'לכדתניא: "בנים אתם לה' אלקיכם" בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים בנים. אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים, שנאמר (ירמיהו ד, כב) "בנים סכלים המה" ואומר (דברים לב, כ) "בנים לא אמון בם" ואומר (ישעיהו א, ד) "זרע מרעים בנים משחיתים" ואומר (הושע ב, א) "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי". מאי ואומר? וכי תימא סכלי הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו לא מיקרו בני, ת"ש: ואומר בנים לא אמון בם. וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחו לעבודת כוכבים לא מיקרו בנים, ת"ש: ואומר זרע מרעים בנים משחיתים. וכ"ת בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעלייא לא מיקרו, ת"ש: ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי' (קידושין לו,א). בדר"כ כשר"מ ור"י חולקים הלכה כר"י (עירובין מו,ב) אולם כאן הלכה כר"מ. כמו שמובא ברשב"א: 'ואע"ג דר"מ ור"י הלכה כר"י, הכא ר"מ קראי קדייק' (תשובות א,רמב). [וכן מובא בפיוט מהריב"ם (סליחות ליום ג לפני ר"ה) ובבעל הטורים (דברים א,ה)]. והנה לכאורה זה חריג שלא חל הכלל של הלכה כר"י? וכן מה יעשה ר"י עם הפס', הרי אלו פס' מפורשים?- לכן ניראה שבעצם ר"י ור"מ לא חלקו באמת. אלא שניהם מודים שיש שתי הגדרות של בנים. יש בנים מצד מהותם, שעל זה דיבר ר"מ, ויש בנים מצד פעולתם, שעל זה דיבר ר"י, ומשלימים זה את זה. שר"מ מלשון הארה, שהוא מפרט את הנקודה המאירה שבאדם, היא הנשמה, וכן עושה לנו אור בחושך שניגלה לעיננו כשרואים את בנ"י חוטאים. שמצד הנשמה, בנ"י תמיד בניו של הקב"ה, שבמהותנו אנו בניו של מקום. ולכן תמיד ניקראים בנים, וגם כשחוטאים הקב"ה מחכה לתשובתנו שאז מיד מחזירנו לדרגת "בני א-ל חי" ('דהדרי מקרו בני א-ל חי ע"י תשובה'. רש"י). לעומת זאת ר"י מדבר מצד גילוינו בעולם כבניו של הקב"ה, שזה נעשה רק כשאנו הולכים בדרכיו. שר"י מדבר מצד גילוי שם ה' בעולם על ידנו, שמודיעים לעולם את הקב"ה ומעלתו, שזהו 'יהודה' כעין מלשון שם הויה בחיבור עם 'דע' (שיש שם הויה ויחד איתו מצורף בו כמוחבא בסיום 'דה') שמדבר על בניו של הקב"ה, שכל הרואים אותנו רואים את הקב"ה, כמו הבן שמלמד על אביו (בן של..). שזה נעשה ע"י שבנ"י הולכים ע"פ התורה ובכך מגלים בעולם את ה', שמתגלה על ידנו כראוי. מימלא לא חלקו על המציאות של בנים, אלא הביאו שני סוגי התייחסות לשם "בנים" וחלקו על מה בא הפס' לרמוז, אבל מצד האמת בנ"י תמיד ניקראים "בנים", ולא חלקו אלא כאן למה התכוון הפס'. שר"י לומד את הפס' כהמשך למקודם: "כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמר את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלקיך. בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יג,יט -יד,א) שהכוונה לבנים של "ה' אלקיכם" הנאמר פס' קודם, שזה כשאתה שומע בקול ה' ומקיים את מצוותיו. לעומתו ר"מ לומד ככלל שם בנים של בנ"י שזה חל תמיד, ומסתמך על ההמשך, שפס' הבא אומר: “כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (ב) והרי הסגולה של בנ"י חלה תמיד, גם כשחוטאים, ולכן למד על שם בנים התמידי, שבנ"י בניו של הקב"ה תמיד. ואולי חלקו האם מדובר על עצם שם בנים, שזה תמידי, או על שם בנים מעולים שזה רק כשעושים רצונו של מקום (שאף ר"מ לומד מפס' שאומר "בני א-ל חי" כשהכוונה כשחוזרים בתשובה, ולא בזמן שחוטאים). שר"י אומר שכשחוטאים אינם נקראים בנים מעולים, שה"בנים" בפס' מתכוון לבנים מעולים. ואילו ר"מ אומר שתמיד ניקראים בנים, גם כשחוטאים נקראים בנים סתם, ושלזה התכוון הפס' במילה "בנים", כסתם בנים. אולי הם מפרשים גם ע"פ המצווה, שיש איסור גדידה ויש איסור קרחה, שגדידה זה בבשר, ואף המכוסה בבגד, ולכן מרמז על בנים מעולים שצריכים להיות בשלמות (אמנם להלכה בכ"א תמיד אסור, אבל זה במיוחד חמור כשצדיקים) גם כשלא רואים זאת. ואילו איסור קרחה זה חמור תמיד, כיון שניראה לעיני כל, שזה מבזה את הקב"ה שככה בניו ניראים ברבים, ולכן מרמז על שתמיד אנו בניו של הקב"ה. מימלא ר"י ור"מ לא חלקו על שם ה"בנים", אלא דיברו על חומרה שיש בשם בנים, בגדידה ובקרחה, שע"פ זה העמידו את שם ה"בנים" בפס' (וכרומז בפס' שלפני ואחרי, שלפני זה פס' כשבנ"י צדיקים, וזהו כגדידה שמובא ראשון. ואח"כ סגולת בנ"י שזהו כקרחה שמובא השני). מימלא יוצא שר"י לא חלק על הפס' כראיות שר"מ מביא אלא רק הסביר את חומרת הפס' למי התכוון בשם "בנים", ולכן גם כאן אין הלכה כר"מ ממש, אלא כעין הלכה כר"מ מצד דבריו שתמיד נקראים בנים, אבל בעצם זה גם כר"י שלא חלק עליו.