יציאת מצרים מלווה אותנו כמעט כל רגע בחיינו: שבת, יום טוב ורבות ממצוות התורה - הם "זכר ליציאת מצרים". חג הפסח נקרא בלשון חז"ל זמן החירות על שם היציאה מעבדות לחירות שזכינו לה ביציאת מצרים. מה המשמעות של היציאה מעבדות לחירות? מה אירע ביציאת מצרים?

ברור שעם ישראל יצא משעבוד מצרים ונהיה לעם חופשי שאינו נתון לעול זרים, אבל לצערנו במהלך הדורות חזרנו למצב של עבדות, כבר בתקופת השופטים היו פרקי זמן ארוכים בהם שלטו עלינו אויבנו. עם חורבן בית ראשון גלינו לבבל, לאחר מכן בתקופת בית שני היו תקופות ארוכות בהם היהודים בארץ ישראל נשלטו על ידי אומות זרות כמו הפרסים, היוונים והרומאים. ובכל אופן גם בתקופות שעבוד אלו המשיכו היהודים לחוג את חג הפסח. מדוע? הרי לכאורה יציאת מצרים לא החזיקה מעמד, חזרנו למצב של עבדות?

התשובה לשאלה הזו היא בראיה יותר פנימית של מושג החירות.

המדרש (מכילתא יתרו, א) מלמדנו כי: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת". המדרש רוצה לומר שהשעבוד במצרים היה לא רק שעבוד פיזי אלא גם שעבוד רוחני. מצרים מלשון 'מֵיצַר', ביטוי למצב　של חסימה נפשית, עבדות רוחנית שהמאפיין שלה היה, חוסר יכולתו של האדם להתגבר על תאוותיו וחולשותיו – זאת היתה נשמת אפה של התרבות המצרית.

ביציאת מצרים עם ישראל השתחרר לא רק מהשעבוד הפיזי אלא גם מהשעבוד הרוחני (עם ישראל היה במ"ט שערי טומאה). ביציאת מצרים עם ישראל קנה את מידת החירות שטבועה בנו לתמיד - "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד, יג) - שעבוד כזה לא יחזור על עצמו יותר, זו ההבטחה של הקב"ה, וגם כשבעוונותינו גלינו מארצנו ונשלטנו על ידי אומות זרות, תכונת החירות לא פגה מתוכנו.

ביציאת מצרים, מופיעה על במת ההיסטוריה אומה, המלמדת את האנושות כי ישנה האפשרות להיות בני חורין, ולהתעלות מעל מגבלות המציאות, ולגלות את המוסר, הטוב והצדק, ולחשוף את הערך בחיים.

מאז יציאת מצרים, עם ישראל הכיר את ייחודו מכל העמים, והכרה זו היא שהובילה אותו שלא להתבולל כעם בין הגויים. עם ששומר על זהותו הוא עם חופשי, ולכן אנו חוגגים את חג החירות מידי שנה בשנה.

שמירת החירות היא אתגר בתוך חיי העולם הזה. קשה מאד לחיות חיי חירות בעולם חומרי, בעולם תקשורתי, המנסה לסחוף את האדם לתוכו. החומר מנסה להשתלט על האדם ולגרור אותו למקומות שלא היה רוצה להגיע אליהם.

הרמח"ל בספר "דעת תבונות" מדמה את האדם החומרי לאדם שיש לו 248 מנהלים (כמספר איבריו של האדם – רמ"ח איברים) שכל אחד מאבריו מושך אותו לכוון אחר, האדם הרוחני לעומתו הוא אדם שיש לו רק מנהל אחד – הנשמה שלו.

האתגר גדול אבל הוא אפשרי, התורה נותנת לנו את הכלים כיצד לשלוט על החומר וכיצד להתוודע לקול נשמתנו וכך להגיע למדרגת החירות.

מסיבה זו אנו אומרים (הגדה של פסח) - "בכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - בכל רגע מחיינו אנו צריכים לחיות מחדש את יציאת מצרים. לשחרר את עצמנו מן החולשות, ההרגלים והמוסכמות, לתת לאור החירות להאיר בתוכנו.