תצווה/שבת זכור/פורים

אנחנו בשבת זכור. מצוות עשה מן התורה לזכור את אשר עשה לך עמלק. מה הוא כבר עשה העמלק הזה שהקב"ה הכריז עליו מלחמת חורמה עד סוף כל הדורות? הוא ניסה לפגוע בדבר הכי חשוב שיש לו ליהודי, ברצון! "אשר קרך בדרך", ניסה לקרר לך את הלב. ניסה להכניס בליבך ספקות. אולי היתה כאן תופעת טבע בקריעת ים סוף וזה בכלל לא היה נס? הקריאה הנוראה הזו לזכור את אשר עשה לנו עמלק היא בעצם קריאה לזכור את התכלית, לזכור את ה', לזכור שאין עוד מלבדו.

פורים: אמונה ושמחה.

אנחנו בעיצומו של חודש שכל עניינו שמחה – חודש אדר. רבינו הקדוש אמר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" כי השמחה היא התרופה לכל המחלות. ישנו אפילו מקצוע מיוחד שנקרא 'ליצנות רפואית', שאנשים מתחפשים לליצנים כדי להצחיק חולים, כי גילו שהשמחה היא רפואה לגוף ולנפש.

רבינו הקדוש אמר את זה כבר מזמן וזה לשונו הק': "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו. וכל החולאת הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה וכו', וגם חכמי הרופאים האריכו בזה, שכל החולאת -על ידי מרה שחורה ועצבות, והשמחה הוא רפואה גדולה" (ליקו"מ כד, ח"ב).

אנשים חושבים ששמחה זה דבר קל ופשוט ומובן מאליו. ששמחה זה לצחוק, או לרוקד ולשיר, או לספר בדיחה וזהו... נהיים שמחים. רבינו מסביר שלהיות בשמחה זו עבודה גדולה וזה לא בא בקלות: "והכלל, שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות, להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך (את) עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" (שם).

צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו. רק זה יוציא אותנו מהעצבות. מהנפילות האלה. שמחה היא תוצאה של אמונה. אמונה בבורא עולם שברא אותך בשביל להטיב לך, בשביל לרחם עליך, וכל מה שהוא עושה איתך הכל לטובה!

כל זמן שאדם לא חי באמונה, הוא ילך כל הזמן עם הרגשה שלא טוב לו. כל זמן שאדם לא חי באמונה שכל מה שעובר עליו זה הכל לטובתו, גם הקשיים, והחסרונות, ומה שלא הולך, והנפילות, והירידות, הוא לא יהיה שמח. לכן אדם צריך להחליט שהוא יתאמץ להיות שמח ולא משנה מה שיעבור עליו. כי הוא מאמין שזה רצון השם שהוא יעבור מה שהוא עובר. בורא עולם רוצה שיהיה לי את החיסרון הזה, את הקושי הזה, שיהיה לי את העיכוב הזה, בורא עולם רוצה ככה ואני צריך לשמוח בזה. זאת העבודה שלך – לשמוח! ולהגיד תודה! כי זה הכי טוב בשבילך כרגע! אתה רוצה מאד אבל לא הולך? תמשיך לרצות ולהתפלל עד שתבנה את הכלים ואז תוכל לקבל. בינתיים תשמח כשלא הולך לך! אדם לא יאשים אף פעם, לא את עצמו ולא את אף אחד אחר. רק יראה את השם. אדם מאשים את עצמו ורודף את עצמו, ולא מרוצה מעצמו, בגלל מה? כי הוא נמצא בהסתר פנים, הוא לא רואה שהכל זה השם.

אם אין לאדם אמונה ושמחה, הוא גם לא יכול לרצות. אדם עצוב לא רוצה שום דבר. אם מביטים על כל מה שקורה כאילו אין פה השגחה ח"ו, אז זה באמת יכול לייאש ולשבור. אך אם אדם חי באמונה שהכל קורה כדי לקרב אותנו אל ה', אם מבינים שזאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עלינו, אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל ומקבלים כוחות, ורצונות, ולא מפסיקים להרים ראש ולהתפלל.

תזכור שיש בורא לעולם, והוא מנהיג פה את הכל, הוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור, ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לתיקון שלה. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, שהוא עושה איתו את הטוב יותר.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. ה' ברא את העולם לגלות את רחמנותו. הרחמים של ה' הם אין סוף ואין תכלית. כל מה שעובר עליך, זה הכל רחמנות של ה'. ה' איתך בכל הנסיונות שאתה עובר. הוא יודע מה עובר עליך. הוא חי את הצער שלך. ככה להסתכל על החיים. אם זוכים לחיות את האמונה הקודשה, אז החיים שלנו מאד שמחים.

ה' הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

בפורים נגזירה גזירה איומה ונוראה על היהודים, שהפכה לישועה מושלמת ועצומה. במקום השק והאפר, יוצא מרדכי היהודי בלבוש מלכות, ברוב פאר והדר. אותו רשע שגזר גזירה נוראה על עם ישראל פתאום הוא מתהפך ונותן ליהודים רשות להרוג את מבקשי נפשם. פורים הקדוש פוקח לנו את העיניים לראות איך ההשגחה הפרטית מגיעה לכל פרט ופרט בחיינו, ה' שולט גם על הלבבות וגם ועל המוחות של בני אדם, ה' יכול להפוך אויב לאוהב.

הנס של פורים, נוהגים לומר שהוא גדול מכל ניסים האחרים. ולכאורה תמוה, הרי אין פה שום שינוי הטבע כמו שהיה בקריעת ים סוף, או כשפח קטן של שמן שאמור היה להספיק ליום אחד הספיק לשמונה ימים, אלא שניסים גלויים כאלה, שיש בהם שינוי הטבע אינם יכולים להיות כי אם לפי שעה, באותו עת, ואח"כ הקב"ה מנהיג את עולמו ומסתיר את עצמו בתוך הטבע. בפורים ראו כולם איך ההשגחה המופלאה של הקב"ה מלובשת בטבע תמיד. לא שקרה לנו נס בתוך הטבע, אלא כל הטבע הוא נס, כל שניה זה נס, כל החיים זה נס אחד גדול. מגילת אסתר, כשמה כן היא, מגלה את ההסתרה. מגלה את ההסתרה של ה'. כי בפורים הכל היה כביכול אבוד, כביכול יאוש, גזירת כליה, ובתוך החושך הזה מתגלית לה הנקודה של ההתגלות האלוקית ומאירה את החושך.

בפורים ניתנת לכל יהודי הזדמנות לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות כל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. זוהי מתנת החג האמיתית, זהו משלוח המנות שדואגים מרדכי ואסתר לשלוח לכל יהודי לחג הפורים, בכל שנה ושנה.

לכאורה מגילת אסתר עצמה מוצגת כאוסף של פרטים והתרחשויות שיד המקרה הובילה אל סופם הטוב. שום רמז להשגחת ה'. וככה זה בחיים. הקב"ה מסתתר. פתאום פוגשים חבר שלא ראינו הרבה זמן ומגלים דרכו משהו כ"כ חשוב על עצמנו, במקרה' שמענו משהו שבכלל לא שייך אלינו ולא נאמר לנו אך זה דבר שהוביל אותנו להחלטה חדשה בחיים שלנו. כל מיני "טעויות" ו"צירופי מקרים" מביאים אותנו למקומות חדשים והחלטות חדשות. יד מכוונת מובילה באין סוף צירופים ותנועות את המציאות שלנו אל עבר תיקונה.

המגילה אינה איזה מעשה קדום שפעם היה, הסיפור של המגילה הוא הסיפור של כל אחד מאיתנו. כשיהודי מגיע לשפל המדרגה, אם הוא ימשיך לקוות ולרצות ולבקש, הוא יזכה שהכל יתהפך לטובה.

השמחה של פורים היא לא על מה שקרה אז, השמחה היא של כל אחד מאתנו, כאן, ועכשיו. "להודיע שכל קוויך לא יבושו! ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך". פורים אומר די להסתרה של השגחת ה'. צריך לראות איך כל מה שקורה לנו בחיים, זה הכל מאת ה'. זה הכל בהשגחה פרטית מופלאה. אין טעויות בהשגחה של ה'. אף אחד לא נפלט מהמחשב של הקב"ה.

הבעיה שלנו שאנחנו בעצמנו מסתירים לנו את הקב"ה. כי פה כואב לנו וכואב לנו שם, וזה אמר לנו ככה וזה אמר לנו אחרת וזה בכלל לא אומר לנו, הוא פשוט לא מדבר אתנו, ומתחשק לנו משהו ולא זכינו לזה, ואנחנו מצטערים, וזה לא משנה אם זה בגשמיות או ברוחניות, בכל המובנים. צריך לצאת מן ההסתרה של העצבות, לצאת מן ההסתרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו. כל השמחה של פורים זה שנתגלה לנו שה' נמצא איתנו כל שניה, כל רגע, שכל מה שקורה לנו זה ממנו יתברך והכל לטובתנו, הכל זה רחמים.

בפורים מתגלית מלכות ה' בשלמות. האדם רואה שהכל זה רק ה' עושה, ואין עוד מלבדו יתברך, והוא לא מפחד מאף אחד ולא כועס על אף אחד ולא נפגע מאף אחד, הוא רואה איך בכל חיי היום יום שלו ה' הוא המלך ואין בלתו.

כל הדרכים והפיתולים בחיים, כולם מובילים רק לטוב הנצחי. נוכחים לדעת ידיעה ברורה בלי שום ספק, שה' תמיד אתנו, ה' תמיד אוהב אותנו, ה' לעולם לא יעזוב אותנו. זה נקרא למחות את זכר עמלק מהלב והמוח, אין לנו ספק כלל ברחמים של ה', ובאהבה של ה', ובהשגחה של ה'. הגאון מוילנא זי"ע, אמר שכשהיה רוצה במשך ימות השנה להתחזק באמונה ולהרגיש שהוא בידיו של הקב"ה, היה לומד את "מגילת אסתר" ומתבונן איך שהקב"ה מוליך את כל אחד מישראל בידיו, וכל צעד וכל מקרה שקורה אצל האדם יש בו חשבון מדוקדק ונפלא.

"ואתה תצווה את בני ישראל" (כז,כ). תצווה לשון צוותא. חיבור. כל משאת נפשנו היא לחיות חיים של דביקות, כל הזמן לדבר עם ה', כל הזמן לזכור את ה'., להתחבר עם ה' רגע רגע.

כשמדברים עם השם בתמימות, במילים פשוטות, ככה מהלב, כשאדם ממלמל במשך היום, לא מתוך הסידור אלא מתוך המציאות של החיים, ה' קשה לי, ה' תעזור לי, באותו רגע ה' מתחבר אליו. להתחבר אל ה' זה לקבל את כל השמחה שלנו ואת כל החיות שלנו ממנו יתברך, מהקדושה. על מה היתה הגזירה הנוראה הזו שנגזרה על היהודים בפורים? שהם נהנו מסעודתו של אחשוורוש. הם התנתקו מהקב"ה. וזאת הסכנה הכי גדולה, שאדם בעצם, הוא מקיים את הכל, ואי אפשר להעיר לו שום הערה, לא על הלבושים שלו, ולא על הכשרות של המאכלים שלו, על שום דבר, הכל הכל מצויין, אבל הנשמה שלו נמצאת במקום אחר. יש לו חיות ממקום אחר, ותענוג מדברים אחרים, לא תענוג רק מה'. ואת זה הקב"ה לא יכול היה לסבול. וזו הסכנה הכי גדולה שמאיימת עלינו גם היום, כל רגע ורגע, עם כל האפשרויות שלנו להתחבר עם העולם הגדול בכל מיני צורות.

כל העבודה של האדם זה לשמוח בכל הכוחות, במסירות נפש, להגיד כל הזמן "הכל לטובה", להודות לה' על הכל, לא לחכות שתהיה צרה ואז כשמישתחררים מהצרה כבר חייבים להודות לה'. כי אם תשמח ותשיר לה', תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו.

השמחה האמיתית היא שמחה בה'. התענוג הכי גדול זה כשאוהבים את ה'.

בפורים לומדים שאהבת ה' ואהבת ישראל זה הולך יחד, אחד מחזק את השני יש כזו התעוררות לאהבת ישראל בפורים שזה לא יתואר ולא ישוער. כל המצוות של משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים, וזה שכל הפושט יד נותנים לו, מכניסים באדם אהבת ישראל אמיתית. ואיפה הכל מתחיל? כמו תמיד בבית. בין איש לאשתו. כמו בסיפור הבא:

בנייה (לא) קלה

הסיפור שלנו מתחיל במשהו שמתרחש לכאורה בכל בית, אך אצלנו הוא התפתח לכלל סיפור מיוחד במינו.

התגוררנו בשכונה גדולה, אך בדירה קטנה. בתחילה זה לא כל כך הפריע, אבל ככל שהמשפחה גדלה, הצפיפות החלה להציק. מכיוון שאנחנו מתגוררים בקומה האחרונה, הייתה לנו אפשרות לבנות על הגג. כמו תמיד, מספר שכנים התנגדו, וכמו תמיד, אחרי דין ודברים איכשהו הסתדרנו, בעלי הוציא רשיון לבנות עוד שני חדרים על הגג, ולאחר תקופה לא קלה של בנייה התרווחנו ורווח לנו מאד. יום אחד מגיע בעלי עם רעיון, שנבנה על הגג חדרים נוספים ונוכל להתחיל לחיות ברווחה. "אבל מה עם השכנים?" אני שואלת. "נקווה שהם לא יתנגדו", אמר בעלי. "גם הם הרחיבו לצדדים, למה שאנחנו לא נעשה זאת"? האמת, לא מצא חן בעיניי להתחיל עם כל הבלאגן הזה, ואמרתי לו את דעתי, אבל הוא עמד על דעתו. "אני חייב לדאוג לילדים שלי". כמו שציפינו, מספר שכנים התנגדו, אבל בסופו של דבר ההתנגדויות הוסרו והעירייה אישרה. לקחנו קבלן שהבטיח הרים וגבעות, והחל לבנות את קומת גג.

כאן נכנסנו לסיפור שלא הייתי מאחלת לאיש. השכנים התקוממו נגדנו, טענו שזה מזיק להם. הם לא הצליחו למנוע את הבנייה, אבל סכסכוך השכנים נותר ואנחנו נאלצנו ללכת בין שכנים שאינם אומרים לנו 'שלום' ועוינים אותנו. בעלי סבל פי שניים, כי מלבד מורת רוחם של השכנים, הוא נאלץ לפגוש אישה שכל הזמן קיטרה לו. הרי אני מלכתחילה התנגדתי לכל העניין, וכשהסתבכנו, טרחתי להזכיר לו זאת שוב ושוב. אם לא די בכך, הקבלן שהבטיח "שהכל יסתדר" התגלה כקבלן בינוני ומטה. היציקות שעשה לא היו מושלמות והאטימה הייתה מזעזעת.

בחורף הראשון, בעיצומה של הבנייה, הוצפה הדירה שלנו במים עם נזקים מכאן ועד הודעה חדשה. אבל זו הייתה חצי צרה. הצרה האמיתית הייתה, שגם דירתם של השכנים לידנו, זוג זקנים מקסימים שהיו אולי היחידים שלא התנגדו לבנייה שלנו, הוצפה גם היא. אם עד כה היה לנו "מאבק שכנים", כאן זה הפך למלחמה. ילדיהם של הזקנים באו וקוממו עלינו את כל השכנים, ואלה כמעט תקפו את בעלי באלימות. "תראה מה עשיתם להם, איזו אכזריות". בעלי נכנס לסחרור לא נורמלי. גם כך היה בלחץ נוראי מהחובות ומההרס הנורא שגרמה ההצפה, וכעת הסיפור הזה עם הזקנים... מובן שמימנו את שיקום הדירה. ילדיהם התעקשו על איש מקצוע משלהם, שייקר את העניין בעשרות אחוזים, אבל לנו לא הייתה מילה בנושא.

הזקן והזקנה לא אמרו דבר. הם הוסיפו לומר לנו 'שלום' באדיבות, אבל הם היו היחידים. כל השאר פשוט לא דיברו אתנו.

בינתיים היו כל מיני בעיות, החשמל נפל (כמובן גם שכנים הזקנים), עוד הצפה במטבח. כל הזמן המשכתי להזכיר לו, שאני אמרתי מלכתחילה שלא כדאי לבנות. אם חשבת שסאת צרותינו הסתיימה – טעית. באחד הימים אני חוזרת מהעבודה ורואה את בתם של הזקנים נוקשת על דלת ביתם. בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל הנקישות נעשו חזקות יותר ויותר. יצאתי החוצה והיא אמרה: "אני לא יודעת, אני דופקת כאן המון זמן ולא פותחים לי. אמא שלי הלכה למועדון, אבל אבא שלי צריך להיות כאן". שעתיים היא דפקה. בינתיים הזמינו פורץ מקצועי שפרץ את הדלת. כמה שכנים נכנסו אתה וגילו את הזקן במיטתו ללא רוח חיים. מה שלא אכתוב, לא יתאר את התחושה שהייתה לנו. כאילו ענן סמיך, כבד ואפל, של תוגה, אשמה וכעס כבוש חצץ בינינו ובין השכנים. איש לא היה צריך לומר כלום. זה היה באוויר. לא היה אחד שלא קישר בין צרות הבנייה שלנו לבין מותו של השכן. גם אנחנו הרגשנו כך. ירדנו להלוויה והרגשנו שכל הרחוב מסתכל עלינו.

כמה ימים השתדלנו להישאר בבית. איני מאחלת לאיש את ההרגשה הזו, אך אני אזרתי אומץ וירדתי לנחם. כעת אני רוצה לתאר מה שקרה שם. נכנסתי , ולפתע השתרר שקט. הייתי כמו שלטר חשמלי שכיבה את כל הדיבורים סביבי ככל שהתקדמתי. וכשהגעתי למרכז החדר, השתררה דממה. את הקרח שברה אשתו של הנפטר, שקמה אליי וחיבקה אותי ואמרה בצורה ישירה: "חיכיתי לך יותר מכולם, רציתי להגיד לך שאינכם אשמים, אין שום קשר מה שקרה לבעלי ובין הבנייה. הוא לא היה חולה ולא התקרר ולא היה לו שום צער. להפך, הוא כל הזמן אמר: 'מסכנים הם, אנחנו רק שניים, והם משפחה שלמה'. ולכל השכנים שניסו לחמם אותו, אמר: 'מה אתה חושבים, שהם עשו זאת בכוונה? אני אישרתי להם את הבנייה, וזו אשמה שלי בדיוק כמו שלהם". זרם של דמעות פרץ מעיניי. האישה הזו פשוט הרגיעה בשנייה אחת את כל הפחדים הנוראים שלי, ובעצם עשתה משהו הרבה יותר מזה. היא הכשירה טומאה בציבור. כך הרגשתי בדיוק. רגע לפני כן הייתי מנודה ורגע אחרי כן כאילו קיבלתי הכשר ממי שיכולה הייתה לגרום לבידוד שלי עד סוף ימיי. היא כיבדה אותי ואפילו העתירה עליי בדברי שבח, ואני חשתי שאבן ענקית ומעיקה נגולה מעל לבי.

הבנייה הסתיימה חודשיים מאוחר יותר, אנחנו פיצינו אותה ביד נדיבה, והכל בא על מקומו בשלום. כמעט. מכל האנשים כולם, אני זו שהמשכתי להעיר לבעלי על הבנייה. הייתי מייסרת אותו במילים: "למה היית צריך את הצרה הזו? מה אתה כבר מבין בבנייה? תראה לאיזו צרה הכנסת אותנו". והוא היה יושב ולא אומר דבר. לפעמים היה מתנצל: "רק דאגתי לפרנסה שלנו", ואז היה יוצא למספר שעות וחוזר כלעומת שבא. כך עברו שלוש שנים. במהלכן התקרבנו לשכנה הזקנה והיינו מסייעים לה רבות ולפעמים גם מזמינים אותה לשולחן השבת, אף שהייתה לה משפחה לא קטנה. ויום אחד חלתה גם הזקנה החביבה. ראינו איך היא מדרדרת במהירות והיא כבר דיברה באופן חופשי על זה שהיא הולכת להצטרף לבעלה. באחד הימים, כשישבתי לידה, היא מסרה לי מכתב וביקשה שאפתח אותו אחרי פטירתה. היא השביעה אותי שלא אפתח לפני כן, ואכן לא פתחתי. ואז היא נפטרה, ושוב ליווינו אותה, כל דיירי הבניין, וכשחזרנו מההלוויה פתחתי את המכתב בסקרנות.

היו רשומות בו שורות ספורות, בלי הקדמה ובלי סיום: "כשהתחלתם לבנות אני רציתי להתנגד, אבל בעלי ז"ל הרגיע אותי ואמר לי להסתכל בעין טובה, לפרגן לכם ולא לכעוס. כשהוא נפטר, חלפה במוחי מחשבה רעה להאשים אתכם, אך מיד ביטלתי אותה מפני שידעתי מצד האמת שאין שום קשר בין הבנייה לפטירתו. אולם בזמן שחלף מאז הבחנתי שאת כן מעירה לבעלך בגלל הבנייה, גם כי אמרת לי וגם כי הרגשתי. לא הערתי לך על כך, כי מעולם לא הערתי לאיש על דבר, אך לפני הסתלקותי מן העולם אני חשה צורך לבקש ממך לנהוג כמוני. דעי שעניין ההקפדה הוא בחירה של האדם. גם אני יכולתי להקפיד, אבל בחרתי שלא לעשות זאת, גם מפני שאני מאמינה שהקב"ה קוצב חיים לכל חי וגם מפני שכל חיי בחרתי לעשות טוב וכך גם בעלי, וידעתי שזה המעשה שהוא רוצה שאני אעשה. אם את רוצה לעשות את רצוני, אנא בקשי מחילה וקבלי על עצמך מכאן ואילך לא לצער אותו על עניין הבנייה, ויהיה הדבר לעילוי נשמתי ונשמת בעלי. כל טוב". בעלי מצא אותי ממררת בבכי, ואני אפילו לא יכולתי לומר לו דבר. הראיתי לו את המכתב והוא קרא אותו והחל לבכות גם הוא. באותו מעמד ביקשתי את סליחתו והבטחתי לו שלו שלעולם לא אזכיר עוד את עניין הבנייה ולא אצער אותו. פרט לזה, קיבלתי על עצמי לכבד אותו בכל העניינים.

עברו מאז מספר שנים, ואני חייבת לציין שהאווירה בבית השתנתה לחלוטין, שוב בעלי אינו סובל מהביקורת המוגזמת שלי, לא בעניין הבניה ולא בשום עניין. בסך הכל המכתב הזה שינה אותי ואת חיינו לטובה בצורה שלא תאומן. מדי שנה אנחנו עולים לקברם של בני הזוג, שהבנייה שלנו הפריעה אולי לחייהם אבל הם בתמורה בנו את ביתנו. כתוב במסכת סוטה שבשביל שלום בית הקב"ה מוכן למחות את שמו. אני בטוחה שמעשיהם הנאצלים של זוג הזקנים האלה לטובת שלום הבית שלנו פתח להם את שערי גן העדן והעלה את נשמתם עד כיסא הכבוד ממש.

תהיה נשמת צרורה בצרור החיים.

תפילה

רבונו של עולם

התענוג הכי גדול שלי זה כשאני יכול להרים את הראש למעלה ולהגיד אבא אני אוהב אותך. ולא רק להגיד, להרגיש, להוריד דמעות של אהבה, של התרגשות. וזה לא קורה הרבה. זה מדי פעם, כשפתאום זוכים שהלב מתמלא אהבה ואני אז בעננים. שום דבר לא מרגיז אותי אז, שום דבר לא חסר לי, אני אוהב את כולם, אני עם דמעות בעיניים.

יש מי שאומר שבשביל הרגעים האלה בראת את עולמך. אבל אבא, זה לא מספיק! כי החיים שלנו לא פשוטים. החיים זה לא עוגת דבש. זה התמודדויות בלתי פוסקות עם תאוות, ומידות רעות, ומצבי רוח, וחסרונות, והמתנות, ונפילות, ודברים יותר קשים שרק הרגעים האלה, רגעי האהבה האלה, רק הם נותנים את הכוח להתגבר ולהמשיך.

כבר ביקשתי את הבקשה הזו שאני עומד לבקש ממך ואני מבקש שוב. וביתר תוקף: אבא, אני חייב שתתן לי יותר רגעים כאלה. כי זה מה שנותן את הכוח להמשיך.

נכון שיש מתיקות בכל דבר שעושים בעבודת השם, נכון שבגדול, כולם אוהבים אותך, אבא, אך להרגיש את התרוממות הנפש הזו, זה לא כל הזמן, זה רק לפעמים.

זכה אותי להבין מה אני יכול לעשות כדי לזכות ביותר רגעים כאלה. מסירות נפש שעושים למענך או למען הזולת? התאפקות והתגברות? ויתור? חיים של נתינה וחסד ואהבת הבריות? רבונו של עולם, אנחנו חייבים את זה. אחרת אנחנו בסכנה. תעזור לנו שכל החיות וכל השמחה וכל התענוג שלנו בחיים יהיו רק ממך. רק מהקדושה. ושנזכה להרבה רגעים של התעלות רוחנית ודבקות אמיתית בך אבא.