ה' אדר תשע"ז

המשכן שקול כבריאת שמים וארץ, וקביעת מעמד הר סיני[1]

ישמחו השמים ותגל הארץ בהגיענו לפרשה זו, בה נצטוו ישראל על עשיית המשכן שהיא שקולה כבריאת שמים וארץ (עפ"י תנחומא פקודי ב'), ועפ"י דברי הרמב"ן בהקדמה לספר שמות, וכך כתב: ...וכשיצאו ממצרים אעפ"י שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם ענין הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ל הרמב"ן. ועוד כתב הרמב"ן בתחילת פרשתנו בין דבריו: ...וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, וכמו שנאמר שם (שמות משפטים כ"ד ט"ז) וישכון כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה' כ"א) הן הראנו ה' אלקינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן (פקודי מ' ל"ד) וכבוד ה' מלא את המשכן...והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בסיני...עכ"ל הרמב"ן[2].

 

נתינת התרומה למשכן – קבלה היא כנלמד מיעקב

בספר ברוך אברהם לרב אברהם ברוך מני זצ"ל[3] כתב לבאר נתינת התרומה, וקשרה בקשר של קיימא מתוך ביאור ענין המנחה ששלח יעקב לעשו וכך כתב: אפשר במה שכתבו המפרשים על הפסוק (בראשית ל"ב י"ט) ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה. דלכאורה היה לו לומר, ואמרת מעבדך מיעקב, מהו לעבדך ליעקב, שנראה שהמנחה היא ליעקב, והוא להיפך כי יעקב שלחה לעשו?! ופירשו ז"ל עפ"י מה דקיימא לן (קידושין ז' ע"ב) דאשה שנתנה מתנה לאיש חשוב יכולה להתקדש לו, באותה הנאה שקיבל ממנה המתנה אדם חשוב כזה, כי נחשב כאילו היא קיבלה המתנה [להבנת הענין: יסוד הוא בקידושין, שלמעשה הוא ענין של קנין,  שהאשה מקבלת פרוטה או שווה פרוטה מאיש ובזה סומכת דעתה על הקידושין ו'מַקְנָה' עצמה להיות אשתו. בענייננו, מחדשת הגמרא שהסכמה של קבלת נתינה מהאשה לאדם גדול חשוב, נחשב שהיא קיבלה ממנו, ותהיה 'חַלוּת' למעשה הקנין דהיינו הקדושין] וזה מה אמר [יעקב] כי יפגשך אחי ואמרת לעבדך ליעקב, רצה לומר מאותה הנאה שמקבל עשו את המנחה מידי, נחשב לי כאילו אני מקבל אותה, עד כאן דבריהם ז"ל. מעתה זהו שאמר הקב"ה לישראל, אל תחשבו שאתם נותנים תרומה למשכן, אלא אדרבא יש לכם לחשוב כאילו אתם הם שלוקחים תרומה, כיוון שנתרציתי אני לקבל מידכם, הא ודאי אין הנאה גדולה מזאת. וזה שאמר דבר אל בני ישראל ויקחו, שיקחו לעצמם תרומה. ואם תאמר כיצד יהיה זה? לזה אמר לי תרומה, כיוון שהתרומה היא לי ונתרציתי לקחת מידם, הרי זה נחשב כאילו הם הלוקחים. עכ"ל הברוך אברהם.

דירת הקב"ה עם בתו היחידה, התורה הקדושה

בשמות רבה (תרומה ל"ג א') תיאור מיוחד על הקשר בין הקב"ה התורה וישראל וזלה"ק: ...ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו. אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו ולטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קטון אחד [חדר שינה קטן, עפ"י מדרש רבה המבואר] עשה לי, שכל מקום שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ועשו לי מקדש. עכ"ל המדרש. בנמוקי הרידב"ז לרב יעקב דוד ווילובסקי זצ"ל[4] ביאר דברי המדרש, ובמיוחד את ענין השארות הקב"ה עם התורה, ואלו דבריו:...והקשו המפרשים ז"ל, מאי נתחדש בזה ש'בקש לילך לארצו, וכי לא ידע זאת מתחילה?! ולי קשה עוד, האיך שייך גבי הקב"ה 'לפרוש ממנה איני יכול, אלא עשו לי בית אחד שאדור בתוכו, הלא גבי הקב"ה אינו שייך זאת דהא עליונים ותחתונים שלו הוא, ומלוא כל הארץ כבודו. ועוד קשה, הא אינו דומה הנמשל להמשל. הא דהמשל הוא, שחתן המלך היה עם בתו, אך עשו קיטון אחד גם עבור המלך, אביה, ובנמשל הוא להיפך, שהקב"ה דר בחדר אחד עם בתו זו התורה, וישראל דרים מחוץ לפרוכת.

אכן הענין הוא כך: דאיתא בחז"ל [יומא ע"ב ע"ב] זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המות, כדכתיב (הושע י"ד י') צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וברור כשמש, שכל מי שיש לו מצוות וכפירה ר"ל [רחמנא ליצלן] לא יזכה אפילו פעם אחת לכוון בשום דבר לאמיתה של תורה, אלא נעשית לו סם המוות, ופושעים יכשלו בם. ע"כ צוה הקב"ה שידור עם בתו בחדר אחד, הכוונה שלא ימסור אמיתות התורה למי שמגשם ח"ו התורה, ולומד התורה בפילוסופיה ומקרבה להטבע ח"ו, או לחכמה בעלמא, או קרדום לחפור בה[5] ולא לשם נותן התורה[6]. וזה הכוונה 'ביקש לילך לו אל ארצו' רוצה לומר שרצה לקבל את התורה בגשמיות ח"ו, בדרך 'פושעים יכשלו בם' וזה האיש רוצה לפרוש התורה מהקב"ה, ולקח התורה לארצו. לפיכך צוה הקב"ה שלא לפרוש מן התורה, עשו לי בית אחד שאדור בתוכו עם בתי, רוצה לומר שלא אניח בתי ממני שתלך לגשמיות, ושתפרוש ח"ו ממני, אלא תאיר באורה באור ה', למען תדעו שקיבלתם את תורתי באופן שלא תפרוש ממני, והתורה כולה גנוז בתוכה אור המבהיק קדושה עליונה...ממילא מובן זאת, דהכח ביד ישראל לכוון לאמיתה של תורה הוא מכח נותן התורה, כמו שאנו מברכים בכל יום 'ברוך נותן התורה', רוצה לומר שהוא נותן תמיד, ולא שכבר נתן, אלא נותן תמיד התורה, לכל ישראל שמיגע בה זכה ומקבל חלקו בחלק התורה, ואנו מתפללים בכל יום ותן חלקנו בתורתך...עכ"ל הרידב"ז זיע"א.

 

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

האלשיך הקדוש בפירושו לתורה (תרומה כ"ה ח'-ט'), פורש ברוחב ועומק דבריו המקודשים בענין המקדש. בראשית דבריו מציב שאלה קשה ונוקבת והיא: הנה תצילנה אזנים משמוע כדבר הזר הזה, כי איזה הדרך ישכון אור שכינתו יתברך בארץ הלזו במקדש כוננו בני האדם. וכאשר ראה כן תמה שלמה המלך ע"ה באומרו (מלכים-א' ח' כ"ז) האמנם ישב אלקים על הארץ?! והן אמת חכמים יגידו כי הן לא היה המעון הזה בהר המוריה גם כי לא יבצר היות כמו זר נחשב, הנה תשובתו בצדו הלא היא כי שם שער השמים מקום אל הורדת השפע העליון להאיר על הארץ ולדרים עליה. ומאז נברא העולם שרתה השכינה במקום ההוא...והטעם כי הוא מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, כמאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות ד' ה') על מכון לשבתך (שמות ט"ו י"ז) מכוון לשבתך, ועל כן אדם ממקום כפרתו נברא (בראשית רבה י"ד ח') שהוא מזבח אשר שם נוכח המזבח העליון, כי שם יקריבו נפשות ובשל מטה קרבנות אשר הם לעומת גופן...והכהן המקריב את עולת איש כאילו הקריב בשל מעלה. כי לסיבות הנזכרות, ביהמ"ק העליון היה כיורד ומתלבש בבהמ"ק של מטה בכל פרטיו, וכאילו מקדש של מטה ושל מעלה יעמדו יחד. ועל כן לא יפלא שבתו יתברך במקדש אשר על הארץ, כי שם ביתו יתברך העליון כאילו יושב בשני העולמות ביחד...

[לאחר שהאלשיך הקדוש מאריך מאוד ומבאר ענין המקדשות שהם זה כנגד זה, מביא האלשיך הקדוש יסוד עמוד אור בעבודת ה' יתברך ואלו דבריו:] עוד יתכן דרך שני בביאור הכתובים והוא בשום לב אל אומרו ושכנתי בתוכם ולא אמר בתוכו[7]. והוא כי הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו 'בתוכם'...מאז היתה שכינה למטה טרם יחטא אדם ובהעוותו עלתה לרקיע ראשון, ובדור אנוש לשני וכן על הסדר הזה עד השביעי. ובא אברהם והורידה לשישי. יצחק לחמישי, יעקב לרביעי, לוי לשלישי, קהת לשני, עמרם לראשון, משה לארץ [עפ"י בראשית רבה י"ט ז']...והוא מאמר הכתוב (ירמיהו ז' ד') היכל ה' היכל ה' המה...כי נפשותם הם המשכן האמיתי ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא. וזה מאמר שלמה (מלכים-א' ח' נ"ז)יהי ה' אלקינו עמנו, שתשרה שכינתה בעצמנו כאשר היה עם אבותינו  אברהם יצחק וישראל עבדיו, כי האבות הם הם המרכבה (בראשית רבה מ"ז ו') ועל כן אל יעזבנו ואל יתשנו. מה שאין כן בהעוותנו שיעזוב היכלו ויסתלק, כי אין חפץ ה' לשכון בארץ כ"א ע"י השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר ובהנשאם מהיותם מרכבה אל השכינה ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם כי מהם ימשך. ובהעדרם מהיות ראויים לכך , עזוב יעזוב את המשכן או מקדש אשר בחר לשכן את שמו שמם.

ועפ"י הדברים האלה תהיה כוונת הכתוב 'ועשו לי מקדש' - כי 'אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו' אחת ועשו לי מקדש, שנית שיעשו באופן יתקיים המקדש במה שיכשירו מעשיהם להיות עצמם היכל ה', ותהיה שכינתו שוכנת בתוכם ובקרבם שיהיו 'היכל ה' המה' ש'ויהי נועם ה' עליהם בעצם. וזהו ושכנתי בתוכם, כי אין הוא יתברך עושה עיקר מהעצים והאבנים, כי אם מאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב...עכ"ל האלשיך הקדוש.

 

מנין חלקי המשכן כמנין המצוות – תרי"ג

בספר אהל יהושע לרב יהושע העליר זצ"ל (בעהמ"ח חוסן יהושע בענין הדרכה בלימוד תורה) מבאר באריכות ענין בניית המשכן, האדם הוא רמז ומכוון לפרטי המשכן. אכן מפורש הוא בזה"ק (תרומה קס"ב ע"ב). וכתב המחבר (דרוש א' סימן י"ב הקדמה ז'): ואשר יגיד לי לבי לכוון בזה בכלל הי כמו שהיה צריך ומוכרח לתת לאדם תורה ומצוות לקדשו ולקרבו על ידן אליו יתברך וכמו שכתוב (במדבר ט"ו מ"א) 'ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלקיכם' יען הוא נוצר בחלוקת איבריו גידיו ועורקיו עפ"י חלוקת התורה והמצוה, וכמו שאמרו ז"ל [מכות כ"ג ע"ב] רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים שבאדם[8] [ראה גר"א ברכות כ"ח ע"ב (בענין העושה תפלתו קבע) בתפלה נכלל בה כל התקונים לכל האיברים]...כן כשראה בחכמתו יתברך לשכון כבוד בתוך עמו ישראל באהבה בכלל האומה הקדושה, לבנות לו מקדש, ימצאו בו מספר מפקד סכום המצוות מסכים למניינם התרי"ג בחלוקת איבריו, קרשיו, קרסיו, עמודיו, אדניו, מכסהו אהלו ומסכו...עם כל זה נפלאת היא בעינינו שכאשר נספרם אחת לאחת, למצוא חשבונם, נמצא מספרם עולה ומכוון למספר התרי"ג אשר מנו חכמים במנין המצוות...ארבעים ושמונה קרשים...מאה אדני כסף...עשר יריעות התחתונות...מאה לולאות תכלת...חמשים קרסי זהב...[כך ממשיך למנות כל חלקי המשכן שפרטיהם עולה בדיוק תרי"ג!] לאחר מכן מוסיף: כי כך רצה ה' יתברך במספר פקודיו ומצוותיו שתולדת קיומם הוא קרבתו יתברך, כן באיש הישראלי הפרטי, כן במשכן כבודו יתברך באומה בכלל ע"י המקדש אשר צוה לעשות לו...עכ"ל אהל יהושע.   

 

רמזי הכרובים על הארון

באמרי אמת לאדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי זצ"ל (בנו בכורו של ה'שפת אמת' שעלה לארץ ישראל בימי השואה נפטר בירושלים שבועות תש"ח, קברו בחצר 'גור' סמוך לשוק 'מחנה יהודה') כתב: ואל הארון תתן את העדות (תרומה כ"ה כ"א) הקשה רש"י (שם) הרי כבר נאמר (שם שם ט"ז) ונתת אל הארון את העדות. [עונה האמרי אמת] אולם באמצע כתיב בכרובים (שם שם כ') 'ופניהם איש אל אחיו' ואיתא ואהבת לרעך כמוך וכו' זה כלל גדול בתורה, ע"י השלום זוכים עוד פעם לתורה ועל זה נאמר 'ואל הארון תתן' כתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה', היינו שיהיה לשם שמים...ובנו הבית ישראל מגור הוסיף: הרמז ללומדי התורה [כמובא שם ברש"י עפ"י סוכה ה' ע"ב] דמות תנוק להם. כך צריך להיות לומדי תורה בעניוות [ענוה] וכן אמר דוד 'נפשי כגמול עלי אמו' [עוד רמז] וכן אין שיעור לידיעת התורה, וכל מה שיודע עוד יודע כתנוק...

 

נתינת ישראל את התרומה מרצונם הטהור

בנמוקי המקראות לגרי"מ חרל"פ זצ"ל כתב עפ"י דברי התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ולא באלמותא, [כלומר לא בכפיה] ואעפ"י שממשכנין על הצדקה (ראה ב"ב ח' ע"ב) היתה בזה הבטחה שלא יצטרכו לאחוז כאמצעי כפיה, אלא כל איש יתן מנדבת לבו. ואמר לבו ולא לבבו (בקרי"ש 'בכל לבבך' פירש"י בשני יצריך], שלא יהיה להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ומתוך זה יתנדבו לתת למשכן ה'.

 

הבדים רמז לאשה העוזרת לבעלה להיות 'ארון התורה'. מהמצאות התמידית של הבדים וקביעותם, למדים אנו שאין רק הוא 'בן עליה' בשמים והיא על הארץ אלא נשאת היא אתו. הרב פינחס גולדוסר שליט"א.