בנ"י שועבדו במצרים 210 שנים, מדוע? הגמ' בנדרים (לב,א) מביאה כמה סיבות. אחת מהן היא של ר"י: 'ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש והרכוש קח לך" (בראשית יד כא)'. ניראה ששיטת ר"י מבוססת על הכלל שבכל הגלויות: 'ואמר ר"א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) "וזרעתיה לי בארץ" כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. ור' יוחנן אמר מהכא: (הושע ב, כה) "ורחמתי את לא רוחמה"' (פסחים פז,ב) ('רבי יוחנן אמר מהכא ורחמתי וגו' ואמרתי ללא עמי עמי אתה - אותם שלא היו מעמי ידבקו בהם ויהיו לי לעם'. רש"י). מימלא הגלות קשורה לגרים, לכן העונש על אי קירוב גרים הוא הירידה לגלות, ושם לקרב. כמו שנעשה באמת, כשיצאו הערב רב באו להתגייר, וכן יתרו וקרוביו. (אמנם על הערב רב נאמר בקבלה שה' לא רצה שמשה יקחם, אולם ניראה שאין הכוונה שלא יקרבם לגמרי, אלא שבזמן מתן תורה לא יהיו עם הערב רב אלא רק ישראל, כדי שלא יקלקלו, כמו שעשו באמת הערב רב את העגל). אולי זהו "ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" וגו' (דברים כו,ה) שמה הקשר בין לבן לירידה למצרים?- אלא ניראה שמתי לבן רצה לאבד את יעקב? כשרדף אחריו כשיצא ממנו. והנה בלכתו רחל גנבה את התרפים, ובכך מנעה ממנו קשר לע"ז שלו, שזה מזכיר כמו גר שבא לפרוש מהע"ז בעקבות ישראל. ולבן שיעבד את יעקב מעבר לרגיל (כמו שיעקב מתלונן כשמוכיח את לבן [בראשית לא,מ-מג]). וכן ביציאה מלבן לקח יעקב את משפחתו וממונו הרב, כמו שביציאת מצרים יצאו בנ"י עם ממון רב. וכמו שלבן רדף אחריו להרגו כך גם מצרים רדפו אחרי בנ"י. כך שדומים, כעין שגלותו של יעקב אצל לבן זהו המעשה אבות של הגלות במצרים, ולכן קשורים בניהם. מימלא כמו שאצל לבן יעקב היה שם לצורך יצירת בנ"י, הולדת השבטים, כך גם במצרים הינו לצורך יצירת בנ"י כעם. ומה תפקידנו כעם? "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו) שאנו מראים לעולם איך צריך להתנהג, ומגלים את שם ה' בעולם. מימלא זה גם קשור בגרים, שזה פועל יוצא של הפצת אור ה' בעולם. לכן גלו במצרים שהיא היתה מעצמה עולמית, ועבד מעולם לא ברח משם (מכילתא שמות יח,יא), לכן כשבנ"י יצאו ממצרים זה התפרסם בכל העולם, שזה היה פלא לעיני כל העולם ובכך נעשה קידוש השם גדול בעולם. וגם כל העולם ראו שכל אחד יכול להיות טוב, שהנה בנ"י היו שקועים בטומאת מצרים, עובדי ע"ז כמצרים, ובכ"ז יצאו והתקדשו לה', ולכן מתן תורה היה כעין גיור (שלומדים שמם הלכות גיור) לרמז על כח הגיור בעולם שנילמד מהם אותו זמן. וניראה שלכן מובן: 'ואמר ר' יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר (בראשית יב, כ) "ויצו עליו פרעה אנשים" וגו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"' (סוטה מו,ב) שלכאורה לא מובן מה הקשר? ובפשטות הכוונה שבשביל זכות זו, זכה שייהנו עמו (המצרים) מבנ"י, ע"י שישעבדו אותם למלאכתם. אולם ניראה יותר מזה, שהכוונה שכיון שפרעה פסע לכבודו, זה עשיה לכבודו של אברהם, המייצג את ה' בעולם, ולכן זה היה הבסיס עליו אח"כ בנ"י גלו במצרים לפרסם את מציאות ה' בעולם. ניראה שיעקב אצל לבן גם מרמז על מצרים, שסה"כ היה מחוץ לביתו כ"ב שנים (20 אצל לבן ועוד שנתיים בדרך) שמרמז על: 'תרגמה נהרדעא דריש ר' דוסתאי דמן בירי: (במדבר י, לו) "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות. חסר אחת, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה, נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל' (ב"ק פג,א), כך שכמו שבנ"י ביציאת מצרים זכו לגילוי שכינה, בים סוף ובהר סיני, והשכינה קשורה לכ"ב אלפים, כך גם זמן גלותו של יעקב היה 22, ולכן מדמה בכלב נובח, כעין הנאמר ביציאת מצרים: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו למאיש ועד בהמה למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (שמות יא,ז) שבזה ראו את שכינת ה' המפלה בין בנ"י למצרים, בין קודש לטומאה. (וניראה שיחד עם 17 שנה שהיה במצרים יוצא 39 כמו מלקות ומלאכות השבת, שכעין יסד ע"י כאבו בגלות [כמלקות] את הקדושה בגילויה בעולם ע"י בנ"י, שמקרבים גרים לתיקון העולם). לכן גם היה חשוב להוציא את הממון ממצרים, כדי להוציא את הקדושה החבויה בהם, שלא להשאיר קשר של עבודת בנ"י במצרים, שהוא קשור לנו, לקדושתנו. ולכן בנ"י ירדו למצרים שבעים נפש, כעין הזקנים אצל משה: "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא,טז-יז), שהם אחראים לדבר ה' בבנ"י, וקיבלו מרוח השכינה, והם שוטרי העם שחטפו מכות בשביל ישראל בעבדות מצרים (רש"י), שכך מרמז שבנ"י ירדו למצרים לעבדות כדי להפיץ את הקדושה ואת רצון ה' בעולם, ולקרב את העולם לשכינה, שזה מתבטא בצורה הגלויה בגרים שבאים לחסות תחת כנפי השכינה.