פרשת בשלח שבת שירה
בס"ד
"ויהי
בשלח פרעה את העם ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר ה' פן ינחם העם
בראתם מלחמה ושבו מצרימה"
והינה על פסוק זה ניתן לשאול שאלה חזקה. הרי
ידוע הדבר שאין "ויהי" אלא לשון צער, ואיזה צער יכול להיות
?
הרי עם ישראל נגאל ממצרים ואם כן היכן יש פה מקום לצער בשעת הגאולה?
אלא אפשר לפרש זאת בשני תירוצים. תירוץ ראשון הוא, הצער היה של משה רבנו,
כי ידוע הדברים שגם הערב רב יצאו עם בני ישראל ממצרים וכן יש כאן צער כי הגאולה
אומנם היתה אך עם בני ישראל יצאו גם הערב רב, שידוע שלהם היה חלק גדול מאוד בחטא
העגל. והתירוץ השני שאפשר
לתרץ, לפי הפשט הצער היה של פרעה. פרעה הבין מה הוא הפסיד בזה ששיחרר את עם ישראל
ממצרים והבין את גודל מעלתם של בני ישראל.
"ה'
ילחם לכם ואתם תחרישון" - על ידי שהאדם שומר פיו בזמן התפילה, הוא זוכה לפרנסה. וזהו הפסוק "ה' ילחם לכם ואתם
תחרישון - בעת התפילה.
כאשר האדם בשקט בתפילה ושותק ולא מדבר ומכבד את קדושת בית הכנסת אז זוכה לפרנסה
בשפע ושה' יתברך יסדר לו כל דאגותיו וכל מחסוריו. ונקשה
קושיה מדוע אצל המצרים נאמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" ואילו על עמלק
נאמר "וצא
הלחם בעמלק"? ואפשר לומר שכאשר המלחמה היא על הגשמיות יש
לבטוח בה' יתברך, אולם כאשר המלחמה היא על הרוחניות, צריך האדם לקום בעוז ולהילחם ככל
שניתן. ומכיון שעמלק בא להסיתם ולהדיחם מדרך ה' על כן צריך להלחם כנגדו בכל תוקף. וכמו שכתוב "גדול
המחטיאו מההורגו" כי ההורגו הורג אותו בעולם הזה, אך המחטיאו הורג אותו גם
בעולם הזה וגם בעולם הבא.. והראייה לדברים, קוראים בחנוכה הלל גמור עם ברכה כל ה 8
ימים ומדוע? כיוון שניסו להשמיד לנו את הרוחניות את התורה. כאשר מנסים לנתק את
היהודי מהשורש שלו, מהתורה הקדושה, זה הדבר החמור ביותר...
"כל
המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" – וצריך להבין
ולהקשות קושיה, הרי אם אין מחלות אז מדוע צריך רופא? אלא מכאן אפשר להסביר, רופא
טוב, אומנם הוא רופא שמצליח לרפא, אך הרופא הכי גדול הוא הרופא שמונע מחלות מלכתחילה,
וזהו ה' יתברך שהוא רופא כל בשר ומפליא לעשות.
ומסופר
על הרמב"ם שהיה הרופא של סולטן מצרים צלאח אל דין. כל אותו הזמן שהרמב"ם
היה רופאו, לא היה חולה אפילו פעם אחת. והנה פתאום פנה הסולטן לרמב"ם ואמר
לו: מאיפה לי לדעת שאתה רופא מומחה? וכי עדיין לא הייתי חולה. ויתכן שאם הייתי
חולה לא היית מסוגל לרפא אותי. השיב לו הרמב"ם : "הנה הרופא הגדול
והאמיתי הוא ה' יתברך, כמו שכתוב בתורה "כי אני ה' רפאך" ככתוב "כל
המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" מכאן למדים שהרופא הגדול יכול למנוע
מחלות. הרופא הגדול הוא הבקיא ביותר איך למנוע מחלות מהתחלה ולנקוט בכל האמצעים
המתאימים עד שלא יגיע לחולי.
ומסופר
גם על הרב הקדוש רבי מרדכי מנישכיז זצ"ל שפעם בא אליו חסיד אחד שהיה חולה.
וכבר הרבה ניסיונות ניסה רופאים ולא מצאו תרופה למחלתו. אמר לו הצדיק "סע
לפרופסור שבעיר אניפולי והוא ירפאך" הקשיב אותו חולה לצדיק ונסע לעיר אניפולי
לפרופסור הגדול כמו שהצדיק אמר. כאשר הגיע
לעיר שאל את אנשי העיר היכן גר הפרופסור הגדול של העיר? תמהו עליו האנשים ואמרו לו
"אין כאן שום פרופסור" שאל אותם האיש "אולי יש כאן דוקטור?"
השיבו לו האנשים "גם דוקטור אין כאן" שאל אותם האיש אז הרופא של העיר
היכן גר ? אמרו לו גם רופא אין כאן. שאל אותם האיש החולה, אז מה אתם עושים כאשר
אתם חולים? למי אתם פונים? אמרו לו אנחנו פונים לה' יתברך וצועקים לו שיושיע
אותנו. הבין האיש את הדברים ולקח לליבו את המסר. חזר לצדיק ואמר לו תודה רבה הבנתי
את המסר, התחיל האיש החולה לבטוח בה' ולהתפלל לרפואה ואט אט חזר לעצמו ושב להיות
בריא... ופה הזמן להגיד שכמובן שלרופאים יש את הזכות לרפא את החולה, אך רק אם ה'
יתברך יעזור. אם נגזר על האדם להיות חולה אז טיפול נכון על ידי הרופאים ותפילות
לבורא עולם יוכלו לעזור להתגבר על המחלה. צריכים רק ביטחון בה' שהכל לטובה והכל
מאת ה' ורק אז תבוא הישועה..
ומספרים
על הבבא סאלי הקדוש, שפעם אחת לא הרגיש טוב. בני משפחתו ומקרוביו לחצו עליו שילך
לקבל טיפול רפואי בבית החולים. הבבא סאלי השיב להם כי הוא בריא ואינו צריך לשום
טיפול. אך לאחר שעברו כמה ימים ומצבו לא השתפר פנו אליו שוב פעם והפצירו בו שילך
לבית החולים. אמר להם הבבא סאלי "אני מסכים ללכת כדי שלא תצטערו, אך דעו שאין
לי כלום". כאשר הגיעו לבית החולים עבר הבבא סאלי סדרת בדיקות ואכן לא נמצא שום
דבר המסביר את פשר מחלתו. ולכן הפנו את הבדיקות למנהל המחלקה שהיה גם חובש כיפה,
אך גם המנהל לא מצא שום סיבה לחולשתו של הבבא סאלי. מנהל המחלקה אומנם היה דתי, אך
לא שמע מעולם על הבבא סאלי ולא הכירו. הבבא סאלי ביקש ממשמשו שיכין לו תה כמו שהוא
רגיל לשתות עם 5-6 כפיות סוכר. רבינו טען שהתה טעים רק שהוא מתוק. הבבא סאלי שתה
את התה והשאיר מעט על מנת לכבד את מנהל המחלקה. מנהל המחלקה שתה מהתה של הבבא סאלי
ופתאום אמר "עכשיו אני מבין מאיפה חולשתו של הרב. כבוד הרב חולה בסכרת מרוב
הסוכר שהוא שותה". אמר מנהל המחלקה. ששמע זאת הבבא סאלי מיד אמר לנוכחים
"תגידו למנהל המחלקה שלי אין מחלת סוכר, אך לו יש ". מנהל המחלקה שמע את
הדברים והגיע לבבא סאלי ואמר לפניו "תסלח לי כבוד הרב, אני כל יום עורך בדיקה מקיפה ואין לי שום
מחלת סוכר, אומנם אולי לכבוד הרב מרוב הסוכר שהוא שותה יש מחלה כזאת". אמר לו
הבבא סאלי שיבדוק שוב ויראה שיש לו אכן מחלת סוכר. הסכים הרופא לבדוק אך בתנאי שגם
הבבא סאלי יעשה בדיקת סוכר. ואכן הרופא נדהם לגלות שהבבא סאלי בריא לחלוטין ואילו
הוא עצמו הרופא חולה במחלת סכרת, למרות שגם היום וכל יום היה בודק את עצמו. מנהל
המחלקה טען שהם בטח התבלבלו בבדיקות שלו ושל הרב, וביקש לערוך את הבדיקות שנית.
ושוב פעם נוכח לדעת שאכן הבבא סאלי צדק, הוא החולה והבבא סאלי בריא. הרופא החל
להיבהל ולא ידע את נפשו. הבבא סאלי ראה
שפניו של הרופא החווירו ואמר לו "אתה רוצה להיות בריא?"
"וודאי" השיב הרופא. הבבא סאלי ביקש ממשמשו שיכין שוב תה עם 5 כפיות
סוכר כמו שהוא רגיל לשתות, הרופא ששמע זאת החל לצחוק וטען "הרי סוכר מזיק למי
שיש לו מחלת סכרת, הרי זה כמו רעל ! " סיים הרופא את דבריו. אך הבבא סאלי אמר
לו "דע לך כשרצון ה' שתתרפא אז גם ע"י הסוכר עצמו אתה תהיה בריא".
הרופא השתכנע מדבריו של האיש הקדוש, ואכן לאחר שעשה בדיקות חוזרות גילה הרופא שאין
לו שום מחלת סוכר, בדיוק כמו שאמר האיש הקדוש הבבא סאלי. ולאחר מכן אמר לכל
הנוכחים ובני משפחתו הקרובים "עכשיו אני מבין למה הגעתי לבית החולים, רק
בשביל זה.."
בימי
צעירותו של מרן כאשר למד בישיבת פורת יוסף, היו ימי שישי מקודשים ללימוד ספרי הלכה
נדירים. בכל יום שישי היה מרן משכים לתפילת הנץ, ממהר לבית המרחץ, לרחוץ עצמו
לכבוד שבת קודש. ולאחר מכן בשעת בוקר מוקדמת, כבר היה מסתגר בחדר הספרייה של בית
המדרש "שושנים לדוד" בו היו ספרים עתיקים ונדירים. הרב עובדיה היה מתעמק
ומתענג לקרוא בספרים והיה שוקע בהם. אלא
שהגבאי לא ראה את הדבר הזה בעין יפה, "מי יודע מה זומם אותו בחור צעיר"
חשב לעצמו הגבאי. "אולי הוא מנסה לגנוב כמה ספרים עתיקים..". הגבאי לא
התמהמה, הוא ניגש למרן והודיע לו כי הוא אינו מרשה לו להישאר במקום יותר מכמה
שעות. מרן ביקש והתחנן ואף הבטיח כי הוא אוהב לקרוא ספרים וכי אין לו שום כוונת
זדון חלילה, אולם הגבאי לא האמין לו והתעקש שמרן יצא מהספרייה. לבסוף לאחר תחנונים
רבים הסכים הגבאי למרן להישאר, אך ערך איתו הסכם. כי הוא ינעל את מרן מבחוץ כך
שמרן לא יוכל לצאת, ובשעת הרב לפני תפילת ערבית, הגבאי יחזור לפתוח את הדלת ומרן
יוכל ללכת. ואכן ההסכם התנהל מצויין, הגבאי היה נועל את מרן ובערב פותח לו את
הדלת. בכל יום שישי בשעת הצהריים המוקדמת היה הגבאי נועל את בית הכנסת ומרן היה
נישאר בפנים יושב ולומד. אך באותו יום שישי, שקע מרן בתלמודו ולא שם לב שזמן
התפילה הגיע, המתפללים נכנסו לבית הכנסת למנחה וערבית של שבת וכבר סיימו להתפלל
והלכו לבתיהם, מרן עודנו יושב בחדר הספרייה שקוע בתלמודו. ולפתע התנער מרן כאילו
קם מתוך חלום, הציץ בשעון וגילה בחרדה שהשעה היתה שמונה בערב. ניגש מרן מהר אל
השער וניסה לפתוחו, אך השער היה נעול, בלית ברירה החל מרן לזעוק בקול רם בתקווה
שמישהו ישמע ויבוא לעזרתו. ואכן כעבור רגעים אחדים הבחין בו מישהו והלך מהר לקרוא
לגבאי מביתו לפתוח למרן את השער. לאחר שהגבאי ראה עד כמה אהבה יש למרן ללימוד והיה
שקוע בתלמודו מסר לו את מפתחות בית הכנסת. יש אומרים שבזמן שנמסרו לו מפתחות בית
הכנסת מהגבאי, למעלה נמסרו למרן כל מפתחות שיש ביד ה' יתברך. (כמו שמבואר בתענית יש 4 מפתחות בידו של
ה', וסימן לדבר "מפתח" – מטר, פרנסה, תחיית המתים, חיה (לידה) ).
"ויסב
ה' את העם דרך המדבר" ואילו הדרך השניה שיכול היה ה' להוליך את עם ישראל היא
דרך ארץ פלשתים, אך כתוב "ולא נחם ה' דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וכו'..
והינה הבעל שם טוב הקדוש אומר, שעם ישראל יכול היה ללכת ב 2 דרכים, או מהמדבר או
דרך ארץ פלשתים. ואילו דרך ארץ פלשתים היה לוקח לעם ישראל 3 ימים, אך דרך המדבר 40
שנה. ורבים הם הפירושים מדוע הלכו דווקא דרך המדבר 40 שנה. אך הבעל שם טוב מביא את
הסיבה מדוע לא הלכו דרך ארץ פלשתים, "כי קרוב הוא" קרוב הוא מהשיעבוד,
רק הרגע יצאו עם ישראל מהשיעבוד, תשושים בלי כוחות, והינה יבואו דרך ארץ פלשתים
ויבואו להילחם, ירצו לחזור למצרים כמו שנאמר "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו
מצרימה". אבל מכאן אומר הבעל שם טוב אפשר ללמוד מוסר גדול, אין ה' נותן לאדם
ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, ואם ה' נותן ניסיון לאדם סימן שהאדם יכול לעמוד בו.
וזאת ההוכחה לכך. מהפסוקים האלה אפשר להבין זאת. מכיוון שאם יכלו עם ישראל לעמוד
בניסיון הזה אז היה לוקח אותם ה' דרך ארץ פלשתים, אך בגלל שה' יתברך ידע בוודאות
שלא יוכלו לעמוד בניסיון לכן בחר לקחת אותם דרך המדבר.
"ויהי
ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" – והינה אפשר לשאול קושיה חזקה, והרי
משה רבנו אמר להם שהמן לא ירד ביום השבת. ומדוע יצאו לחפש ? ואם יצאו לחפש, אז
ברור שלא ימצאו, אז מדוע נאמר שלא מצאו? אם הדבר ברור מאליו שלא יורד מן מהשמיים
בשבת, אז ברור שלא ימצאו. והשאלה הנוספת מדוע בכלל יצאו לחפש? וכי לא האמינו למשה?
אז הינה אפשר לבאר זאת כך, היו שני אנשים שהיו עושים צרות למשה רבנו, היו מנסים
לקלקל את האמונה של כולם ומנסים להראות כאילו משה רבנו משקר על עם ישראל. קראו להם
: דתן ואבירם. והם מה עשו ? לקחו מן ביום
השבת ממה שהיה יורד ביום שישי , היו זורקים אותו למעלה ואז צועקים הינה נופל המן
הינה נופל המן ביום השבת. כך היו עושים. ולכן כולם היו שומעים את הצעקות שהיה מן
נופל ובאים לראות. ולכן זה עונה לנו על השאלה מדוע יצאו לראות, כי שמעו צעקות שיש
מן ביום השבת. והשאלה השניה, מדוע לא מצאו? כי ה' עשה נס, שאותו מן שהם זרקו ביום
השבת באוויר, נעלם מהם ולא היה מן לא מצאו כלום. וכל המזימות והתכנונים שלהם להרוס
את האמונה של האנשים לא הצליחו ולכן ה' העלים את המן ולא מצאו מי שיצא לחפש את המן
ביום השבת.
נאמר
"והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכאשר יניח את ידו וגבר עמלק"
שואלת הגמרא וכי ידיו של משה נוצחות היו במלחמה ? מה זה משנה האם ידו של משה למעלה
או למטה? אלא בזמן שהיה מרים משה את ידו היו ישראל מרימים עיניהם לאביהם שבשמיים
והיו מתפללים ותולים בו את ההצלחה ! היו מאמינים בה' יתברך ובניסים שלו, ואז
הישועה יכולה להגיע, כאשר יש אמונה.
והינה
אפשר לראות שרשום "ויצמא שם העם למים .." ומיד לאחר מכן כתוב "ויבוא עמלק"
שידוע שעמלק זה יצר הרע. והינה אפשר לבאר, שכאשר אין מים (תורה) והעם צמא, אז בא
היצר הרע שזה בחינת עמלק ויכול לנצח את האדם. אך כאשר יש מים (תורה) ויש אמונה בה'
(כמו שהיו מרימים עיניהם לשמיים ומשעבדים את ליבם לאבינו שבשמיים) אז אפשר לנצח את
עמלק שזה היצר הרע. ועמלק גימטריה "ספק" שזה הספק שצריך להסיר מליבנו
ולשאול את החכמים כמו שנאמר "עשה לך רב, והסתלק מהספק" - ספק גימטריה
עמלק.
פעם
אחת כתוב שהמים להם "חומה" ופעם כתוב "חמה" בלי ו'. (כתיב
חסר). ואפשר לפרש את
השוני כך. פעם אחת כתוב חמה מלשון כעס של העבודה זרה של פסל מיכה. אך פעם אחת כתוב
"חומה" מלשון הגנה. והנה אפשר לפרש זאת גם על דרך הדרש, אם אדם הולך
בעצת היצר הרע וכועס כאילו עובד עבודה זרה והינה רמז לדבר "חמה" מלשון
כעס ופסל מיכה. (עבודה זרה) ואילו אדם שהולך בדרך ה', אז המים (התורה) היא לו
לחומה. ועוד רמז להבדל ביניהם, עם ו' זה חומה ( ו' זה התורה הקדושה שניתנה ב ו'
סיוון). ואילו בלי ו' זה חמה- כלומר בלי התורה ויראת ה' האדם כועס וכאילו עובד
עבודה זרה (חמה). נשתדל כולנו ללכת בדרך
ה', ניהיה מאוחדים בינינו לבין עצמנו ונתקן את מעשינו בין אדם למקום ובין אדם
לחברו, וביחד נזכה לראות בשמחת הגאולה בירושלים הבנויה אמן...
