בפורים המן רצה להשמיד את כל היהודים, בהיותו מזרע עמלק, שלכן מדגישה המגילה "המן בן המדתא האגגי" (אסתר ג,א) שהיה מזרע עמלק, ולכן "המן בן המדתא האגגי צורר כל-היהודים" (ט,כד). שזה בטבעו כעמלקי. ההפך מטבעם של ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, לכן נאמר "אחר הדברים האלה, גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו" וגו' (ג,א) מיד אחרי הסיפור עם בגתן ותרש. להדגיש את ההבדל בין בנ"י שרוצים בטובת העולם, והיושר והצדק, לבין עמלק שרוצה בהשמדת ישראל, סתם מרוע. בפורים לא היה רק התנגשות מול עמלק ע"י המן, אלא גם קצת ככלל מלחמת עמלק, שכל השונאים שהומתו בימי הפורים היו (ע"פ התרגום) מזרע עמלק (ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). כך שפורים מהווה מקרה של מחיית עמלק. ניראה שכאן התגלגל מחיית עמלק מפני שבנ"י כעין התחייבו כליה, והראשים לפגיעה בישראל הם העמלקים, ולכן התגלגל על ידם, ולבסוף התהפך הגלגל נגדם. אולם ניראה יותר מזה, שהנה מסופר בתחילה על משתה אחשורוש בו "נחגג" אי גאולת ישראל ע"י הסעודה ושימוש בכלי המקדש: '"בימים ההם כשבת המלך" וכתיב בתריה "בשנת שלש למלכו"? אמר רבא: מאי "כשבת"? לאחר שנתיישבה דעתו... כיון דחזי דמלו  שבעין ולא איפרוק, אמר: השתא ודאי תו לא מיפרקי. אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו. בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי' (מגילה יא,ב). לכן דבר זה העלה את זיכרון המקדש, והעלה את חובתם של ישראל, והזכיר את חטאם בצלם, שעכשיו עלה שוב: 'שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו? אמרו לו: אמור אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם' וכו' (שם יב,א) רשב"י לא אמר שטועים אלא שזה לא מספיק, מימלא בא להוסיף עליהם שהחיוב הוא על הצלם. שאחרת מדוע רק עכשיו אחרי כ"ך הרבה שנים?- אלא שלא סותרם, אלא מוסיף מהו טעם הגזרה, אבל זה עלה עכשיו בשל סעודת אחשורוש כמו שהעלו תלמידיו, ששמחתם באי הגאולה (ובנוסף הודגש ע"י כלי המקדש) הזכיר את החורבן, ולכן העלה את חטאם שהיה בהמשכו בצלם. (מעבר לכך שהתנגדות לגאולה זה גם נגד בניית המקדש לשכינת ה', ולכן מזכיר את הצלם של הע"ז. וכן הדר בחו"ל כמי שעובד ע"ז [כתובות קי,ב] ולכן שמחת אי הגאולה כמסיבה לע"ז). לכן זה קשור למיתת ושתי, כמו שהדגישו 'והרג את ושתי' כיון שהזכיר את החורבן, אז גם נעשה הדין בצאצאי נבוכדנצר, להשמיד זכרו ('ר' יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (ישעיהו יד, כב) "וקמתי עליהם" וגו' "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה'" שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מלכות, ונכד זו ושתי' [מגילה י,ב]) וכיון שהעלה את החורבן, אז גם העלה את דינו של עמלק שקשור בחורבן ירושלים: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק". וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' "(ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה. ונאמר, כי יד על כס יה מלחמה לה' (שמ' יז טז).' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). הרי שעמלק קשור לחורבן ירושלים, לכן עכשיו כשעלה זכר חורבן ירושלים, גם עלה הזמן להתנקם בעמלק. לכן נפילת המן בשיאה היתה בסעודת אסתר, כעין קשר לסעודת אחשורוש, שמשם החל להתגלגל עניין הכאת עמלק. ואף בסעודת אחשורוש הוא השתמש בבגדי כהונה: '"בהראותו את עושר כבוד מלכותו" א"ר יוסי בר חנינא: מלמד שלבש בגדי כהונה. כתיב הכא "יקר תפארת גדולתו" וכתיב התם (שמות כח, ב) "לכבוד ולתפארת"' (מגילה יב,א) ואף המן עשה בבגדיו ע"ז עד שלבסוף נפל בהמשך לזה (שמרדכי לא השתחווה וכו') כך שמזכיר זה את זה, שהוא כהמשכו. ובגדי המן לע"ז זה ההיפך מבגדי כהונה, שעל ליבו של הכה"ג יש זיכרון לבנ"י לטובה, וכן שם ה' באורים ותומים, להיפך מבגדי המן שהיה לע"ז ושימש נגד בנ"י, שגרם לו לרצות לאבדנו. (באסתר רבה ו,ב נאמר: 'חקק עבודת כוכבים על ליבו'. אפשר שמתכוונים לכך שקעקע על עצמו כדי שיחשב מאוחד עם הע"ז, כך שישתחוו לו כע"ז. ובכך יהיה כמו הגמ' שאומרת 'שעשה עצמו ע"ז' [מגילה י,ב]. אולם יותר ניראה שמתכוון כפרקי דר"א [נ] שאומר: 'עשה לו צלם מרוקם על בגדו ועל לבו'). ואף אחשורוש נירגע ממות ושתי רק לאחר מות המן (אסתר רבה ג,טו) כך שגם זה מאחדם, שקשור זה בזה. והנה מרדכי בהריגתו את המן ומשפחתו עשה קצת כעין תיקון לחטאו של שאול שהשאיר את אגג, ואולי זה רמוז ב: '...ורבנן אמרי: משפחות מתגרות זו בזו, משפחת יהודה אומרת: אנא גרים דמתיליד מרדכי, דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא. ומשפחת בנימין אמרה: מינאי קאתי. רבא אמר: כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא: ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני, מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי, דאתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן. ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג, דאתיליד מיניה המן דמצער לישראל' (מגילה יב,ב-יג,א). שלדעה שזה לחיוב, אולי אפשר גם שמול הטענה לרעה, עכשיו בא מרדכי להרוג את המן צאצא אגג, שלא הרגו שאול. והנה אצל מרדכי קיבלו את התורה מרצון: 'הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר' (שבת פח,א) מימלא היה דומה בזה כקשור לכוחו של משה (ואולי מכח שורש זה נעשו ראויים אח"כ אצל עזרא להחשיב את עזרא כדומה למשה בעניין קבלת התורה [תניא, רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה' סנהדרין כא,ב]). מימלא לכן הוא היה ראוי לעשות מלחמה בעמלק, שצריכה כח קדושה גדול כעין משה (ראה ב'תורת המועדים' 'מלחמת עמלק ומלכות ישראל', למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן במהלך עניין גזרת המן שחזרו בתשובה והתקרבו לעשיית קבלה מחודשת של התורה כמו שהתגלה בהמשך, אז נעשו ראויים לילחם בעמלק. לכן גם '"הפיל פור הוא הגורל" תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' (מגילה יג,ב) שהמן חשב שכיון שמת בו משה אז כוחו כעמלקי יתחזק כי כח משה במלחמה נגד עמלק נחלש, אבל בעצם בו גם נולד משה, שכאן יש כח של משה להשמדתו, ואף קשור למיתה והולדה, כעין רמז שמשה מת אבל בהמשך נולד מרדכי שבא כמותו להשמיד את עמלק. המן הפיל פור, להראות שהכל מקריות, שבזה דומה לאבותיו, שנילחמו עם ישראל ביציאת מצרים, כדי לומר שכל ניסי יציאת מצרים לא היו ניסים אלא מקריות. לכן נאמר "אשר קרך בדרך" (דברים כה,יח) "אשר קרך בדרך" - לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: ל' קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים (רש"י) שבמקרה ניתקל בך בדרך, אבל בעצם זה גם בא לומר שכל הגעתו לילחם עם ישראל זה כדי להראות שהכל מקריות, שבכך הקר את האמבטיה הרותחת. וזה מגיע מהיותם רשעים שתאוותם גדולה בטומאה, עד שמשבש את השכל הישר, שלכן מגיעים למשכב זכר שזהו שכל עקום מישרות העולם, וכך גם נמשכים מהטומאה לעוות את האמת, ולכן באו לטעון שהכל מקריות ולא ניסי אמת. וכך גם התגלה אצל המן, שבא בטענת מקריות (פור) ולהרוג את ישראל (כאותה אמבטיה רותחת) ונימשך אחר תאוות יצרו לכבוד, עד עיוות היושרה. לכן גם הטלת הפור של המן היה בניסן, והצום של בנ"י היה בפסח (אסתר רבה ח,ז) שקשור כל העניין של המן כהמשך מיציאת מצרים, שהמן בא להמשיך את טענת המקריות של עמלק נגד מעלת בנ"י והשגחת ה' עלינו. כמו שעשו עמלק, שהקרו את האמבטיה הרותחת, כך גם כאן המן בא לקרר את הפחד מהשגחת ה' על בנ"י: '"ישנו עם אחד" אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו. אמר ליה: מסתפינא מאלהיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. אמר ליה: ישנו מן המצות. אמר ליה: אית בהו רבנן. אמר ליה: עם אחד הן' וכו' (מגילה יג,ב). לכן בפורים המעלה המיוחדת שבו זהו האמונה של השגחת ה' עלינו גם כשניסתר, בדרך הטבע (ראה ב'לזמן הזה' אדר 'אסתר מן התורה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) להיפך מטענת המקריות של המן ועמלק. ואף ניראה שבמלחמת עמלק משה הרים ידיו כדי שיכוונו ליבם לשמים, ובכך ניצחו במלחמתם: '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' (משנה ר"ה ג,ח). כך גם כאן בפורים מרדכי שהתחזק מול המן ולא כרע לע"ז הראה לבנ"י את הדרך איך להתנהג באמונה גדולה לה', ואח"כ, כקשור לזה, הנהיגם להכאת העמלקים.