פתיחה – תכלית בריאת שמים וארץ נתינת התורה לישראל[1]

זוכים אנו ומגיעים השבת לפרשה שמתוארת בה נתינת התורה לישראל, שבעבורה נבראו שמים וארץ. בדברים (ואתחנן ד' ט') נאמר: רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיך. כתב שם הרמב"ן  וזלה"ק: ...אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, והזהיר בה מאוד כי כאשר אמר שנזהר בכל המצוות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר, רק אני מזהירך מאוד להשמר ולשמור עצמך מאוד מאוד לזכור מאין באו אליך המצוות שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך שם הקולות והלפידים, את כבודו ואת גדלו, ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם, וצוה במצות עשה שנודיע בה לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה. עכ"ל הרמב"ן. בספר המצוות לרמב"ם בהוספות ובשינוי מנין המצוות, שיש מחלוקת בכמה מן המצוות, אילו נכללות בתרי"ג (במכות כ"ג ע"ב: דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. הביא הרמב"ם דברים אלו בתחילת מצוות העשה במצוה הראשונה של  'האמנת האלקות') במצוות לא תעשה המצוה השניה לדעת הרמב"ן שלא מנאה הרמב"ם היא: ...שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיה עינינו וליבנו שם כל הימים...עכ"ל הרמב"ן. אמנם במנין מצוות העשה לא מצינו שנכללה מצות זכירת מעמד הר סיני.

נסיים פתיחה זו בדברים החריפים ובוערים כלפידי אש של ר' מנחם מנדל מקוצק זצוק"ל (השבת, כ"ב בשבט יום ההלולא שלו) וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק – יכולים לראות ולנוע, אעפ"י כן לעמוד מרחוק! (אמת ואמונה, מאמר תת"ע).   

כח השמיעה בתורה

בתחילת הפרשה למדים אנו על ביאת יתרו למדבר. ומה הביאהו להגיע למדבר? – כח השמיעה, ואומרים חז"ל (זבחים קט"ז ע"א, מובא בדברי רש"י כאן) וישמע יתרו כהן מדין, מה שמועה שמע ובא. במערכי לב לרב משה שוואב זצ""ל[2] (ח"ד ענינים עה"ת מאמר קבלת התורה) מבאר משמעותה של שמיעה, וזלה"ק: כח השמיעה מהו? ההקשבה הפנימית לדבר הנראה ונשמע, והנשמע והפיכתו למלמד. כח השמיעה אינו כח של שב ואל תעשה, אלא מעשה חיובי בפועל. מעשה של קום ועשה. פעולה זו אינה אלא פעולת האדם. כח השמיעה שנתן הקב"ה באוזן, אליבא דאמת אינו אלא בבחינת מכשיר לשמיעה שבאמצעותו ניתן להפכו לדבר מובן. (ואע"ג שכח השמיעה יש בו גם חלק הבהמי, והראיה שגם בהמה יש לה כח זה, אבל מדברי המהר"ל בחידושי אגדות (קידושין כ"ב ע"א) למדתי ששמיעה ביחס לאדם אינה אלא שמיעה פנימית [ואלו דבריו] כי האדם הוא אדם ע"י אוזן בפרט...ואין האדם בעל הקבלה רק ע"י האוזן, ולכך כל שמיעה מתורגם קבלה... ולפיכך ראוי שיהיה נרצע העבד מפני שקילקל האוזן שהוא הקבלה שלו. [עכ"ל המהר"ל] ולפי דרכנו ההתבוננות שהאדם מוסיף, להפוך את שמיעת האוזן לשמיעת 'מלמד'...

בין הקנינים הראשונים ממ"ח קניני התורה שנשנו במסכת אבות (ו' ו') הוא שמיעת האוזן ['התלמוד' הראשון במעלה, ולאחריו 'שמיעת האוזן'] , לרכוש אוזן שומעת, להתבונן ולהקשיב את השפה בה הקב"ה מדבר עם האדם בתורתו. לשמוע את דברי ה' בתורה[3]. ...ואם כי אבדתם נעשה, וגם לאחר הנשמע אי אפשר לשוב לחזור למדריגת נעשה קודם לנשמע...אבל עכ"פ החזיקו בנשמע! כי מי שלומד את התורה באופן זה שחפץ לקלוט בעצמו תמיד את הלימודים שהתורה מלמדת אותו, הן מה שרואה שיכול לקבל מהם לימוד למעשה, וכן כשלומד ענינים שלכאורה אין נוגעים לו למעשה, גם בהם הוא לימוד של שמיעת האוזן, זוכה אשר בעצם קליטת דברי תורה בעצמו, מתוך תשוקה לידע את דבר ה' המתגלה בתורתו, מתעלה התעלות של כח השמיעה. וכשם שמידת השמיעה הוא קנין מקניני התורה, כן הוא קנין בכל הדברים. על האדם 'לשמוע' מצוה, ועל האדם 'לשמוע' תפלה. ובתפלה אמור הדבר אפילו לדינא, וכמ"ש בשו"ע (או"ח ק"א ב') ומשמיע לאזניו בלחש. כי אין ענינה של תפלה דיבור לקב"ה, שהוא אינו זקוק כלל לדיבורנו, אלא להשמיע אותנו מה שאנו מבקשים ממנו. וכשאדם שומע, ומתבונן במה שאומר 'ברוך אתה ה'' אז נקלטת התפלה, אז יודע אשר הוא מתפלל, ואשר הוא זקוק לתפלה, ואשר כל חיותו תלויה בתפלה, וכפי המידה שזוכה אדם להיות שומע, כך הוא מתעלה! עכ"ל מערכי לב. (במעלת השמיעה, ראה עוד במשנת חכמים לרבי משה חאגיז, בנו של הרב יעקב חאגיז בעהמ"ח שו"ת הלכות קטנות. בספר משנת חכמים ביאר בהיקף גדול, כ"ד ממ"ח דרכי קנין התורה. התגורר בירושלים לפני כשלש מאות שנה. בתשס"ט יצאה מהדורה מפוארת של הספר בירושלים, עם תולדותיו בהרחבה ע"י הוצאת 'פלדהיים').      

הטעם לשינוי בקריאת שמות בניו של משה

ויקח יתרו וכו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה (י"ח ב'-ד'). הקשה הרב עקיבא סופר (נינו של החת"ם סופר) בספרו דעת סופר עה"ת: מה טעם נאמר אצל גרשום 'כי אמר', ולא אצל אליעזר? כדי להבין תשובתו נביא דבריו לפני כן, שם ביאר מדוע בקריאת שמו של גרשם בתחילת פרשת שמות, כתוב כי היה גר בלשון עבר, ותלד בן ויקרא את שמו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה (שמות ב' כ"ב) והרי עדיין גר הוא?! אלא תירץ, שמשה לאחר שנתקבל בכבוד גדול בבית יתרו, ונתן לו את צפורה בתו לאשה, הרי שהיה לו טוב בבית חותנו, וכעת אם יזכיר היותו גר, תהיה בכך משום כפיות טובה, לכן אמר גר הייתי. אבל באמת ח"ו שמשה שכח בית אביו, ובאמת בעיני עצמו היה כגר, כי נכסוף נכסף לאחיו, וזה היה כל רצונו לשוב אליהם ולראות בסבלותם. והביא 'תנא דמסייע ליה' בדיוק המילה 'אמירה' בקריאת שם ראובן ע"י לאה. הפני יהושע (ברכות ז' "ב) מבאר חילוף הטעמים בקריאת שמו של ראובן. בתורה הרי נאמר כי ראה אלקים בעניי, ואילו בגמרא שם הטעם הוא: ראו מה בין בני לבן חמי. וביאר הפני יהושע, כי בתורה נאמר בקריאת שמו המילים 'כי אמרה', מה שאין כן בשאר השבטים לא נכתבו מילים אלו, והטעם כי כוונתה האמיתית של לאה לשם היתה המשמעות שהובאה בגמרא, רק בפני בני אדם אמרה 'כי ראה ה' בעניי', לכן דוקא בראובן נוספו המילים 'כי אמרה'. ולפי זה יובן השינוי גם בקריאת שמות בניו של משה, כי אצל גרשום רק אמר כי גר הייתי בארץ נכריה, אבל באמת גם עתה היה גר, כי רצה לחזור אל אחיו, ע"כ נאמר 'כי אמר' שרק אמר כן, אבל באליעזר באמת קרא שמו על כי אלקי אבי בעזרי, ע"כ לא נאמר 'כי אמר' ע"כ עפ"י דברי הדעת סופר זלה"ה.                                

ביטול טענת 'דינא דבר מצרא' מהמלאכים לישראל

החיד"א בספר דרשותיו לתורה ראש דוד מביא ברוב גאונותו והקיפו בכל חלקי התורה כידוע, דבר נפלא יסודו בעולם ההלכה וענפיו משתרגים אל-על לשמי הדרוש והסוד. הסוגיה בנויה על ההלכה של דינא דבר מצרא, מקורה בגמרא בבא מציעא (ק"ח ע"א) הגדרתה בפשטות (עפ"י האנציקלופדיה התלמודית ח"ד): מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנין אותה הקרקע. עפ"י זה מביא החיד"א שאלה, שהמלאכים טענו שהתורה מגיעה להם, מדינא דבר מצרא, מכיוון שהיא שוכנת בשמי מרומים, ומשה בא להורידה לארץ, מכיוון שהם הסמוכים אליה, להם זכות הראשונים לקבלה! אולם עונה על החיד"א: ...נמשלו ישראל כדין אשה ובעלה, מ"מ נראה דמנהג אישות של ישראל היינו עבודת ה', וזנותם היינו עבודת ע"ז, ומאחר שכן ידוע שישראל עבדו ע"ז במצרים ואף שהיו באונס ובשוגג כמו שאמרו ז"ל שהשיב ה' לשר של מצרים, מ"מ הרי אשת כהן שנאנסה או ששגגה אסורה לבעלה [לעיל ביאר עפ"י 'רבני אשכנז' דבמעמד הר סיני נתקדשו ישראל להקב"ה כביכול ככלה לחתן, והלוא כנסת ישראל היתה שבויה ואסורה לה' יתברך שהוא ככהן, ותירצו מה שתירצו. אמנם החיד"א משיב לקושיה זו  כך:] ובזה נבין טעמם [של חז"ל שבת פ"ח ע"ב] שבשעת מתן תורה יצאה נשמתן של ישראל וחזר והחיה אותם, למה הצטרך שתצא נשמתם? אבל אפשר שבכונה מכוונת הוצרך ה' להוציא נשמתן, יען היו אסורים כדין אשת כהן שנאנסה, דאף שעע"ז [שעבדו עבודה זרה] באונס, אסורה כנסת ישראל ולכן יצאה נשמתן, ואח"כ החיה אותם כי בזה 'פנים חדשות באו לכאן' ובריה חדשה שלא נטמאת מעולם. ובזה אפשר כוונת הכתוב (תהלים ס"ח י') 'גשם נדבות תניף אלקים [נחלתך ונלאה אתה כוננת]' להחיותם, וכי תימא למה אצטריך שתצא נשמתן ואח"כ להחיותם? לזה אמר 'נחלתך ונלאה' שישראל דהם נחלתו היתה נלאה מאונס עבודה זרה, ולזה אתה כוננת ותקנתה במה שנעשו בריה חדשה...[עוד ביאר בהמשך דבריו בדרך אחרת וזלה"ק] מן הראשונים והאחרונים דמלאכי השרת באים בטענת דבר מצרא והיו רוצים לזכות בחלק הסוד, דהפשט לא שייך בהו, והשיב להם משה: 'למצרים ירדתם' כלומר כיוון דהפשט לא שייך בכם הוה ליה פסידא, דמוכר דישראל שייכי בפשט ובסוד, וליכא דינא דבר מצרא במקום פסידא.

עוד הביא החיד"א בביאור ענין אחר בהלכה 'אין אשה מתקדשת לחצאין' [ראה קדושין ז' "ב] הביא הפסוק (מלאכי ג') 'זכרו תורת משה עבדי אשר ציותי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים'...משה רבינו הוא... כלי גדול לקבלת התורה כי הוא כלי מוכן לבל הקדושין שנשמתו הקדושה כלולה ובלולה מששים רבוא נשמות ישראל והוו קדושין, ובלעדו לא יתכן דאין אשה מתקדשת לחצאין...מה היה הסיבה לקרות התורה 'תורת משה'? לזה אמר שתים הנה הסיבות...אחת שהוא היה עניו מאוד מכל האדם ולזה נתנה לו התורה במתנה, ולזה היה על הר סיני שגם הוא 'ההר חמד אלקים' משום ענוה...ועוד טעם אחר רמז... דוקא שהיה כלול משה מששים רבוא נשמות ישראל יכול לקבל את התורה, וזה שאמר 'אשר ציויתי אותו' על כל ישראל, כי הוא היה בו כח  לקבל על כל ישראל וסלקי הקדושין שפיר בבאת אחת. ומעתה מדוקדק קראין טובא, ויחן שם ישראל, שהיו באחדות נמרץ נחשבים כאיש אחד לקבל הקדושין, דאין אשה מתקדשת לחצאין...אך מצד אחר היה פקפוק דיש להם למלאכים שבח, שלא יש מחלוקת ביניהם, ובשלום יחדיו, מה שאין כן ישראל. ועתה עת הזמיר הגיע, ויחן שם ישראל מעין דוגמא של מעלה כגוף אחד וקשר של קיימא, לכן בו בפרק 'ומשה עלה אל האלקים' דעתה ודאי זוכים ישראל...עכ"ל החיד"א.

תכנית סדר הלימוד

מכיוון שזכינו להביא מדברי קדשו של החיד"א נביא מדבריו במדבר קדמות (מערכת ח' אות י"ז-טו"ב) ממנה נבין גודל ורוחב חובתנו בלימוד התורה וזלה"ק: חכמת התורה. ראשית בספר מנחת קנאות להרב הישיש אברהם קונקי ז"ל ...בעל אבקת סופרים שחילק חלקי לימודי התורה. ובעבור מתק ודשן עדי"ו יצא עת"ק נועם  אמריו [לשונו המליצית המיוחדת של החיד"א]  וז"ל: החכמה הראשונה – שיהיה בקי בכ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים...ועל צבאם חכמת הדקדוק. החכמה השניה – שתהא משנתו שגורה בפיו עם כללות פירושיה המפורסמות, ועל צבאה דגל גירסותיה השלמות. החכמה השלישית - שיהיה בקי באגדות ופירושיה [וישים] למישור העקוב...החכמה הרביעית – שיהיה בקי בארבעה טורים עד שיהיו כל פרטם ובחינתם מחוורות לפניו כשמלה וסדין, ויודע מספר כולם בדין. וידו אוחזת בספר ה'י"ד' להרמב"ם המפליא לעשות, ועל צבאה דגל השולחן ערוך ומפתו מאסף לכל המחנות. החכמה החמישית – דרכי העיון בים התלמוד והתוספות, ומתנאיה שיהיה קל העיון חוצב להבות. נעים הויכוח בפנים צהובות, מודה על האמת אפילו שיצא מפי התנוקות. ישר העיון ושונא הקושיות. ועל צבאה דגל ירדן הפוסקים המקיפים זה הים הגדול והיו למאורות. החכמה הששית – דרכי ההוראה, אשר איש את רעהו בלעו אלמלא מוראה...החכמה השביעית – דרכיה דרכי נועם אשה יפה ושרת טעם, היא החכמה המקובלת מנאמן לנאמן, הראוי לסמוך עליו ככלכל והימן. ומתנאיו שיהא חכם מבין מדעתו שזה השער לה'...החכמה הי"ד- חכמת ידיעת שרשי שמות המלאכים גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם וכל אחד איה מקום כבודו בעולמות ובספירות ופעולתן ותשמישן...החכמה החמש עשרה – לידע שיחת עופות חיותו ובהמות ושיחת דקלים...מכל זה שכתבו יוצא לנו שתי תועליות גדולות: זה יצא ראשונה להכיר מיעוט ערכנו וערך חכמתנו ואנחנו לא נדע שום חכמה ואפילו מהפשוטות והראשונות על בוריה בשלימות, וכיצד אנו מתרצים  ורוצים ושואלים שיקראונו 'משכילים וחכמים' ולא אתנו יודע עד מה...וזאת שנית מאחר שכל כך חלקים יש בתורה, ובכל חלק וחלק ידיעות...רבו כמו רבו...אם כן אפוא נתעורר לבל נאבד הזמן בדברים בטלים וחדושי המלחמות וכיוצא...עכ"ל הרב חיד"א.

כפי גודל ההכנה קביעת המעלה הרוחנית

בפירוש העמק דבר של הנצי"ב מוולוז'ין, מצינו כעין פנינה חסידית בוהקת, ואלו דבריו הקדושים [ההסברים בתוך הדברים עפ"י מהדורת הרב מרדכי יעקב קופרמן שליט"א]: ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו שם ישראל נגד ההר (י"ט ב'): כל זה מיותר [בפסוק הקודם כתבה התורה ש'באו מדבר סיני'] ומשום הכי תניא במכילתא, מה ביאתן למדבר סיני על מנת לקבל תורה, כך נסיעתן מרפידים על דעת לקבל תורה. ועדיין יש להבין מאי נפק"מ בזה שנסעו מרפידים על מנת כן. אלא מכאן יש ללמוד דכל דבר שבקדושה מה שהאדם מכין עצמו יותר לזה, חל עליו יותר ההכשר לזה. וראיה מהא דאיתא בפרק 'הפועלים' (בבא מציעא פ"ה ע"ב) גדולים מעשי חייא, דגדיל נישבי, וצד טבייא ומאריך מגילתא לינוקי. [היה קולע רשתות ומהן צד צבאים, ומתקן את עורות הקלפים מהצבאים, עליהם היה כותב ומלמד מהם את התנוקות] ולכאורה כל זה טורח [מיותר] והרי לקדושת המגילות סגי לקנות עורות מן השוק ולעבדן לשמה?! אלא משום שרצה רבי חייא להגדיל כח קדושת המגילות כדי שיהיה בכוחן לפעול בלב התנוקותבשפע יתירה. על כן הואיל להקדיש פעולותיו לשם קדושה הרבה לפני השעה ההכרחית עפ"י דין שהוא העיבוד, ולמד רבי חייא ממקרא זה שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה מתחילת נסיעה מרפידים, כדי שיהיו מוכשרים יותר למעמד הנבחר הלזה. עכ"ל הנצי"ב. 

הלימוד מענין מזבח האדמה לאחר מתן תורה

בספר תורת אמת לרב יהודה לייב איגר (נכדו של גאון עולם קדש הקדשים רבי עקיבא איגר זללה"ה, נכנס לחסות בצלצח אור תלמידי הבעש"ט הקדוש זיע"א, וקיבל הנהגת האדמו"ר מקוצק. סיבבה ההשגחה וגם הוא נסתלק לבית עולמו ביום פטירת רבו, כ"ב בשבט, כשלשים שנה מאוחר יותר.) ביאר ענין הזכרת בניית מזבח האדמה לאחר מתן תורה, ואלו דבריו: להבין שייכות פסוק [מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך] שלכאורה מקומו אצל הקמת המשכן?! י"ל כי ידוע שבמתן תורה נתגלה להם אורות גדולים, כמו שנאמר 'לעיני כל העם' ואח"כ נעלם ונשארו ב'קטנות', ויפג ליבם מאוד, כי אינו דומה מי שלא טעם הטעם הטוב מימיו, למי שטעם טעם הטוב ונתכסה ממנו. על זה בא הכתוב לחזק את ליבם 'מזבח אדמה תעשה לי' שהוא לשון שפלות והכנעה, דהיינו איך שהאדם עומד באיזה מדריגה קטנה, גם שם יוכל למצוא בחינת עבודה, כמו שנאמו וזבחת עליו את עולותיך...וזה נרמז גם לדורות...שגם מי שאינו מרגיש בנפשו הארת קבלת התורה עם כל זה יומא קא גרים, שיהיה בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך...עכ"ל. ועוד כתב כי התורה הקדימה כתיבת ביאת יתרו ללמד ליהודי שלעולם לא יתיאש, שאם יתרו שלא התחיל בקדושה הצליח להתקרב כשרצה, ועוד היה ההיפך הגמור בהיותו כומר לע"ז. יהודי שהוא בנם של האבות הקדושים ונטוע בנשמתו באדמת קודש בגנזי מרומים, ובעמקי נשמתו תמיד כוסף ומייחל, ודאי שיוכל להגביה עצמו לעבודת בוראו.

לבטוח בה' בכל לבבך, ולהאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה תקיים בלבבך היחוד השלם בהאמין בו כי עיניו משוטטות בכל הארץ ועיניו על כל דרכי איש ובוחן לב וחוקר כליות.  מי שאינו מאמין ב'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אף 'באנכי ה' אלקיך' אינו מאמין, ואין זה יחוד שלם. כי זה הוא סגולת ישראל על כל העמים וזה יסוד כל התורה כולה. אורחות חיים להרא"ש (ליום ראשון, אות כ"ו).