פרשת בשלח שבת שירה ט"ו בשבט[1]

בפרשתנו יש בה מן העבר ההוה והעתיד. העבר, בה באה לסיומה יציאת מצרים בטביעתם של המצרים מחד, ועליית ישראל (תרתי משמע) מאידך. בהוה, בפרשה זאת מוזכרת 'פרשת המן' שרבים מאתנו קיימו הנהגתו של מהר"ם מרימינוב לקראה כסגולה לפרנסה, וזו כידוע זמנה יפה ושוה בכל העתים והזמנים. ולעתיד, בסיומה של הפרשה מלחמת עמלק עליה דרשו חז"ל (תנחומא כי תצא י"א) 'אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק'.

גילוי כוחות הלב והאמונה בישראל ע"י הליכתם במדבר

רבינו בחיי בפתיחתו לפרשה, כדרכו פותח בפסוק מספר משלי, אותו מבאר כהדרכת מוסר, וממנו מגיע לפרש את עניניה של הפרשה. הפסוק אותו מביא רבינו בחיי הוא: מַצְרֵף לַ֭כֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת ה' (משלי י"ז ג'). ובדברי ההדרכה המוסרית היא ענין טהרתו ונקיונו של הלב בעבודת ה'. ובתוך דבריו כותב:...אם הנעלם שבמעמקי הארץ הוא נגלה אצלו יתברך, והוא מפורסם אצלו ובחון אליו, כל שכן הלב שהיא משכן  נפש החכמה אשר האציל מרוח קדשו שהוא נגלה אצלו ובחון אליו, אבל הצורך בזה הוא לבריות העולם שאינם יודעים בנעלם רק בנגלה ובמה שהוא נראה לעינים, כענין שכתוב (שמואל-א' ט"ז ז') כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וכאשר יבחן הצדיק ותצא מחשבתו הזכה ולבו הטהור מן הכח אל הפועל, אז יתפרסם גודל חיוב העבודה ויתקדש שם שמים בעולם, כענין הנסיון באברהם...ולא היה הנסיון כי אם לפרסם חיוב העבודה אצל הבריות, וזהו שאמר לו ה' יתברך (בראשית כ"ב י"ב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. ביאורו: הדבר נודע לכל מעתה כי ירא אלקים אתה. וכענין הנסיון בישראל כשיצאו ממצרים שרוב הניסים אשר נעשה להם במדבר היו כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון, כענין קריעת ים סוף שלא נקרע להם הים ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחילתו ועד סופו אלא מעט מעט, כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם. וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קי"ד ג') הים ראה וינס. וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחודש אחד או לשני חודשים, אלא דבר יום ביומו. ולמה הוצרך לעשות כן, כדי להרגיל את טבעם במדריגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלויים בכל יום ויום לאביהם שבשמים. וכדי להבחין את ליבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה. וכן כששלח פרעה לישראל הוליכם ה' יתברך דרך המדבר, והכל היה לנסותם ולבחון את ליבם כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר הגדול והנורא...עכ"ל רבינו בחיי.   

סמיכת גאולה לתפלה – חִיוּת ההרגשים

בספרו של הגאון הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א, ימלא פי תהלתך (ח"א עמ' קפ"ג) מבאר ענין סמיכות גאולה לתפלה. ואנו שעוסקים בפרשה בענין גאולתם של ישראל, ובתפלת 'עזרת ישראל' המזכירה את גאולת ישראל ממצרים וסמיכתה לתפלה, יפה להביא מסוגיה זו. וכך הרב שליט"א מבאר דברי הגמרא ברכות (ד' ע"ב) איזהו בן עוה"ב, זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. ומבואר דכל שכן דשחרית. ולכאורה מה המיוחד בהמצוה הזאת עד כדי שנהיה 'בן עולם הבא'?! ותלמידי רבינו יונה [דף ב' ע"ב דפי הרי"ף] ביארו דכיוון שהוציאנו ממצרים כדי שנהיה לו עבדים, ובברכת 'גאל ישראל' מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא, והתפלה היא עבודה... וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצוה רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיוון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצוותיו, נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העוה"ב.

[וטעם נוסף מובא שם בדברי רבינו יונה, שמפאת חשיבותם נביאם בלשונו הקדושה: ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה שאומר לשם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו, ועל זה נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' וגו', וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא.]

ועדיין צריך ביאור דמ"מ כל אחד סומך גאולה לתפלה, ובני עולם הבא משמע שהם מועטים...והנה רש"י שם כתב בשם ירושלמי, מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג. אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו, עכ"ל. והנה חזינן מזה דכשאחד אומר איזה דיבור הוא צריך להיות חי במה שאומר, וכשאומר את ענין הגאולה, הוא צריך להרגיש ולחיות בזה הרגש של גאולה ולהרגיש עד כדי לקבל עבדות, ותפלה אחרי קבלת עבדות זה תפלה אחרת, וכל מיני שבחים עדיין לא עושה השפעה כל כך של רגש עבדות ממש. והנה כל דברי חז"ל בנויים על האדם שהוא חי ומתנהג כמו שצריך להיות, ודרגת האדם צריך להיות שירגיש מה הוא מדבר, לא רק שמרגיש פירוש המילות [כולי האי, ולואי שאזכה להגיע לזה...(הערת המלקט)], אלא שכל מה שאומר הוא חי בזה כל כולו!  והנה סיפר לי הרב מפוניבז' [הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל] שהיה אצל החפץ חיים לפני נסיעתו בפעם הראשונה בשביל ישיבתו למדינת הים, ג' ימים מהשכם בבוקר עד חצות הלילה...וכל הזמן הוא דיבר רק עמו, וכל דבריו היו או על צרות כלל ישראל או בענין הגאולה העתידה. וכאשר היה מדבר מצרות הכלל היה בוכה בדמעות ממש טיפין גסין של דמעות...וכשהיה מדבר מהגאולה צהלו פניו מרוב שמחה. ואנחנו מדברים כמעט כל יום מהגאולה, אבל בלי שום רושם וכן מהצרות ר"ל. אבל אצלו, מה שדיבר הוא היה אז חי ומרגיש ממש, כי כן צריך להיות האדם שכל מה שמדבר יצא מכל הלב ומהרגשו, וא"כ כשמרגיש, אז התפלה יותר בהכנעה ובקבלת עול מלכות שמים. וכיוון שמשמע שעיקר העבודה היא התפלה, אעפ"י שכל המצוות הם עבדות, מכל מקום הא דרשינן בספרי (עקב י"א י"ג) ולעבדו בכל לבבכם זה תפלה, א"כ כשמראה עבדותו ומתחזק בזה, זה נותן לו השפעה על כל היום, ואם לא אמר תיכף אז בטבע האדם שמתקרר, ואחרי זה בשעת התפלה חסרה כבר אותה מדת התרוממות, דהיינו להכניע כולו מפני אדנותו יתברך. אבל כשמתפלל תיכף הוא מתחזק ואחרי זה כל היום הוא כבר מחוזק, וכן מתפלה השניה הוא מתקרב עוד יותר וזה מביאתו לדרגת בן עולם הבא...כל זה כמו שכבר הקדמנו אנו רחוקים מאוד מזה, אבל אם נשתדל ונשאוף לכל הפחות להרגיש מה שאנו מדברים, וע"י זה נתקרב אליו ונזכה להיות במדרגת בן עוה"ב. עכ"ל הרב שטיינמן שליט"א.

לימוד זכות של משה הנרמז בשירת הים

בספרו של רבינו יוסף חיים זלה"ה (ה'בן איש חי') אדרת אליהו לתורה, מפרש בשירת הים לימוד זכות של משה על מעשה העגל ואלו דבריו הקדושים, על הכתוב (ט"ו ב') עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה: יובן בס"ד, דידוע דמשה רבינו ע"ה טען בעגל 'לי צוית ולא להם' [שמות רבה תשא מ"ז ט': אמר משה לפני הקב"ה, למה אתה כועס עליהם, לא שעשו עבודת כוכבים, לא צויתם. אמר לו הקב"ה, בדיבור שני לא אמרתי 'לא יהיה לך', אמר לפניו לא צוית אותם, לי צוית. שמא אמרת להם לא יהיה לכם, לי צוית. אם עשיתי עבודת כוכבים, מחני נא מספרך. כשראה הקב"ה שנתן נפשו עליהם, אמר בשבילך אני נותן להם את התורה, שנאמר כתב לך את הדברים האלה. עכ"ל המדרש] והנה באמת הגם שבזה נצולו ישראל קצת מעונש העגל, אבל עם כל זה את הטענה קשה היא מאוד, דלפי זה א"כ התורה אינה שייכה [שייכת] לישראל ולא נתנה כ"א למשה רבינו ע"ה והוא לבדו זכה בה, ואיך אפשר זאת לישראל?! ואמנם  באמת הוא שטענה זו של 'לי צוית' אינה כ"א לפי שעה להצילם ממדת הדין הקשה אשר היתה מתוחה על שונאיהם של ישראל [בלשון נקיה של 'סגי נהור' דיבר המחבר זלה"ה] לכלותם, ולפי שעה טען כזאת, ואמנם לא היתה טענה באמת, והראיה שאחר עבר זעם ונשתככה החימה, עשה משה רבינו ע"ה דין למטה והרג אותם העובדים הוא ושבט לוי [עפ"י שמות ל"ב כ"ו: ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי] ועד עתה ישראל נפרע מהם מעוון העגל, כי אין לך פקידה ופקידה שאין בה מעוון העגל [סנהדרין ק"ב ע"א]. ואם אותה טענה של 'לי צוית' היתה טענה קיימת, א"כ למה נענשו כל כך?! אלא ודאי שזה לא היה כ"א להושיעם לפי שעה...ולעולם הדבר ידוע שהתורה נתנה לישראל שהם ומשה רבינו ע"ה זכו בה כאחד. ובזה יובן 'עזי וזמרת יה' וכנודע דקאי על התורה שנקראת 'עוז' דכתיב (תהלים כ"ט י"א) ה' עוז לעמו יתן, ועם תאמר איך אתם אומרים 'עזי' כלומר עז שלי, שמיחסים התורה לכם, והלא עתיד משה...לטעון 'לי צוית ולא להם'...לזה אמר 'ויהי לי לישועה' רוצה לומר טענה של 'לי צוית' שטען משה רבינו ע"ה איננה קיימת באמת, אלא היתה רק – לישועה, כדי להושיענו לפי שעה ממדת הדין...והנה הגם שעדיין לא נתנה תורה, הנה ידוע כל דברי השירה הזאת באה בפיהם בדרך נבואה, ורוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם [עפ"י שמואל-ב' כ"ג ב']. עכ"ל רבינו יוסף חיים.

הודאה לשמחת האדם בחלקו הנלמדת מהמן

בספר בית אברהם לרב אברהם שטיינר זצ"ל[2] מבאר כי על האדם ללמוד להיות שמח בחלקו מהנאמר בפרשתנו (ט"ז כ"ט-ל') שבו איש תחתיו...ואלו דבריו: ראשית פרי חטאת האדם, יען כי אינו מסתפק במה שיש לו, ואינו שמח בחלקו אשר נתן לו ה', יש לו מנה רוצה מאתים, ומביט תמיד על אנשים אחרים שיש להם פי שנים מקנינו, והקנאה תעורר אותו להתאמץ ולהשתדל שיהא גם הוא כמוהם, ואם לא ישיג בהיתר, מנסה באיסור...כפירוש מורי הגאון מאור הגולה בעל שבט סופר זצ"ל, מאמר חז"ל (בבא בתרא י"ז ע"א) [שלשה לא שלט בהם יצה"ר ואלו הם אברהם יצחק ויעקב] שנאמר בהם בכל, מכל, כל. הכוונה יען היו שמחים בחלקם ותמיד אמרו יש להם כל, ולא יחסר להם מאומה, ועל כן לא חטאו. וזהו שאמר שבו איש תחתיו, כל אחד ישאר על מעמדו ומצבו, לא יביט על אחרים אשר רכשו להם יותר, רק להיפוך ישא עיניו לאותן אשר עומדים תחתיו ולמטה ממנו. כמו שפירשו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, תביט תמיד תחתיך..עכ"ל בית אברהם. אמנם יש להוסיף פרפרת על דבריו המובאת בספרים (נעלם ממני כעת איה מקום כבודם) בפסוק שהביא בסיום דבריו: בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, בעניני שמים דהיינו ברוחניות - הבט ממעל, דהיינו לאלו שלמעלה מדרגתך ותשאף לעלות ולהגיע למדרגתם. אך על הארץ – בעניני ארציות וגשמיות - מתחת, כלומר ראה את אלו שהם מתחת לדרגתך ומעמדך, ושמח בחלקך ואל תשאף לעלות ולהשיג עוד רכוש ארצי.

 הקב"ה מתאוה לתפלת הצדיקים בארץ ישראל דוקא

בספר הקדוש ישמח משה לאדמו"ר מאוהעל (שם עיר בהונגריה) הרב משה טייטלבוים זצוק"ל (מיסד השושלת סיגאט סטמאר, תלמיד של החוזה מלובלין, הרב יעקב יצחק הלוי הורוויץ זצוק"ל) מביא פירוש מיוחד בענין השירה, המבאר דברי הגמרא (מגילה י"ד ע"א) אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ, והא דאמרו בימי משה, התם הוי משה וכל ישראל ושכינה עמהם. [אך הטעם שאין אומרים בחוץ לארץ] נ"ל ביאורו עפ"י מה שפירש בשבט מישראל סימן צ"ז [לרב יעקב ישראל הלוי, פירוש נפלא לתהלים בלול מכל חלקי הפרד"ס, נדפס לראשונה בתקל"ב, ובשנית ברוקלין תשע"א] על המדרש (שמות רבה כ"א ה') והנה מצרים נוסע אחריהם (בשלח י"ד י') זה שר של מצרים. זה שאמר הכתוב (שיר השירים ב' י"ד) יונתי בחגוי הסלע וגו' השמיעיני את קולך, שהקב"ה מתאוה לתפילתן. להבין המשך הדברים עפ"י מה שכתב השל"ה [תושב"כ ויצא 'תורה אור'] ...מה שאמרה רחל הבה לי בנים, לפי שחשבה שה' יתברך מונע ממנה פרי בטן מחמת שמתאוה לתפלתו של יעקב, כאמרם ז"ל (יבמות ס"ד ע"א) למה נעשו אמותיהן של ישראל עקרות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. ועל זה השיב שזה בארץ ישראל שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו, אבל בחוץ לארץ הניתן תחת שרי מעלה, אין הקב"ה מיסר את הצדיק מפני שחושק לתפלתו, כי אולי יפסיקוהו 'עוברי דרכים' הם שרים החיצונים. וזה שאמר (בראשית ל' ב') התחת אלקים אנכי, פירוש וכי אני בארץ ישראל שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו וכו'. וז"ש והנה מצרים היינו שרו של מצרים נוסע אחריהם, שהפילו ה' לארץ והוסר ממשלתו, אז השמיעיני את קולך, עכ"ד [שבט מישראל]. והיינו שאז אמרו שירה בחוץ לארץ, כי שירה היא דבר יקר, והבן. וידוע תוקף מרכבה טמאה סוס, ובפרט מצרים דנאמר (דברים שופטים י"ז ט"ז) ולא ישוב העם מצרימה למען הרבות סוס...ונאמר (שיר השירים א' ט') לסוסתי ברכבי פרעה, ומבואר במדרש (שמות רבה כ"ג י"ד) כי השר היה נדמה לפרעה כמין סוסים...והיינו אשירה לה' אף שהוא בחוץ לארץ כי גאה גאה, כתרגומו דהיינו שהשפיל הסט"א כי שר של מצרים רהב שמו [זהר תרומה ק"ע ע"ב] סוס ורוכבו דייקא רמה בים, ואם כן ה' יתברך הוא המנהיג ולכך אשירה...עכ"ל הישמח משה.   

רמז במילת 'מחר' במלחמת עמלק

במי מרום (ח"ה בפרשתנו) מבאר הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל בשם רבו הראי"ה זצ"ל מילת 'מחר' הנמצאת במלחמת עמלק, ואלו דבריו: שמעתי מפי קדשו של רבנו הרב זצ"ל לבאר בזה, כי כל מגמתו של עמלק היתה להתקומם על המצוה והחובה ולקרר את החמימות ואש התורה ולהביא הכל לידי רשות, וזה מרומז בתיבת מחר, ר"ת מ'צוה, ח'ובה ר'שות. וזהו שאמר משה (י"ז ט') מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי, כדי לתקן את ה'מחר' ולהטות את הכל אל האלקים. ואילו אצל פינחס נאמר (במדבר בלק כ"ה ז') ויקח רמח בידו, שבקנאותו קנאת ה' למען אהבת ישראל, כמו שנאמר (שם פינחס כ"ה י') ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, שהוא היה היפך מעמלק והעלה את הרשות למצוה ואת המצוה לחובה, 'רמח' ר"ת ר'שות מ'צוה ח'ובה. עכ"ל המי מרום.

שירת ישראל כשירת הציפרים

בכנסת ישראל לאדמו"ר מרוזין במאמרו לשבת שירה כתב על הסבר המנהג לתת לציפרים מאכל בשבת שירה: (ראה משנה ברורה שכ"ד ס"ק ל"ג מש"כ בזה) אמר למלך גדול שהיה לו פלטין גדול והיכלות גדולים מיוחדים לשרי המלך, והמלך בעצמו היה לו היכל מיוחד אשר רק ציפור המצפצף עמד שם ומתענג המלך בצפצופיו, ולא יערוך כל כלי שיר וזמר כקול הבריה הקטנה המטיבה לנגן. והנמשל ישראל נקראים צפור 'גם ציפור מצאה בית' ובשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף כל המלאכים ושרפים היו אומרים שירה לפני הקב"ה, ולא ערב לפניו כקול ציפור הבריה הקטנה היינו בית ישראל, אחות לנו קטנה המנגנת ואומרת שירה. וזה הרמז אנו מרמזים בנתינת ה'קאשי' [הפירורי לחם] לציפורים.     

לט"ו בשבט - רמזי האילן בעבודת האדם

בספרו של הרב אליהו שלזינגר שליט"א אלה הם מועדי, מבאר במאמרו לט"ו בשבט רמזי האילן. דבריו ובהוספת ציצים ופרחים עליהם: הגדרת האילן לידע אם ברכת פירותיו 'העץ' או 'האדמה' כתב הטור (או"ח ר"ג) כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא 'פרי העץ', אבל כל דבר שאין שרשיו נשארין בארץ וצריכין לזרעו בכל שנה נקרא 'פרי האדמה' [עכ"ל הטור] ובכתובות (ע"ט ע"א) למדנו הבדל בין צומח שגזעו מחליף, לצומח ואין גזעו מחליף, כלומר הוא נצחי ולא צריך לנטעו מידי שנה מחדש כדי שיתן פירות...יש בו באדם את התכונה הנפלאה של 'אין גזעו מחליף' הגזע, השרשים זכות אבות וחלק אלוק ממעל, הם נכסים תמידיים שלעולם אינם כלים. תכונה נוספת של האילן היא התנשאותו לגובה, במסכת חגיגה (ט"ז ע"א) אחד משלשת הדברים בהם דומה האדם למלאך הוא היותו מהלך בקומה זקופה. אמנם, תכונה זו מצריכה זהירות רבה, שלא תהא זו עילה לגאוה והתנשאות שלילית, אך ניתן ללמוד על הקומה הזקופה הרוחנית של האדם, וכדברי מרן המחבר בפתיחת השולחן ערוך: יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, והרמ"א 'פרש מפתו על השולחן' בתחילת דבריו (ויסודם מדברי המורה נבוכים ח"ג נ"ב) ולא יתבייש מבני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך. תכונה נוספת וחשובה של העץ, ממנו נלמד גם לאומה המשולה 'כימי העץ ימי עמי' (ישעיה ס"ה כ"ב), ללמד את האדם שגם אם נראה חשוף ללא עלים ועומד ברוחות קרות זועפות, ידע שיגיעו ימים ושמש תאיר ותחמם אותו, וישוב ויתן פירות קודש הלולים מחלק נשמתו האלקי השרוי בקרבו. וכן האומה, כדבריו של הרב ישראל מטשורטקוב (גנזי ישראל מועדים) ישראל נתונים לביזה ומשיסה בכל הימים, מעמדם הרוחני מתמוטט, קהילות שלמות איברים מעם ישראל נגדעים (דבריו נאמרו לפני השואה) אך כאשר החושך כה גדול, לקראת סוף הלילה מתחיל לנצנץ האור. וכדברי הירושלמי (ברכות א' א') שדימו את הגאולה לאילת השחר, שהיא בסוף הלילה: אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה (כך הלשון בגמרא, ומשמעותה כלשוננו 'קמעא' כלומר מעט) כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא [מיכה ז' ח'] כי אשב בחושך ה' אור לי...עכ"ל. (ובאור לנתיבתי לרב צבי יהודה הכהן זצ"ל (עמ' ע"א): קמעא יש לו המובן של קמיע, שיש בקמיע בפעולת המקושר והמכוסה ומוסתר בה צירופי שמות...כך הוא במהלך הגאולה ובחלקי השמות האלקיים וצירופיהם...עד השתלמות כל ענינם השלם ממקור אחדותם בכל אמתתה ותפארתה.)