"ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם" (שמות מ,לא). 'דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו, שנאמר "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו"' (זבחים יט,ב). 'משה ואהרן - תרין ובניו תרין. שאף משה כהן היה בשבעת ימי המילואים. ואע"ג דלא כהנו בבת אחת מיהו קרא להכי מידריש' (רש"י). מביא הרמב"ם: 'כמה מים צריכין להיות בכיור? אין פחות מכדי לקדש ממנו ד' כהנים, שנאמר "אהרן ובניו" והיו אלעזר ואיתמר ופינחס עמהם הרי ארבעה' (ביאת מקדש ה,יג). מביא הכ"מ: 'כמה מים צריכים להיות בכיור וכו'. מימרא שם כתבתיה בסמוך. וכתב רבינו פסוק הכתוב בפרשת כי תשא שאין כתוב בו אלא אהרן ובניו, והוצרך לכלול פינחס עמהם כדי שיהיו ד'. ותמיהא לי שבזמן שנאמרה אותה פרשה עדיין לא מתו נדב ואביהוא, וא"כ הוה ליה לאצרוכי שיהיו מים בכיור כדי לקדש ה' או ששה? ורש"י גריס ורחצו ממנו, משה ואהרן תרין, ובניו תרין. והוא פסוק הכתוב בפרשת פקודי. והשתא ניחא דה"ק יהיה בכיור מים שיעור שירחצו ממנו משה ואהרן ושנים מבניו, דמיעוט רבים שנים, דאם לא כן הול"ל וכל בניו'. ומביא מרכבת המשנה: 'כמה מים וכו' שנאמר אהרן ובניו. עיין כ"מ והברכת הזבח דחה גירסת רש"י דמה ענין להביא ראיה מפסוק דעשייה ולא מפסוק דצוואה? אלא ודאי כגירסת רבנו, וידע משה בנבואה שימותו נדב ואביהוא ויתכהן פנחס'. אולם דבריו קצת קשים, שמניין שחל ע"פ הנבואה על הלעתיד ולא על מה שיש כרגע?. והת"ת מביא 'י"ל דפירש הכתוב "ורחצו" אינו צווי אלא סיפור דברים בהוה, כמו שהיו רוחצים, ור"ל שמספר הכתוב שהקים משה את המשכן ושם את הכיור ונתן מים ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, ומצינו הרבה לשונות כאלה במובן זה, וס"ל לר' יוסי ב"ר חנינא בעל מאמר הזה כמ"ד במ"ר פ' "אחרי" שמתו נדב ואביהו בשביל שלא היו רוחצים ידיהם ורגליהם קודם כניסתם למקדש. וא"כ היו באמת רוחצים רק שני בני אהרן אלעזר ואיתמר, ועם משה ואהרן הוי ארבעה' וכו'. אולם לכאורה מניין שלא רחצו כשרחצו משה ואהרן? שקשה לומר שלא רחצו בכוונה, אלא כשהיו שתויי יין וניכנסו בלי דעת כראוי, אז לא הקפידו ולא רחצו, אבל כשמשה ואהרן רחצו קשה לומר שהעיזו פניהם ולא רחצו אז (אלא קידשו ואח"כ יצאו והוצרכו לקדש שוב ואז לא קידשו כשנכנסו שתויי יין). אולי לכן הביא הרמב"ם את הפס' מכי תשא, לומר שמהפס' הזה משמע שצריך מים לחמשה (אהרן וארבעת בניו) ואילו מהפס' בפקודי משמע ששה (גם עם משה), אז כדי ליישב י"ל שצריך ארבעה, וכך כאן בניו הכוונה לזמן שמתו נדב ואביהו והצטרף פנחס, שהוא נכדו ולכן כבנו, ובפקודי הכוונה למיעוט רבים שנים (ולא כל בניו ממש), וכך יוצא בשני הפס' ארבעה. והנה מדוע צריך שהכיור יספיק לפחות לארבעה? (ברור שהסיבות עמוקות מדעתנו, אבל בכ"ז לנסות לתת סיבה) אולי כיון שהמשכן קשור לשם ה', שהיו מברכים הכהנים בשם הויה: 'במקדש אומר את השם ככתבו, ובמדינה בכויו' (משנה סוטה ז,ו) 'ככתבה - ביו"ד ה"א: בכנויו - באל"ף דל"ת. שאין מזכירין השם בכתבו אלא במקדש בלבד, שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" סרס המקרא ודרשהו, בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך, דהיינו במקדש, שם אזכיר את שמי' (ברטנורא). והמקדש הוא לשכינת ה', שה' כעין בא לשם ("אבוא אליך"), וזה קשור לשם הויה, שהמשכן כעין לעתיד לבא, שאז יקרא ככתבו בשם הויה (פסחים נ,א) כי לא יהיה הסתר פנים כמו בעוה"ז (ולכן מובא מיד [בפסחים]: 'סבר רבא למדרשה בפירקא, א"ל ההוא סבא: "לעלם" כתיב. ר' אבינא רמי: כתיב (שמות ג, טו) "זה שמי לעלם וזה זכרי לדור דור" אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת' שמרמז על קשר בין אי גילוי השם בעולם, לשם הויה), וכך גם במקדש אין הסתר פנים (שיש בו עשרה ניסים תמידיים, והיו מתנבאים בשמחת בית השואבה) ולכן קשור לשם הויה. מימלא כשהכהנים ניכנסים לעבוד ומתקדשים להיות כעין לעוה"ב, אז מתחברים לשם הויה (ולכן בשם זה מברכים את ישראל במקדש), ולכן צריך יכולת קידוש בכיור, שבו מתקדשים לקראת עבודת המקדש, לארבעה כהנים כנגד שם הויה. ואולי אפשר גם שנאמר על הכיור: '"במראת הצובאת" - בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. א"ל הקב"ה: קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים' וכו' (רש"י שמות לח,ח). לכן הכיור מרמז בארבעה כהנים כנגד הנשים- ארבע אמהות. ואף בו נכנסים לעבוד, והמשכן הוא ככפרה לעגל (שנפלו בעקבותיו ולכן הוצרכו למשכן [ראה בתורת המקרא “תרומה”]), והנשים לא חטאו בעגל (פרקי דר"א, מה) לכן בכיור שמקדש לקראת כניסה לעבודת המשכן מרומז בו התיקון כהמשך למעשיהן.