'אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל ולמחרת התחילו בנדבת המשכן, והוקם באחד בניסן' (רש"י שמות לא,יח). מדוע רש"י דוחה את פרשיות תרומה ותצוה לאחר העגל שבפרשת כי תשא? וכבר הקשה זאת תלמיד רש"י והובא ברש"י: 'צ"ע טובא, דלמא הכל כסדר, וציווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל, וקודם רדתו מההר עשו את העגל. ומשה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקב"ה. וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל אשר על כן בציווי הקב"ה כתיב "מאת כל איש" דהיינו גם ערב רב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל איש איש מלמד וכו' ומשה בציווי אמר לישראל "קחו מאתכם" דייקא, ולא מערב רב, לפי שהם גרמו בנזקים וק"ל' (שם). מסביר זאת היטב מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' “תרומה") שטעם המשכן הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח) ולפני העגל בנ"י היו במעלה עליונה כמלאכים, ולכן אז לא היה צריך את המשכן בכדי לרדת לדרגת העולם החומרי, ורק לאחר העגל שירדו ממעמדם העליון לעולם החומרי, אז כדי להשרות את השכינה בתוך העולם עם טומאתנו היה צריך את המשכן: "וכן יעשה לאה"מ השכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז,טז). ראה שם. וניראה שע"פ הסברו של מרן הגאון מובנים יותר דברי חז"ל: 'ראה מה הארון חביב, שהמשכן כולו לא נעשה אלא בשביל הארון, שהשכינה בתוכו' (תנחומא "ויקהל“ סימן ז). שכל המשכן נעשה בשביל הארון, שבו השכינה. מימלא מרמז על המשכן כולו שנעשה בשביל הקשר לתורה- הלוחות שבארון. שהשכינה ירדה במתן תורה בסיני, וכיון שפגמו במעמד הקדוש הזה, אז נעשתה השכינה מצומצמת בארון שבמשכן, וממנו ההשפעה למשכן והלאה. וזהו שהמשכן נעשה בשביל הארון, בשביל ההמשך שממתן תורה (ולכן מהארון ה' המשיך לדבר עם משה כהמשך למתן תורה). אולי ע"פ זה ניתן להבין, שנאמר שה' העדיף תורתו של דוד על פני המקדש: 'וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, א) "שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה, ונעלה לרגל, ושמחתי. אמר לו הקב"ה: (תהלים פד, יא) "כי טוב יום בחצריך מאלף" טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח' (מכות י,א). ובנוסף נאמר שה' לא נתן לו לבנות בשל שהרג אויבים רבים, שהם נחשבים כקרבנות: '"האתה תבנה לי בית" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר ר' יהודה בר' אלעאי: אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא, חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: "שפכת ארצה" ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים”. דבר אחר: חייך, הם לפני כקורבנות דכתיב: "כי דמים רבים שפכת לפני" ואין לפני אלא קורבן, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'”. אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמרו לו: והרי יפה? א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: "באהל בת ציון שפך כאש חמתו”. אמר לו הקב"ה: חייך, הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בונהו, לשמך אני כותבו: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.' (ילקו"ש שמואל ב. רמז קמה). הרי שדוד לא בנה, כיון שלו בנה לא היה המקדש נחרב, בשל שכל ההרוגים שדוד הרג נחשבים כקרבנות. הרי שדוד היה במעלת קשר קדושה גבוה מאוד של המקדש, לכן בשל קדושה גבוה זו, כל לימוד תורה של דוד היה עדיף מבניית המקדש וקרבנות, שבחייו נעשה בלימוד תורתו כעין מעמד של מתן תורה עצמו. לכן מובן מדוע הוא עדיף על בניית המקדש ולימוד התורה של שלמה, שלכאורה גם הוא היה לומד תורה, אז תורה בכ"א היו לומדים, אז מדוע לא עדיף שלמה שגם ילמד וגם יבנה? אלא שלימוד תורתו של דוד היה במעלה כעין מתן תורה, ולכן הוא גבוה מהמקדש ולימודו של שלמה. אולי לכן הארון הוא הכלי היחיד שלא מסירים את מוטותיו לעולם: "בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" (שמות כה, טו). כיון שעם המוטות הוא ניראה כזמן של המסעות והיציאה למלחמות: "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם" (דברים כ,ד) '"ההלך עמכם" - זה מחנה הארון' (רש"י). מימלא ביחד עם הבדים הוא ניראה כיוצא למלחמה (גם בארון שלא היה יוצא, בכ"ז זה ניראה כמו ליציאה) שבזה הוא מרמז על המעלה הגדולה של השראת שכינה בקשר למלחמות, שבזה הוא שיא המעלה של השראת שכינה כמו שהתבטא אצל דוד.