"ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא" (שמות לו,ו). 'הוצאה גופה היכא כתיבא? א"ר יוחנן דאמר קרא (שמות לו, ו) "ויצו משה ויעבירו קול במחנה". משה היכן הוה יתיב? במחנה לויה, ומחנה לויה רה"ר הואי, וקאמר להו לישראל: לא תפיקו ותיתו מרה"י דידכו לרה"ר. וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה, כדכתיב (שמות לו, ז) "והמלאכה היתה דים" וגו'? גמר העברה העברה מיוה"כ, כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה" וכתיב התם (ויקרא כה, ט) "והעברת שופר תרועה", מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור' (שבת צו,ב). בגמ' בעירובין (יז,ב) באים ללמוד איסור הוצאה מ"אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" (שמות טז,כט) ומביא שם התוס': 'ואע"ג דהוצאה נפקא לן בריש הזורק  מ"ויכלא העם מהביא", איצטריך תרי קראי, חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית. ומשום דהוצאה מלאכה גרועה היא איצטריך תרי קראי' (ד"ה 'לאו'). הת"ת על הפס' שלנו מביא: 'ולולא דבריהם היה אפשר לומר בצריכות שתי הדרשות לאיסור הוצאה, משום דאין הגמ' מסתפק בדרשה ד"אל יצא", דלבד שפשטות הכתוב איירי ביציאה שלא ילכו ללקוט המן, אך גם הגמ' רוצה לילף ענין הוצאה מפסוק דכתיב במלאכת המשכן, משום דיסוד אבות מלאכות שבשבת ילפינן ממלאכות שהיו במשכן'. והנה כל זה לשיטת התוס', אבל לרש"י הגמ' דוחה את הלימוד מ"אל יצא": 'אל יצא כתיב - ואין כאן לשון הוצאת משוי' (ד"ה 'אל') ולכן נישאר רק הלימוד מהפס' שלנו. והנה בפשטות אפשר שאמנם נאמרו שתי דרשות אבל הם נאמרו ע"י אחרים, בשבת ע"י ר' יוחנן ובעירובין ע"י ר' יונתן ור"א, שהוא למד מזה והם למדו מזה, וכל אחד לא למד כדרשת השני (שלא נישמע לו הדרשה). ואולי בהמשך הגמ' בשבת נאמר: 'מעביר ד' אמות ברה"ר מנלן דמחייב? אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה'. אולי את הגודל של 4 אמות זה למדו מגמרא, אבל המקור לכך שיש הוצאה במרחק מסויים, את זה למדו מ"אל יצא" שמדבר על מרחק שהולך ללקוט המן, ואילו את דין ההוצאה מרשות לרשות ממש (רה"י ורה"ר) למדו מ"ויצו משה". (והנה מה שתוס' אומר שצריך שתי דרשות בשל שהוצאה היא מלאכה גרועה. ראה ב'תורת השבת והמועד' 'שבת בראשית' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א הסבר יפה מדוע זו מלאכה גרועה). ואולי אפשר שדרשו שתי דרשות כי כל דרשה לא מספיקה, שאינה חזקה כ"ך כי משמע בפשט הפס' על יציאה למן או שלא צריך יותר למלאכת המשכן, ולכן רק ע"י שתי הדרשות זה נחשב כדרוש חזק, ומה שלא נלמד במפורש וחזק, אלא רק בלימוד חלש (שלכן צריך שתי דרשות) אולי זה כך בשל שזו מלאכה גרועה, ולכן גם גילויה בלימוד בהתאם. והנה שתי המקורות למלאכת הוצאה זה מירידת המן ומההבאה למלאכת המשכן, והאמת ששניהם קשורים, שהעם הביאו למלאכת המשכן מרכושם הקשור לירידת המן (כנדרש מהפס' אצלנו): '"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות לו,ג) מאי בבקר בבקר? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר. מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן' (יומא עה,א) כך שקשורים. וניראה שיש קשר בניהם ובין הוצאה מרשות לרשות, כעין שמרמז על הוצאה מרשות לרשות בברכות: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה". ר' לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה" וכתיב (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"? לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. א"ר חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו" ואומר "אין פשע חבר הוא לאיש משחית", ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קנך" ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". מאי "חבר הוא לאיש משחית"? א"ר חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים' (ברכות לה, א-ב) בברכה אדם מראה שהעולם של ה', ובזה ניתן לאדם  אישור להשתמש בדברי העולם, ובלעדיו הוא כגוזל את הקב"ה. וזה דומה לשבת שגם בה מראים שה' ברא את העולם, ולכן גם בה מקבלים רשות להשתמש בעולם, שלא כמחלל שבת שהוא כגוזל את הקב"ה, שכאילו העולם אינו של ה', ולכן שייך כעין בין רשויות שונות כביכול (שמים וארץ) לרשות אחת (שהכל של ה'). ושבת כנגד ע"ז: 'אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש, מוחלין לו. שנאמר (ישעיהו נו, ב) "אשרי אנוש יעשה זאת" וגו' "מחללו", אל תקרי מחללו אלא מחול לו' (שבת קיח,ב) ולכן מחלל שבת דינו כעובד ע"ז שיינו יין נסך. לכן הברכות והשבת דומים, שכמו שכשאינו מברך הוא כחבר של ירבעם שהעמיד ע"ז, כך גם מחלל שבת כעובד ע"ז. אולי ע"פ זה אפשר לדרוש: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב,ג)  שיש דימוי לעניין ברכה ("ויברך") ויש עניין קדושה בשבת ("ויקדש.. שבת") שבהפיכת העולם לרשות ה' בגלוי (ע"י השבת שמכריז שהעולם של ה') מקדש את העולם (ולכן ניתן לאדם לישתמש בעולם) וזה מביא לגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'.' (שבת קיח,ב). ולכן דומה למשכן שהוא לשכינת ה' בעולם, כמו שלעתיד יהיה גילוי שכינה בעולם, "כי מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיהו יא,ט) ולכן נרמז על עשיית המקדש: 'ותשלם המלאכה אין כתיב כאן, אלא כל המלאכה, מלאכת ששת ימי בראשית שלמה, "מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות, עדין יש מלאכה אחרת, וכיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, אמר הקב"ה: עכשיו שָׁלְמָה מלאכת שמים וארץ, לכך נקרא שְׁלֹמֹה, שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו' (ילקו"ש מלכים א,ז. רמז קפו). שהמקדש הוא כעין לעתיד לבא (עולם קדוש) וכן השבת היא מעין עוה"ב, ולכן קשורים להשלמת קדושת העולם שנברא בששת ימי בראשית. וגם נירמז בפס' על המן: '"וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" - ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת, ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת. והמקרא כתב ע"ש העתיד' (רש"י) שגם אכילת המן קשורה לקדושה בעולם, כיון שזהו לחם קדוש משמים. והנה באכילת המן יש קשר לתורה: '... מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר: לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן' וכו' (תנחומא "בשלח" סימן כ). ניראה מהכל יחד, שתיקון העולם לגאולה, שכל העולם יכיר שה' הוא הבורא, נעשה ע"י שבת, ובפרט כשהוא מקודש ע"י לימוד תורה, שאז בנוסף למעלתו (של תורה ושבת), גם נעשה באכילה בשבת כעין כמו בדור המדבר, כעין אכילת המן, וכמו במדבר השכינה היתה כגלויה בעולם (עמוד אש וענן וניסים) כך מקדש את העולם לגילוי שכינה בעולם, שהגשמי יקודש. לעשות את העולם כולו למקום שכינת ה' כעין המקדש. ולכן קשור המן והתורה (בהקשר המן) והמקדש, עם שבת, שלכן נרמזו בפס' "ויברך" וגו'. ומביאים יחד את הגאולה, ולכן נרמז במן ובהכנת המשכן על הוצאה מרשות לרשות בשבת, כעין רמז להוצאה מרשות הגשמי העכור, לקדושת ה' בעולם שהעולם כולו יתוקן לה', לשכינתו בעולם, לעשות את העולם להיות כשבת, עוה"ב. ואולי אפשר עוד לומר, שנלמד הוצאה מרשויות שונות בשבת, מהמן ומהמשכן, לרמז על פירות א"י, שהם פירות קדושים כמו המן. שקדושתם באה להם מכוח שכינת ה' ששורה בא"י, שלא כמו חו"ל ארץ העמים הטמאה. לכן יש הבדל בין רשויות שונות, שיש הבדל בין א"י לחו"ל, וקשור למשכן (שכינה) ומתבטא גם באוכל (המן). [וביחד עם הברכה עליהם, שעובר לרשותנו (שלא כגזלנים) נעשה קדושה גדולה בעולם] ואנו מקבלים שפע קדושה מרשות השכינה השורה בהם, שיחול גם עלינו בעולם הגשמי שלנו (הרשות הארצית) ונעשה כרשות אחת לקודש, כעין קדושת השבת שמחילה קדושה בעולם הגשמי שלנו.