'"הפיל פור הוא הגורל" תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג,ב). לכאורה לא מובן מה משנה אם נולד בו משה, הרי כיון שמת בו, סימן לכאורה לזמן רע?- בפשטות מה ששמח כיון שמת בו משה, זה משום שלא ידע שגם נולד, שלו ידע לא היה שמח בביטחון כ"ך גדול כמו שחשב כשידע רק שמת בו משה. כך משמע מרש”י שפירש: 'ובשבעה באדר נולד - דכתיב "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) היום מלאו ימי ושנותי. כדאי הלידה שתכפר על המיתה'. אלא שניראה שהגמ' באה לומר יותר מזה, כיון שמדייקת שנולד וניפטר ב-ז' באדר, ולא רק אמרה שגם נולד באדר. שלכאורה כיון ששמח 'בירח שמת בו משה' אז גם בחודש שנולד זה עומד מול שמת, למה לומר שמת באותו יום ממש?- לכן ניראה שבאים לומר כאן שיש עניין שנולד ומת באותו יום וזה מה שמפיל את מחשבת המן. שהנה מניין שנולד ומת באותו יום?- '(דברים לא,ב) "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", שאין ת"ל "היום"- "היום מלאו ימי ושנותי" ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, דכתיב (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא"' (סוטה יג,ב). אולם מה העניין בזה שניפטר ביום שנולד? בפשטות זה מראה על שלמות, שימיו מלאים ללא חסרון- לא הוחסר אף יום. אולם אולי אפשר שממשיכה הגמ' לפרש את המשך הפס': '"לא אוכל עוד לצאת ולבא" מאי לצאת ולבא? אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (דברים לד, ז) "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא נס ליחה" וכתיב (דברים לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו" ותניא, שתים עשרה מעלות היו שם, ופסען משה בפסיעה אחת. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה. (דברים לא, יד) "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" תנא, אותה שבת של דיו זוגי היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה' (שם). הרי שבהקשר לשלמות ימיו נאמר שניסתתמו ממנו שערי חכמה ולכן לא יכל להמשיך בדברי תורה, ועברה ההנהגה ליהושע. ניראה שזה מסביר מה העניין בשלמות ימים, שכאשר צדיק ניפטר בא צדיק אחר במקומו. וכאשר הצדיק ניפטר שלא בשלמות שנים, זה כעין מראה שלא גמר לגמרי את מעשיו בעולם, אלא הצדיק שאחריו ממשיכו. אבל אצל משה הופסקה ממנו התורה, כלומר הוא כבר גמר לעשות את מה שבא לעשות בעולם בשלמות, ולכן לא ניתן לו המשך בקדושה. מימלא עכשיו יהושע ממשיך בהנהגה אבל לא ממש ממשיך כהמשך שליחות משה שניפטר בשלמות. אלא עכשיו ממשיכו הוא כדבר חדש. לכן גם נילמד הכלל הזה על האבות: 'מ"ד בניסן נולדו, בניסן מתו. מ"ד בתשרי נולדו, בתשרי מתו, שנאמר (דברים לא, ב) "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" שאין ת"ל היום ומה ת"ל היום? היום מלאו ימי ושנותי. ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש שנאמר (שמות כג, כו) "את מספר ימיך אמלא"' (ר"ה יא,א). הרי שלמדו כלל זה על האבות, והרי האבות היו מיוחדים בתפיסתם המיוחדת את האלוקות כל אחד כשלעצמו, כמו שאנו אומרים 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב'. כיון שהם שלמים אז כל אחד זה כדבר חדש. מימלא כיון שזה שלמות לכן זהו כמו גאולה, שמתוקן בקדושה. לכן משה מתבטא ב"היום" כעין 'אמר רבי יהושע בן לוי:...אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה... אזל לגביה. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. א"ל: לאימת אתי מר? א"ל: היום. אתא לגבי אליהו, א"ל: מאי אמר לך?... א"ל: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא. א"ל: הכי אמר לך (תהלים צה, ז) "היום אם בקולו תשמעו"' (סנהדרין צח,א). הרי ש"היום" מרמז על המשיח, על הגאולה. וכן "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם" (שמות יב,נא) ש"היום" מלמד על גאולה. מימלא גם "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" מרמז על גאולה, שמצד זמנו בעולם מוכח שהוא השלים את שליחותו בעולם בשלמות כעין הגאולה לעתיד (אולי לכן לא ניתן לו ליכנס לארץ שאז המקדש לא היה נחרב, כיון ששייך בעניין של שלמות כגאולה, ולכן לא שייך בו חורבן. וכן דוד לא בנה שאחרת לא היה נחרב [ילקו"ש נ"ך רמז קמה] וגם דוד ניפטר ביום שנולד). מימלא אם כדברנו ששלמות הימים מראה על שלמות הקדושה, כגאולה (ההיפך מחטא עץ הדעת שהביא מוות משלמות חיי האדם, וקלקול העולם) מימלא לכן זהו שהגמ' אומרת שהמן טעה כי באותו יום נולד וניפטר משה, כיון שבזה מוכח שיש בזה קשר לגאולה, מימלא מה שהפור נפל בזמן שקשור למיתת משה, זה בעצם אומר שקשור לגאולה, כמו שנעשה "ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם" (אסתר ט,ה).