בס"ד                                                   עש"ק                                          ה'  באדר המהודר  תשע"ז

                                                                                     משנכנס אדר מרבים בשמחה!

                                    ליקוטי אור - בפרשה - תרומה

  " דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי,

   וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת ... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם   "

   (כה, ב-ח)

פרשתנו פותחת בציווי המשכן כאשר הוא נאמר למשה רבינו ע"ה בעיצומו של יום הכיפורים. שכן, לאחר

ארבעים יום בהם קיבל את התורה מסיני ירד אל העם בי"ז בתמוז, וכשראה את מעשה העגל שיבר את

הלוחות הראשונים. ובזכות שמשה העתיר בתפילותיו לפני ה' יתברך בעבור ישראל במשך ארבעים יום,

נמנע חרון אפו של הקדוש ברוך הוא. ולפיכך, התבקש לעלות שוב לשמים בשביל שהלוחות השניים יכתבו

בשנית. ואכן, לאחר עוד ארבעים יום היינו ביום הכיפורים, התרצה ה' וסלח לעון העם הזה, כמו שכתוב

(במדבר יד, כ): "סלחתי כדבריך". אומנם פרשה זו באה לפני עוון העגל, אך כפי שמובא במדרש תנחומא:

אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר (משלי ה, ו): "נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע".

והנה, כבר באותו היום אמר ה' למשה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכמו שדרשו רז"ל (שמו"ר לג, ח):

והוא (הקב"ה) יורד ומשרה שכינתו בתוככם, ואף על פי שנאמר: "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיה ו:), בכל

זאת הוצרך להקים את המשכן ולייחד את שכינתו בתוכם, בעבור שתהיה קיימת לבניו האפשרות לבוא

להתפלל, להלל, לשבח, להודות ולהתוודות לאביהם ישירות על הכול בכל מכל, בלי שום אמצעי כזה או

אחר כמעשה העגל. 

ולכן, תכלית עשיית המשכן הוא השראת השכינה בארץ למטה בתחתונים, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר לד, ג):

אתם בנים ואני אביכם, עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו, לכך נאמר: ועשו לי מקדש. ואם עוד נדקדק

ונתבונן נשכיל בדעתנו, כי עיקר השראת השכינה היא בלב, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בתוכו'

לא נאמר אלא 'בתוכם', היינו הבית שה' יתברך רוצה לשכון בו באמת הוא לבו של כל אחד ואחד מישראל.

כי לב האדם הוא בבחינת המשכן שמחבר בין בניו לקונם, כי כאשר הוא הופך להיות משכן לשכינה אדם

מרגיש קרבת ה' ממש בכל רגע ורגע בחייו, ועל ידי כך מתגלה כבודו וגדולתו של ה' יתברך למטה בכל

אחד מבניו. ואפשר אולי שמה שכתבנו למעלה נרמז גם במילה 'לב' במילוי למ"ד בי"ת(=486) שעולה

בגימטרייה כמניין 'לי מקדש'(=486) עם ב' התיבות.

וזה שכתוב: 'כל איש אשר ידבנו לבו', ופירש רש"י ז"ל: לשון נדבה והוא לשון 'רצון טוב', כי כשרצון הלב

מתעורר מעצמו לתת נדבה נוצר חיבור ודבקות בה' יתברך כנ"ל. וזה מתיישב ככפתור ופרח למובא בספר

החינוך על מצוות בית הבחירה (בניית מקום המשכן-המקדש אשר יבחר ה'): "להכין את הלבבות של בני האדם

לעבודת ה' וכו', ובהתרבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, נטהרות מחשבות הלב ומתלבנות ומזדקק

ות", ע"ש (מצווה צה). נמצא, שזה הרצון הטוב של האיש הישראלי לעבוד את קונו בהתעוררות הלב הוא עיקר

עבודת ה', וזה שנאמר 'בתוכם' ולא בתוכו היינו בלבם של ישראל, כמו שכתבנו, כי רחמנא ליבא בעי!.

והיום, לצערנו הרב בעוונותינו הרבים, טרם נבנה בית המקדש ואין לנו בית הבחירה. ועד כי יבוא שילה

וייבנה בית המקדש לנצח נצחים בקרוב ממש, ראה והתקין לנו הקדוש ברוך הוא מקדש מעט (יחזקאל יא:),

וכמו ואמרו רז"ל (מגילה כט:) שזה בתי כנסיות ובתי מדרשות. לפיכך, אסור לנהוג שם בשחוק ובקלות ראש,

שנאמר (תהילים נו, טו): "בְּבֵית אלקים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ". והנה ידוע, שתכלית הקרבת הקורבנות בבית המקדש

היה לקרב ולחבר את האיש הישראלי כל פעם מחדש לה' יתברך, אבל מכיוון שאין לנו בית המקדש אלא

רק מקדש מעט כנ"ל, תיקנו רבותינו זיכרונם לברכה במקום הקורבנות תפילות, כמו שכתוב (הושע יד): "

ונשלמה פרים שפתינו", כי התפילה היא שמחברת ומקשרת את האיש הישראלי עם ה' יתברך בכל פעם

מחדש, בבחינת (בראשית ל, ח): "נַפְתּוּלֵי אלקים נִפְתַּלְתִּי" ופירושו: נתחברתי, ועל ידי כך משכין שכינתו

יתברך בלבו, כנ"ל.

וזה שאמרו חז"ל (תענית ב): איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה, בלב דייקא כי הלב הוא בחינת

המשכן כנ"ל. ושמח לבי מאוד שראיתי שמרן האביר יעקב אביחצירא זצ"ל כתב בספרו הקדוש "מחשוף

הלבן" בלשונו: שהתרומה רומזת על תפילה. שתפילה נקראת דברים העומדים ברומו של עולם - וזהו

תרומה. ואמר כאן ג' פעמים תרומה כנגד ג' תפילות בכל יום. והנה תרומה ראשונה - כנגד תפלת ערבית

"לי תרומה" עם האותיות גימטרייה 'היא ערבית'. "את תרומתי" גימטרייה 'זו היא תפלת השחר' עם

כללות ד' אותיות, "זאת התרומה" עם הכולל גימטרייה 'זו תפלה של מנחה בזמנה' וכו', עכד"ק.

ודע, שעל ידי תפילה בכוונת הלב מעורר את הרצון הטוב שבלבו כנ"ל לבוא ולעסוק בתורה הקדושה, ועל

ידי זאת לקיים את דבר ה' שזה הלכה. ומי שעוסק בה כאילו מקריב קורבנות, כמו שאמרו חז"ל (מנחות קי):

"זאת התורה לעולה" וגו' - כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם וכו'. ואפשר שלזה

התכוון רבנו יעקב ז"ל "בעל הטורים" שכתב: 'תרומה' אותיות  מ' תורה וכו', היינו לאחר מ' יום שקיבלו

את התורה, כי היא בבחינת הקורבנות שהיו מקריבים במשכן כנ"ל.

וזה שדרשו חז"ל (שמו"ר לג, א): 'ויקחו לי תרומה' אל תעזובו את המקח שנתתי לכם וכו', אמר הקדוש ברוך

הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה וכו', נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול

לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר:

ועשו לי מקדש. וכאשר אדם עוסק בתורה לשם שמים הוא עוסק בדברי אלוקים חיים, כי כולה שמותיו של

ה' יתברך כנודע, ועל ידי זאת הוא מתדבק ישירות בקדוש ברוך הוא. עולה מכאן, שעל ידי התפילה ועסק

התורה בכוונת הלב מתעלים ברום המעלות, ומרגישים קרבת אלוקים לי טוב.  

ואמרו רז"ל בירושלמי (שקלים פ"א:): ג' תרומות נאמרו בפרשה הזאת, תרומת האדנים, תרומת שקלים

ותרומת המשכן. 'ויקחו לי תרומה' - זו תרומת האדנים, 'תקחו את תרומתי' - זו תרומת השקלים,

'וזאת התרומה' – זו תרומת המשכן. וזה פירושה הפשוט של המילה 'תרומה', היינו הפרשה של ממון

לצדקה, כי היא מרוממת את נפש האדם, ועל ידה הוא מתברך מאת ה', כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט): כל

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. ואפשר שזה נרמז גם

במילה 'תרומה': ת'פריש ר'=צדקה עם הכולל(=200) ו'תתברך מ'את ה'. נמצא, שהתרומה רומזת על

התפילה, תורה והצדקה, כמו שכתבנו למעלה. ואם כן, יש להבין את הקשר והחיבור בין שלושתם.  

ובסייעתא דשמיא, אפשר אולי ליישב את הקשר בין התרומה לבין התפלה, התורה והצדקה בקשר אמיץ

וחזק שלא ניתן להפרידו. וזה שנאמר: "ויקחו לי תרומה" היינו תפלת ערבית כנ"ל, "תקחו את תרומתי"

היינו תפלת שחרית כנ"ל, רמז שטוב להקדים לימוד התורה לפני תפילת ערבית ושחרית בשביל לזכות

להתעוררות ורוממות הלב בתפלה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ב): 'מאימתי קורין את שמע בערבין' ופירשו

שם (רש"י ותוספות) שאותה קריאת שמע אינה אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אומנם מדובר כאן

בקריאת שמע של ערבית, אבל מממנה ניתן ללמוד גם לקריאת שמע של שחרית, כמו שנאמר (יהושע א, ח):

"והגית בו יומם ולילה". ולמרות שנמצא מכאן שגם ראוי לעמוד בתפילת שחרית מתוך דברי תורה, אבל

באמת צריך לדעת כי עיקר הלימוד הוא בלילה, שהרי ידוע לכל שאין אדם יכול להשיג בלבו קניין התורה

אלא בלילה, כמו שאמרו חז"ל (עירובין סה, שו"ע או"ח סימן רלח, ס"ב): 'לא איברי סיהרא אלא לגירסא'.

וזה שדרשו חז"ל (שמו"ר לג, א): ויקחו לי תרומה, הם הדברים (משלי ג:): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל

תעזובו", אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף

אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף, יש בו זהב, יש בו שדות ויש בו כרמים!. ואולי לזה הקדים

את הפועל  ל.ק.ח, כלומר 'ויקחו' ו- 'תקחו' לב' התרומות הנ"ל, כי הוא בבחינת לקח טוב, דהיינו התורה

שיש בה ברכת אלוקים חיים. ואפשר שרצה לרמוז להם כי ב' התרומות הללו רומזות על תפילת שחרית

וערבית כדברי האדמו"ר לעיל, ולפיכך כדאי להקדים להם את עסק התורה, וגם אם יצא אדם לפועלו עדי

ערב לפחות יעסוק בה קצת לפני תפלת שחרית וערבית, כי בזאת יהיה לו ברכה במעשה ידיו , כנ"ל.  

ויש להתעורר ולשאול, מה הטעם שמיקם בין ב' תרומות אלו, היינו תרומת אדנים ותרומת השקלים דווקא

את נדבת הלב, שנאמר "כל איש אשר ידבנו לבו", שהרי ידוע שהיו צריכים להפריש סכום כסף קצוב 'בקע

לגולגולת', היינו מחצית השקל למשכן בעבור שהתכפר להם על מעשה העגל, כמו שנאמר (שמות ל, טו): "הע

שיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". אומנם רש"י הקדוש מיישב זאת שנדבת הלב הוא הכסף

העודף שהביאו חוץ מן מחצית השקל, אך עדיין קשה למה לא נכתבה נדבת הלב לאחר התרומה השלישית

שאליה כביכול היא יותר שייכת, שהרי היא מפרטת את י"ג הדברים: 'זהב וכסף ונחושת' וגו', דהיינו זאת

תרומת המשכן וכליו כנ"ל.  

אלא על פי דברינו הטעם מובן, שכן גלוי וידוע לפני ה' יתברך שבעוונותינו הרבים התמשכן המקדש ונחרב

ב' פעמים, ולא יהיה לנו אפשרות להביא מחצית השקל בשביל לכפר על נפשותינו כנ"ל. ועל כן, לא בכדי

מיקם את נדבת הלב דייקא בין תרומת האדנים לתרומת השקלים, כי הם בבחינת תפילת ערבית ושחרית

כנ"ל, אשר להם ראוי וכדאי להקדים לימוד התורה לפני התפילה כנ"ל. וזאת התורה לעולה כנ"ל היא בבחינת

מחצית השקל, היינו מלבד שעסק התורה מכפר ומגן על נפשם של ישראל, הוא גם מרוממם ומעלה אותם

ברום המעלות. וזה הלימוד צריך להיות בין אם הוא לומד כל היום, ובין אם הוא לומד חצי יום וחצי יום עובד,

בבחינת (ביצה טו): חציו לכם וחציו לשם, ובין אם הוא קובע עיתים לתורה, העיקר הוא כדברי חז"ל (מנחות קי):

אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון את לבו לשמים, לבו דייקא כי בזאת שמייחד מתוך רצון טוב

שבלבו את שמו יתברך בלימוד התורה, על ידי כך משכין את השכינה בלבו, כנ"ל.

ובשביל לחזק את העניין הזה נביא מעשה שהיה: שלפני הגאון הקדוש המלוב"ן (המלומד בניסים) רבנו האביר

יעקב אבוחצירא זצ"ל באו שני שותפים עשירים שיברכם בהצלחה בעסקיהם. אמר להם: "אתן לכם סגולה

בדוקה להצלחה כפולה, הצלחה בעולם הזה והצלחה בעולם הבא. וזו היא - 'השכמת בית המדרש שחרית

וערבית' שאדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". אמרו לו: "ודאי, מתפללים אנו במניין

בוקר וערב!". ענה להם: "טעות בידכם! ודאי, שבט יששכר עסק בתורה כל היום, ושבט זבולון עסק בסחורה

ותמך בידו, ובכך זכה גם הוא לעולם הבא כי זבולון, מלשון זבול, שהוא כינוי לעולם הבא. אבל אין די בכך,

שכן כתוב: 'זבולון לחוף ימים ישכון', גם שבט זבולון חייב לשקוד על דלתות בית המדרש, ולשכון למרגלות

ים התורה. ואזי מובטח לו שיהיה 'ירכתו על צידן', "צידן" בגימטרייה "אלקים חיים", מובטח יהיה לו שה'

יהיה בעזרו! אם תבטחוני שתלמדו שיעור תורה בבוקר ושיעור בערב, בחינת השכמת בית המדרש שחרית

וערבית, ותשכנו לחוף ימים, ים התורה שבכתב וים התורה שבעל פה, אזי מבטיח אני לכם שאלקים חיים

יהיה בעזרכם, והצלחה תלווה אתכם בכל אשר תפנו!". הבטיחו והצליחו במסחרם במאוד מאוד. וזכו

לשני שולחנות: תורה וגדולה במקום אחד! (ממעיין הפרשה, ויחי).        

ודע, כי זה לימוד התורה צריך שיהיה לשמהּ, כפי שפירש רש"י ז"ל: 'לי לשמי', היינו ילמדו תורה לשם

שמים. ואפשר כי י"ג המידות שהתורה נדרשת בהם הם בבחינת י"ג הדברים שהוצרכו למלאכת המשכן

וכליו, כי על ידי שאנחנו מפרישים מזמננו ללימוד התורה לשמה כנ"ל, אנחנו גומלים לה' יתברך שהוציאנו

ממצרים ובחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. כי קיומנו וגאולתנו תלויים בה, כמובא במדרש (תנחומא ה):

הוי, כנגד י"ג דברים שהפרשתם לי, ואני מעלה עליכם שאתם גומלים עלי, ולעולם הבא אני פורע לכם כנגד

י"ג דברים אלו וכו'. ועוד נראה, כי י"ג מידות של רחמים שאנחנו אומרים בתפילת שחרית ומנחה, הם גם

בבחינת י"ג דברים אשר באו בנדבה לעשיית כלי שרת למשכן, כי כמו שהם באו לכפר לעם על חטא העגל

כך גם היום, שלצערנו עדיין אין לנו בית המקדש, אין מי שיכפר בעדנו אלא רק י"ג מידות של רחמים (ועיין

ברבנו בחיי ע"ה, שמות לד, ו).

ומה טוב ומה נעים להפריש צדקה לפני התפילה, כמו שכתוב ( בשו"ע או"ח סימן צב, סעיף י'): טוב לתן צדקה

קודם תפלה, וזה בבחינת (תהילים יז): "אני בצדק אחזה פניך", כי הצדקה לעניים הגונים מאירה מעוררת

ומרוממת את האדם לעבודת ה', ובזכות שמפריש צדקה כראוי היינו לשם שמים נדבק בקונו. וזה: 'ויקחו

לי תרומה', וזה 'ויקחו' דייקא ולא ויתנו, כי מי שמפריש צדקה הוא בעצם לוקח לעצמו את ברכת ה' כנ"ל,

בבחינת מה שאמרו חז"ל: עשֵׂר בשביל שתִתעשֶׁר. וזה 'לי - לשמי' שפירש רש"י ז"ל, היינו רצה לומר

שיש לכוון ולייחד את שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו פה בעולם הזה על ידי מעשה הצדקה, כמובא

בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה ישעיהו לב, יז): כי צורת המטבע העגולה שנותן לעני הוא כנגד האות י', והיד

שיש בה ה' אצבעות היא כנגד האות ה', והזרוע המושטת של הנותן היא כנגד האות ו', ויד העני המקבל

כנגד האות ה' השנייה, ובכך מייחד את שמו של ה' יתברך. ובזאת זוכה לברכת ה' שהיא תעשיר, כמו

שדרשו חז"ל (תנחומא ד): כל דבר שנאמר בה: לי - יש בה ברכה, והתרומה יש בה ברכה!. וכן, בתפלת

מנחה יש להקפיד מאוד לתת צדקה על מנת להמתיק את הדין, שכנודע יצחק אבינו ע"ה תיקן תפלת

מנחה שהיא בחינה גבורה, היינו דין. לפיכך, ישתדל בכל כוחו לתת צדקה גם לפני תפלת מנחה, כמו

שכתוב (מלאכי ג): "מגישי מנחה בצדקה".

ועל פי הסוד אמרו חז"ל שייתן שלוש פרוטות לצדקה לפני התפילה. ולכן ניתקן המנהג לתן ג' פרוטות

לצדקה בתפילת שחרית שמגיע לפסוק "והעושר וכו', ואתה מושל בכל...". וכן מובא בזוהר הקדוש

( תיקון יח): ומי שלא נותן דורון לפני התפילה היינו צדקה, החיצונים יונקים מתפילתו. ולכן, לעניות דעתי,

מכאן יש ללמוד קל וחומר היינו מה בתפילת שחרית שהיא בחינת חסד כידוע, יש לתת ג' פרוטות

לצדקה כנ"ל, קל וחומר שיש גם לנהוג לתת ג' פרוטות גם במנחה, כי היא בבחינת דין כנ"ל, ועל ידי

זאת ממתיק את הדין בשורש, כמבואר בפרשה הקודמת.

ואפשר שזה גם נרמז בהתאם לדברי האביר יעקב שכתב "זאת התרומה" – זו תפילת מנחה כנ"ל, כי

"זאת"(=408) עולה בגימטרייה ג' פעמים 'ממון'(3*136=408), רצה לרמוז שיש לתת גם בתפילת מנחה

ג' מטבעות כנ"ל, ובעיקר בעת שמגיע לפסוק: "פותח את ידך" כי הוא מסוגל להוריד שפע וברכה,

כידוע. ושמעתי בשם מו"ר המקובל הרב אורי נורי שליט"א, תלמידו של המקובל הרב מרדכי שערבי

זצ"ל מישיבת "נהר השלום" בירושלים, שיש לתת לפני התפילה לפחות ג' חצאי שקלים של ימנו.

ונראה כי הטעם לזאת על פי המובא בהלכות פורים מתנות לעניים (שו"ע או"ח סימן תרצד, סעיף א' הגה:) יש

ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין

באדר, ומאחר ג' פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה יש ליתן ג' ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים

מנחה.

ויש להקשות, שהרי לכאורה היה מספיק מטבע אחד בשביל לייחד את שמו יתברך, כאמור. אלא אם

אפשר ובעיני ה' יכשר, ייתכן לומר אולי בסייעתא דשמיא, שהטעם לתת ג' מטבעות הם בסוד מה

שאמרו חז"ל (זוה"ק פנחס רמז, תענית כה: שם הנוסח קצת שונה): 'שאין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפים

עולים כנגדה מלמטה'. דהיינו רצה לרמוז שאין השפע והברכה יורד מלמעלה, אלא אם יש פעולת

התעוררות מלמטה, היינו כמעשה הצדקה, ובפרט בעת התפילה שהיא עומדת ברומו של עולם כנ"ל.

וזאת דייקא על ידי ג' מטבעות, כי ב' מטבעות הם בחינת טיפיים שעולים מלמטה, ואילו המטבע הג'

הוא בבחינה של הטיפה שיורדת מלמעלה, והם בחינת ג' מטבעות שיש לתת זכר מחצית השקל

שיכפר על הנפש כנ"ל. ועל ידי אותו חיבור בשלמות של התחתונים עם העליונים יורד השפע והברכה

לעולמנו, כי נמתק הדין בחסד על ידי מעשה הצדקה הנ"ל.

נמצא מכאן, שלימוד התורה ונתינת הצדקה לפני התפילה הם הם הפעולות הטובות שצריך לעשות

בהתמדה יום יום עד זקנה ושיבה, בעבור לייחד ולהשכין את שכינתו בתוכנו היינו בלבנו כנ"ל, כי כך

זוכים לטהרת הלב, בבחינת (יחזקאל לו, כו): "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם", ובזאת מתעורר הרצון

הטוב לקיים את דבר ה' כנ"ל, ומרגישים קרבת אלוקים לי טוב. השם יתברך יעזרנו שזאת התרומה,

היינו התפלה והתורה והצדקה יעלו מעלה מעלה ברום המעלות עד כיסא הכבוד, ובכך תתקבל תפלתנו

ברצון. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.    

             פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עַל־יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִלּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת, וְהַחֵן וַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם

בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת (סימן תלמוד תורה, אות א). עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה בְּכֹחַ נוֹתֵן כֹּחַ לְמַלְכוּת

דִּקְדֻשָּׁה שֶׁתִּתְגַּבֵּר, וּמַגְבִּיר הַיֵּצֶר הַטּוֹב עַל הַיֵּצֶר הָרָע (שם, ב). תּוֹרָה וּתְפִלָּה הֵם מְחַזְּקִים זֶה אֶת זֶה

וּמְאִירִין זֶה לָזֶה (שם, ו). עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה זוֹכִין לְחַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים, כִּי עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה קוֹרִין אֶת

חַי הַחַיִּים יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וּמַמְשִׁיכִין מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים, וְצָרִיךְ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּפֶּה דַּיְקָא, לְהוֹצִיא דִּבְרֵי

הַתּוֹרָה בְּפִיו, וְאָז זוֹכֶה לִקְרוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְהַמְשִׁיךְ מִמֶּנּוּ חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים (שם, מב).