (קידושין ל,ב) ואדם ניברא בצלם ה' ולכן רציחתו כממעט את הדמות (ראה ביבמות [סג,ב] שלמדו שביטול פריה ורביה כרצח וכממעט את הדמות, סימן שדומים. וכן אם בביטול הולדה ממעט את הדמות ק”ו ברציחה) לכן כנגדם שלושת המכות השניות באו לומר שה' יודע ומשגיח על העולם, שיש לו קשר לעולם, כמו אותם שלושת הדברות המרמזות על קשר לה' בעולם. ושאר הדברות הם על מעשים פרטיים רגילים כביכול, כנגד שדבר ה' חודר לכל פרט ופרט בחיים, שזוהי מעלת התורה, שכל הדברים יהיו לה'. ולכן כנגדו זה שה' הוא בעל היכולות כולם בלא הגבלה, ששולט בהכל.