"ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט,יט) 'ואלו נאמרין בלשון הקדש: מקרא בכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. מקרא בכורים כיצד? "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך” ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו”, מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש. חליצה כיצד? "וענתה ואמרה" ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש' וכו' (משנה סוטה ז,ב-ד) 'ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים וחליצה כו' עד מקרא ביכורים כיצד? (דברים כו, ה) "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך" ולהלן הוא אומר (דברים כז, יד) "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש אף כאן בלה"ק. ולוים גופייהו מנלן? אתיא קול קול ממשה, כתיב הכא "קול רם" וכתיב התם (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש' (סוטה לג,א) [וגם במשוח מלחמה לומדים שבעברית: '...שנאמר "ודבר" ולהלן אומר "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש' (שם מב,א)]. וביר' נאמר : 'אמר ר' אלעזר: בניין אב שבכולן "משה ידבר והאלקים יעננו בקול"' (סוטה ז,ב). והביא הת"ת: 'ופרשו המפרשים דילפינן מכאן בג"ש עניה עניה. אבל אין זה מספיק דלפי"ז למה אמר 'כל מקום שנאמר עניה ואמירה' הול"ל 'כל מקום שנאמר עניה' לבד, וצ"ל דכאן כתיב "משה ידבר והאלקים יעננו" והוי הדבור שבכאן במקום אמירה, וא"כ ילפינן עניה ואמירה מעניה ואמירה ודו"ק', ואכן זהו פרוש אמיתי. והנה בין אם למדים ישירות מהר סיני (כיר') או דרך הברכות והקללות (כבבלי) בכ"א למדים בסוף מהר סיני, למה דווקא משם? ועוד מדוע דווקא בעברית במקרים האלו, למה לא בכל לשון?- וניראה שזהו משום שהקביעות של לשון עברית נעשה דווקא בעניינים שכתובים לאחר מתן תורה, כמו שמובא שם ביר'. מימלא ניראה שהקביעות לעברית נעשה מהר סיני, מהפס' שלנו. והנה מובא על הפס' שלנו: 'אמר ר' שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא? שנאמר "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", שאין תלמוד לומר בקול, ומה תלמוד לומר בקול? בקולו של משה' (ברכות מה,א). ומביא התוס': 'בקולו של משה. וא"ת היכי מייתי ראיה ממשה, והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב"ה שהיה קורא, והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם? ופירש רב אלפס: בקולו של משה, מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם, אבל הקב"ה לא היה צריך להרים קולו, שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד. ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב"ה שהיה קורא' (תוס' ד"ה 'בקולו'). אמנם זהו פרוש אמיתי וחזק. אולם פשט הפס' הוא: '"משה ידבר" - כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא "אנכי" ו"לא יהיה לך”, והקב"ה מסייע לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע. "יעננו בקול" - יעננו על דבר הקול, כמו (מ"א יח) "אשר יענה באש" על דבר האש להורידו' (רש"י) הרי שכוונת הפס' הוא שהגביר את קולו של משה?- לכן ניראה שלמדו שכיון שה' בא להשמיע את דברו של משה (שמשמיע את דבר ה' שנאמר לו קודם), יכל לעשות זאת ע"י שמשה יגיד בקול וישמע בעקבותיו קול גדול, שהוא ישמיע את דברי משה שישמעו כולם. ובכ"ז ה' עשה 'בקולו של משה' פירוש שחיזק את קולו של משה שיהיה חזק מאוד. שזה בא ללמד שאין למתרגם להגביה קולו מהקורא, שלכן לא יצא קול בעקבות משה, שהוא ישמיע לכולם ע"י שיהיה קול חזק, (שכך ישמע גם מי שלא שמע את משה קודם), כיון שאז הקול המשמיע, שהוא המתרגם, יהיה יותר מהקורא, שהוא משה. לכן ה' עשה דווקא ע"י הגברת כח קולו של משה עצמו (שכך לא יהיה מתרגם שקולו חזק מהקורא). בכ"א מזה נילמד על כעין חיבור של ה' ומשה בקול אחד. אולי בזה יובן מה המיוחד בדברים מסויימים שצריכים להאמר בלשון הקודש דווקא, שבאותם דברים שצריך דווקא כך, יש חשיבות לחיבור עם ה', כביכול שיצא דיבור יחד עם ה'. ולכן למדים מאמירה ועניה, כעין שנים שדוברים. מימלא כיון שצריך חיבור עם דיבור ה' (כביכול), לכן צריך דווקא בלשוה"ק כיון שה' מדבר (כביכול) בלשוה"ק, בשל קדושתה. ולכן גם מובן מדוע הלימוד של עניה ואמירה חל רק מלאחר מתן תורה (כנאמר ביר'), שזה משום שבמתן תורה נעשה חיבור בין שמים וארץ, מה שלא היה קודם. לכן קודם העניה ואמירה לא התייחסה לחיבור עם דיבור ה' (כיביכול), כיון שלא היה את החיבור השלם בין שמים לארץ, ולכן לא חל חיבור כזה, ומימלא לא על זה הוא בא ללמד.