"כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב). ע"פ הפס' הזה נקבעה ההלכה שמשלוח מנות ומתנות לאביונים וסעודת פורים נעשים ביום, כיון שכתוב "ימי". אולם מדוע דווקא ביום ולא בלילה?- בפשטות אפשר שביום יש יותר מעלה לסעודה כיון שרואים טוב יותר ביום, והרי באוכל יש כלל: 'וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי: הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא' (יומא עד,ב). מימלא כשקבעו סעודה קבעו זאת דווקא ביום, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים זה בשביל סעודת פורים, ולכן גם הם ביום. אולם טעם זה טוב לדעת תרומת הדשן שטעם משלוח מנות הוא: 'דטעמא משום סעודה היא' (תרומת הדשן סימן קיא) אבל לדעת מנות הלוי שהטעם הוא: 'להרבות השלום והרעות' (פרק ט) אז אין קשר לסעודה?- אלא שאפשר שאמנם הטעם לא בשל הסעודה, אבל כיון שקבעו משלוח מנות בשביל האחדות, אז גם הסמיכו זאת על הסעודה, כיון שמשלוח המנות הוא באוכל. עוד אפשר שהפס' אומר "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם" וגו' כך שאולי זה מטעם השמחה, שאמנם כבר בלילה ידעו שהכו את אויביהם, כמו שכתוב: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך. ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש. ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום" וגו' (אסתר ט,יא-יג) הרי שכבר בערב ידעו על התוצאות (ולכן גם אסתר מדברת על "מחר"). אולם לא בטוח שכלל היהודים ידעו מה נעשה באותו יום, שלא כאחשורוש שהוא מלך ולכן יש לו פקידים שמיידעים אותו. לכן אצל היהודים עיקר השמחה נעשתה ביום, כאשר התברר אז שביום קודם בכל המקומות חיסלו את האויבים ולא נפגעו היהודים כלל, ולכן עיקר השמחה נעשתה דווקא ביום ולכן גם המצוות נקבעו דווקא ליום. עוד אפשר שהלילה מרמז על זמן הצרות, ואילו היום מסמל את זמן הגאולה והשלווה. לכן בפורים שנהפך מ"יגון לשמחה מאבל ליו"ט" אז ראוי להדגיש זאת דווקא ביום, ולכן "לעשות אותם ימי משתה" וגו'. ואולי גם בעשיית הכאת האויבים לקחה זמן, כיון שהאויבים התחבאו, ולכן עיקר ההכאה היתה ביום, לכן גם השמחה היתה למחרת בעיקר ביום, במנוחה, כנגד היום הקודם שנילחמו, ולכן "ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה" (ט,יז) שזה מנוחה אל מול הלחימה של אתמול, ולכן עיקר השמחה היתה ביום, וכנגד זה נקבע לדורות. ובפשטות י"ל שבלילה האווירה קצת אפילה, לעומת היום שהשמש זורחת והאדם שמח יותר בטבעו, ולכן אז ראוי לעשות את מצוות היום שקשורות בשמחה, שמצוות היום קשורות לשמחת היום. ובפרט שמשלוח מנות לרעהו ביום ביותר שמחה עושה יותר קרוב ביניהם. וכן מתנות לאביונים ניתנות בצורה יותר מכובדת כשניתן בשמחה, וכן התורם נותן יותר מתנות כששרוי בשמחה. וכמובן שהסעודה שהיא ביטוי לשמחת היום (כמו ארוחות חג), וכן כנגד סעודת אסתר שנעשו בשמחה (כראוי לסעודת מלך) ולכן ראוי דווקא ביום. ואולי אפשר על דרך הדרש שבפורים יש קשר במיוחד ליום. שעל פורים נידרש בגמ': 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ". אסתר מן התורה מנין? (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר". מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור", ומתרגמינן מירא דכיא' (חולין קלט,ב). והנה מרדכי נרמז במר דרור של שמן המשחה, ועל משיחת המשכן נאמר: 'אמר רבי זירא: מהו ביום? מכאן שהקמת הלילה היתה פסולה לעבודת היום, כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בוקר ובוקר, מושחו ומקריב ומפרקו. אותו היום העמידו ומשחו ולא פרקו' (במדבר רבה יב,טו) הרי שהמשיחה היתה דווקא ביום. ועל המן נידרש מעץ הדעת ביום שישי, כשחטא אדם הראשון. ואסתר אמנם נדרשה מהסתר פנים אבל אצלה גם היה בסוף הצלה (וגם בפס' נאמר "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"), ולכן בשמחה שמבטאים את ההצלה זה ביום, כגילוי פנים.