chiddush logo

מקור להלכות שכנים

נכתב על ידי יוסף פרל, 5/2/2017

לחידוש זה נוספו הערות המופיעות לאחר החידוש

בגמרא בפרק ראשון בב"ב (ז:-ח:) נאמרו כמה דינים של חיובי שכנים אחד כלפי השני, דינים יחודיים שלא מצאנו כמותם במקרים רגילים שבין אדם לחבירו. במאמר זה נעשה קצת סדר בדברים, בכך נגדיר את השיעבודים בצורה יותר ברורה, וכך נוכל לברר את סיבת דינים אלו וטעמם.

         א.         חיוב תשלומים לנהנה מחבירו ומנכסיו

לצורך הבנה יסודית של הדברים נקדים לבאר את הדין (שאולי עומד כבסיס לכל הנידון פה) שאדם הנהנה מנכסי חבירו מחוייב לשלם לו עבור כך אם לא מחל לו על כך (על אף שלא סוכם על כך מראש). כמו שמצינו לגבי אדם שבהמתו אכלה מפירותיו של חבירו (ברה"ר שהוא פטור מנזקי שן) (במשנה בב"ק יט:; ונפסק בשו"ע חו"מ שצא, ח), וכן לגבי "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו" (גמרא שם; ושו"ע חו"מ שסג, ו והלאה), ולגבי "התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה" (ב"ק צז.; ושו"ע חו"מ שצג, ה), ועוד.

כמו"כ מצינו שאדם שנעשתה בשבילו פעולה והוא נהנה ממנה שחייב לשלם עבורה (אף שלא סוכם על כך מראש וכנ"ל), כך למשל שנינו בב"ק (קטו.) "זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו...שטף נחל חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים והניח זה את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו" שחייבים בעלי הדבש והחמור לשלם שכר למי שהציל את ממונם (וכן פסק השו"ע חו"מ רסד, ג והלאה). וכן אמרי' בגמרא (ב"מ קא.) לגבי "היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות" וכן "היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו" (ונפסק בשו"ע חו"מ סי' שעה). ועוד.

כל זה נאמר רק במקרה שגורם ההנאה מפסיד כסף עבור הנאתו של חבירו, אך כאשר "זה נהנה וזה לא חסר" פשטה הגמרא (ב"ק כא.) שפטור מלשלם, וכן נפסק בשו"ע (חו"מ שסג, ו) ועוד. ולכן פסק הרמ"א (חו"מ רסד, ד):

שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות...אם נראה לבית דין שלא הוצרך לרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר.

אמנם במקרה שאדם מראש הוציא סכום כסף עבור הנאה משותפת לו ולחבירו, אזי לא שייך לומר שהואיל ובכל מקרה הוא היה מוציא את אותו סכום עבור עצמו א"כ הוא לא חסר כלום בזה שחבירו נהנה והו"ל "זה נהנה וזה לא חסר" (שהרי שגם חבירו יכול להגיד את אותו הדבר), אלא אנחנו אומרים שהחיסרון משותף לשניהם וגם החבר יצטרך לשלם. וכמו שהעיר הרמ"א שם בהמשך דבריו:

ונראה לי דווקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל גם כן של חבירו עמו, אבל אם ירד על דעת שניהן חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חברו וכמו שנתבאר, כן נראה לי.

ומקור דברי הרמ"א כתב הנתיבות שהוא ממה שנינו בברייתא בב"ק (קטו:. ונפסק בשו"ע חו"מ רעב, טו): "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה – מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות, ואם שכרו תייר ההולך לפניהם – מחשבין אף לפי נפשות", זאת אומרת שכאשר קבוצה של אנשים הוצרכה להוציא הוצאות עבור הצלת כולם – אזי כל אחד מחוייב להשתתף בתשלום באופן יחסי למה שאמור להרוויח מהעסק, שרואים כאן שאף אחד אינו יכול לטעון שכיוון שהאחרים ממילא עושים את הדבר עבור עצמם א"כ "זה נהנה וזה אינו חסר" והוא פטור[א] אלא כולם מחוייבים להשתתף בתשלום.

אלו הדינים הפשוטים של חיובי 'נהנה', כעת נראה שבשכנים, תושבים ואזרחים הגדרים שונים.

         ב.          שיעבוד השכנים לתחזוקת החצר

והנה שנינו במשנה בפרק ראשון בבבא בתרא (ז: וכך נפסק בשו"ע חו"מ סי' קסא וסי' קסג):

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר, רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח, רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה.

כלומר, בני חצר או עיר שרצו לבנות דבר הנצרך לצורך החצר או העיר[ב] הרי שהם יכולים לכוף את שאר התושבים להשתתף איתם בבנייה, אף ששאר התושבים אינם מעוניינים בדבר[ג].

[לצורך הבנה בהירה יותר של הדין כאן, נמחיש אותו בדוגמאות מעשיות. למשל: כל השכנים חייבים לשלם עבור תאורת חדר המדרגות, גם מי שאין לו כסף לתאורה בביתו; וכן חייבים כולם בתחזוקת המעלית, גם מי שאין לו כסף לזה ומעדיף שלא להשתמש בה].[ד]

והדבר תמוה, מדוע מחייבים תושב לשלם על דבר שכלל אינו מעוניין בו. הרי במקרה פשוט, שסתם אדם בנה בניין בחצרו של חבירו שלא ברשותו, הרי חבירו אינו חייב לשלם לו אלא רק במקרה שהוא מעוניין בדבר (ב"מ קא.)[ה], וכמו שפסק השו"ע (חו"מ שעה ו):

היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, שמין לו וידו על התחתונה...אמר ליה בעל הקרקע: טול מה שבנית, שומעין לו[ו].

אמנם דין דומה מצאנו גם בשותפים, שהם מחוייבים זה לזה גם בדברים שאחד מהם לא היה מוציא מעצמו[ז], וכמבואר ברמ"א בדיני שותפים (חושן משפט קעו, י) "וכל שאינו משנה או פושע, יעשה בשל חבירו כמו בשלו, ונוטל מחבירו חלקו במה שהוציא, דכל שותף כיורד ברשות דמי", ואפילו במקרה שהשותף השני מוחה הוא יכול לבנות והשותף יהיה חייב לשלם לו על כך, וכמו שכתב הרמ"א (קעח, ג) "ואם מיחה השותף השני שלא לעשות כגון שבנה בנין והוא מוחה בו אם הוא דבר שא"א מלבנות צריך חבירו ליתן לו חלקו".

אך שם הסברא יותר ברורה, שהרי מראש הם הסכימו להיות שותפים וגם אם בשלב כלשהו שותף אינו מעוניין להמשיך הרי הוא יכול בכל רגע נתון לפרק את השותפות ולקחת את חלקו וללכת (כמבואר בחו"מ סי' קעא), א"כ בעצם הישארותו הרי הוא נותן רשות לשאר השותפים לעשות כרצונם[ח]; משא"כ אצלינו, בשכנים, הרי אי אפשר לכפות אף אחד לעזוב את ביתו ואין אפשרות להיפרד וגם לא בהכרח היתה הסכמה מראש להיות שכנים[ט].

וכבר תמה כן ר' אלחנן וסרמן הי"ד (קוב"ש ב"ב אות מ) מאיזה טעם כופין אותו לבנות בית שער, וניסה לתרץ "דהוא מטעם מנהג המדינה שהכל כמנהג המדינה", אך שב והתקשה בזה "הא גופא טעמא בעי, למה צריך לנהוג כמנהג המדינה בעניני ממון. ובשותפין ע"י מקח אפשר לומר דמן הסתם ע"מ כן נשתתפו לנהוג כמנהג המדינה אבל בשותפין ע"י ירושה לא שייך האי טעמא[י]. ולענין מנהגי איסור איכא קרא אל תטוש תורת אמך, אבל בממון הא ליכא קרא, ואין לומר דגם הכא הטעם משום דהוא מנהג של מצוה לסלק היזק מחבירו דא"כ אין זה חיוב ממון אלא חיוב מצוה גרידא, והכא משמע דחוב ממון יש עליו לבנות בית שער לחצר".

אח"כ (שם אות מא) הוא רצה לחדש שהטעם הוא "משום דחצר שיש לה דלת שוה יותר מחצר שאין בה דלת ואם רצה למכור חלקו מוכרו ביותר, נמצא שלא חסר מהוצאת הדלת וחבירו נהנה וכופין על מידת סדום בכה"ג". אך גם את זה דחה "מיהו בהא דכופין בני מבוי זא"ז לעשות לחי וקורה למבוי לכאורה לא שייך טעם זה, וכן בהא דכופין בני העיר זא"ז לקנות להן ס"ת (כדאיתא בתוספתא ב"מ יא, ט. הובאה ברי"ף כאן ובשאר פוסקים)"[יא]. ובסוף דבריו כתב "ושמא הטעם בכל אלו הוא משום מצוה ולא משום שעבוד ממון, וגם שמירת החצר מהיזק היא מצוה כמו בראה מים שוטפין ובאין. ואף דאינו חייב להוציא ממון משלו כדי להשיב אבדת חבירו, אבל הכא כיון שגם הוא נהנה מזה כמו חבירו אין זה הפסד ממון".

ודבריו תמוהים, הרי סו"ס הוא אינו מעוניין להוציא כסף עבור הבית שער (עי' הערה ג') ובוודאי שהוא מפסיד ממון, וגם אם לא היה מפסיד ממון – מדוע נחייב אותו לבנות בית שער עבור חבירו בעוד שחבירו יכול לעשות זאת בעצמו ולא שייך בכה"ג חיוב השבת אבידה שהרי אינה אבודה ממנו כלל.

ברור א"כ שלא מדובר כאן על הדינים הפשוטים של חיובי ממון הרגילים, אלא יש כאן הלכה מחודשת שמחייבת את השותפים בחצר לדאוג לקיום השותפות[יב]. בטרם נברר את מקור הלכה זו – נראה את ביטוייה במקרים שונים.

          ג.          שיעבוד התושבים לתקנות העיר

בהמשך הסוגיא שם בבבא בתרא (ח:) מובאת ברייתא שמלמדת שבני העיר יכולים לקבוע כללים לעיר ולהעניש ולקנוס את מי שעובר עליהם (ונפסק בשו"ע חו"מ רלא, כז), וז"ל:

ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן.[יג]

כלומר, בני העיר רשאין לקבוע לסוחרים שבעיר באיזה צורה למכור את הסחורה שלהם. ובאופן פשוט לא מובן מדוע ובאיזה זכות הם יכולים לקבוע זאת, לכאורה בן אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה עם הסחורה שלו ואף אחד לא יכול לדרוש ממנו איך למכור ובכמה.

ואמנם כתב המרדכי (סי' תפ-תפא) בשם רבנו תם: "האי רשאין אלהסיע קאי, פירוש: היכא דכבר התנו ביניהם, אבל אם לא התנו מתחילה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו", כלומר שכל מה שהם רשאין זה רק אחרי כבר כולם הסכימו על כך מראש[יד], "אבל לשנות שלא מדעת כולן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי (ו)לא מיגדר מילתא היא אין שומעין להן לעשות תקנה לעצמו שלא כתורה".



* המאמר מבוסס על הספר תורת המלך חלק ב (שעתיד לצאת בקרוב) פרק א ופרק ו.

[א] ואין לדחוק ולומר שבשיירא מדובר על מצב בו ריבוי האנשים גורם לריבוי תשלום לשודדים ו"זה נהנה וזה חסר", שהרי מדובר כאן גם על תייר, שכלפיו ריבוי האנשים אינו משנה שהרי לכאורה "תייר לאחד תייר למאה"; וגם במקרה ההוא מתחלקים אנשי השיירא. וגם לא מצאנו זכר בגמרא ובפוסקים לאוקימתא כזו שחייבים לשלם רק כאשר הרבו בשבילם.

[ב] כמובן שכל זה בתנאי שזה באמת צורך גדול או שזו הדרך הרגילה לשימוש ברכוש המשותף. וכמש"כ הרמב"ם (שכנים ה, א) וכ"פ השו"ע (חו"מ קסא, א).

[ג] שהרי לא מוזכר שזה דווקא במקרה שברור לנו שהם באמת מעוניינים בזה, אלא כתוב בסתמא ומשמע שזה אפילו אם במקרה שברור לנו שהם לא היה מוציא על זה הוצאות. ועוד, שהרי לא מדובר בחצר ועיר שנבנו רק עכשיו, אלא מדובר שהיו קיימים מכבר ועד עכשיו לא היה להם בית שער וחומה ופתאום נתעוררו חלק מהשכנים לבנות, א"כ קשה לומר שאנחנו מחזיקים שכל השכנים באמת רוצים על אף ששתקו כל השנים.

[ד] אמנם באופן בסיסי ברור שדנים לפי הצורך, ומי שצריך יותר משלם יותר (כמבואר בגמ' בב"ב שם) – אך זה לא הולך לפי ההנאה הישירה של התושבים אלא זה הרבה יותר מורכב. [עיין באריכות בפרטי הדינים בחו"מ קסג, ג. ובכללות יש שוני בהתייחסות הראשונים והאחרונים לזה, (עיין במרדכי בבא בתרא פרק ראשון, תעט; רשב"א ג, שפא; מהרי"ט ב חו"מ סא; מהר"ם פדווה מב; חתם סופר א, קצג; ה, קסז; ו ליקוטים, לב; סמ"ע חו"מ קסג, ס"ק לב; קסא, ס"ק ד וחידושי חת"ס שם). ובאופן כללי ובקיצור נמרץ יש להקדים שבדרך כלל נראה שנהגו בדברים רבים מאד לחלוק לפי ממון, אלא שבביאור הסיבה לזה יש אפשרויות שונות: נראה שהחתם סופר נטה תמיד לבדוק באמת מי נהנה וכמה (כדברי הגמרא על חומה וקירוב בתים), למעט מקרים בהם שותפים בחפץ שמועיל למשך זמן, ואי אפשר לבדוק כמה כל אחד משתמש (וכמו שבחמש גינות לא מצאנו שאם אחד מגדל משהו יקר יותר הוא צריך לשלם יותר על תיקון אמת המים המשותפת, אלא מתייחסים אליהם כאל שותפים שוים באמת המים); לכן לשיטתו החלוקה לפי ממון נבעה מסיבה מסויימת בכל פעם (למשל: בשכירות מנין בעלי הממון נהנים יותר, כי אם לא היה מנין כאן – הם לא היו יכולים לעזוב את רכושם וליסוע לעיר אחרת. משא"כ העניים שיכולים ללכת לעיר אחרת). אך המהרי"ט כתב שמטעם צדקה נהגו לחלק לפי ממון, ובזה הסביר את מנהגי הקהילות (אמנם עיין שם שיש נפק"מ לשאלה אם זה מצד הדין או מצד צדקה בגביה מיתומים). ועוד חילוק שמצאנו: בעוד החתם סופר בדק בכל מקרה ממה נהנים, וגם בחצרות סבר שעקרונית יש ללכת על פי קירוב בתים אם זה משנה (בחידושיו על השולחן ערוך חו"מ קסא) – בסמ"ע (שם, ס"ק ד) נראה שאם בחצרות בדרך כלל קירוב בתים לא משנה – אי"צ לבדוק זאת בכל חצר בנפרד, וזה הופך להיות דין שבחצרות אין נפק"מ בקירוב בתים (גם אם יש מקרה חד פעמי בו יש נפקא מינה בזה בחצר). קיצרנו היכן שראוי להאריך (בעזרת ה' במקום אחר), ומטרתינו בהערה זו היתה רק להראות שהסיבה שמי שנהנה יותר משלם יותר היא לא משום שעצם ההנאה מחייבת ומי שלא נהנה ממילא אינו חייב, אלא הסיבה היא משום שכך יותר הגיוני לקבוע את החיוב, אך החיוב עצמו כלל אינו קשור להנאה אלא לזה שהוא חלק מהשותפות].

[ה] וכמש"כ בתשובת הרא"ש המובאת בטור שם (הביאה הרמ"א בסעיף ז) לגבי אחד שירד לבית חבירו "וראה שהיה הבית רעוע ונטוי ליפול ובנה בו והחזיקו והצילו מסכנת נפילה וסיידו וכיירו...ותקן שערים וחלונות וגגות הדולפין ומנעולים" שפסק: "כל בנין שאינו סכנה, שהבית היה יכול להתקיים ולעמוד ולהשמר מנפילת קלקול, למה נחייב לבעל הבית לפרוע? יכול לומר איני רוצה להוציא מעותי בו, כיון שהבית היה יכול להתקיים בלי אותו בנין; אם בנית להנאתך – טול עצך ואבניך".

[ו] ואמנם כל זה זהו "דווקא אם החורבה אינה עשויה לבנות" אבל "אם עשויה לבנות או במקום שסתם חורבה עומדת לבנות" אזי אין שומעין לו (כמו שהעיר הרמ"א שם), אך כבר הביא הסמ"ע (ס"ק יג) מדברי הטור בשם הרא"ש שמה שאין שומעין לו זה רק "היכא דלא היה משתמש בחורבתו ויש לו משלו, שראוי לבנות בניין כזה בלי קפוח פרנסתו דאז ודאי תואנה הוא מבקש כדי להפסיד לבעל הבניין, הא לאו הכי – שומעין לו".

[ז] לדוגמא: שנים שותפים במפעל. נוהגים לבטח מפעלים מהסוג הזה בעזרת חברת ביטוח. אם אדם שלישי שאינו מהשותפים ירכוש פוליסת ביטוח עבור המפעל – בעלי המפעל לא יצטרכו לשלם לו. הם יכולים לומר לו: "אנחנו לא מעוניינים בפוליסת הביטוח הזו, ועדיף לנו לקחת סיכון ולא לשלם עליה". אך אם אחד השותפים ירכוש פוליסת ביטוח עבור המפעל – השני יצטרך להשתתף איתו בזה, כיון ששותפים מחוייבים להתנהג כלפי נכסי השותפות באופן המקובל.

[ח] וגם אם לא נסביר כך את דיני השותפין עדיין לא יהיה בזה כדי להסביר את דיני שכנים, שכן היא גופא טעמא בעי.

[ט] וכמו המקרה שרואים בשולחן ערוך בדיני חלוקת חצר (סימן קעב, א): "חצר המתחלקת, נותן לכל פתח ד' אמות, והשאר חולקים בשוה; ... במה דברים אמורים? בשנים שקנו מההפקר, כגון שבנו במקום הפקר, זה בנה לו בית ופתח בו ב' פתחים וזה בנה לו בית ופתח בו פתח אחד, ואחר כך הקיפו אותם עד שנעשה להם לחצר".

ולא מצאנו חילוק בדיני שכנים שבמקרה כזה לא יוכלו לחייב זה את זה בבית שער וכדומה. ועיין גם בסימנים קסא-קסה, ובסימן קע, וכן ברמ"א בקעא סעיף א; שם יש מקרים רבים של מחויבויות הדדיות שלא נוצרו מהסכם אלא מהמציאות של חיים משותפים. ואף במקרה שאדם בא ראשון וגר באיזשהו מקום, ואחר כך הגיעו שכנים נוספים; וכשהגיע הוא לא ידע אם יגיעו עוד אנשים והאם הוא יצטרך להשתתף איתם – למרות זאת הוא חייב בדיני שכנים ככל השכנים (עיין במרדכי בבא בתרא פרק קמא סימן תעח על עיר חדשה שגם בה יש חיובים; ובשו"ת הרדב"ז מכתב יד חלק ח, קעב; ובנימוקי ר' מנחם מריזבורק ד"ה 'דין הפורש מן הציבור'; ובמרדכי בבא קמא פרק אחרון סימן קעז על זה שגם אם בא לעיר על דעת שלא להשתתף עמהם).

[י] ועיין בהערה הקודמת עוד דחיות לטענה זו. אמנם באבן האזל (שכנים ב, טז) הסביר כך, שהחיוב נובע מהתחייבות מראש של השותפין, ובאמת קשה עליו כנ"ל.

[יא] ובלא"ה יש להקשות על דבריו, שלפי"ז לא יובן מדוע דין זה הוא רק ב"כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם" (כמש"כ הרמב"ם שכנים ה, א. עי' בהערה ב'). וגם יש לתמוה על מש"כ "נמצא שלא חסר מהוצאת הדלת", הרי סו"ס אינו מעוניין בדלת (עי' הערה ג') ומעצמו לא היה מוציא עליה הוצאות א"כ חסר וחסר הוא.

[יב] וכן נראה שהבין הנתיבות בסימן קעח (ס"ק ג'). אמנם הוא הרחיב דין זה "אפילו בשנים שאינן שותפין, כל שיש דבר שהוא מוכרח לשניהן ואין האחד רוצה לעשותן יכול השני לכפותו", וכ"כ ר' ראובן גראזאווסקי (בחידושיו לב"ב סי' א) וכן נראה קצת בחזו"א (ב"ב א, ה). [ומה שלגבי שניים שנתפסו (שהבאנו באות א) פסק הרמ"א (בסימן קסד סעיף ד) שלא יכול לכופו לשלם אם לא שחסק בשבילו (או שירד על דעתו) כתב הנתיבות שזה משום ד"שם מיירי שלא נתפסו על ענין אחד, ואפשר להציל עצמו זולת האחר", "אבל כשנתפסו על עניין אחד ואי אפשר להציל עצמן זולת האחר, כופה לחבירו ליתן לו חלקו"]. אך לכאורה אין כל הכרח לומר כן, ולפי מה שמתברר כאן נראה שחידוש זה שייך רק בהוצאות הנצרכות לקיום שותפות שהאדם אינו יכול לפרוש ממנה וללכת (מבלי לעזוב את דירתו).

[יג] בהמשך הגמרא שם מבואר שגם בני אומנות מסויימת באותה עיר יכולים לקבוע כללים שלפיהם צריכים כל בעלי האומנות בעיר להתנהג, וכן הוא גם בתוספתא בבא מציעא (יא, כד-כו, שהיא המשך הברייתא הנ"ל שהובאה בגמרא): "רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן. רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר ... ורשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת ...". כמובן, דין זה נובע מהדין הכללי שאנשי העיר רשאין לכפות על הדאגה לקיום חייהם המשותפים, שחלק מזה זה דאגה להתנהלות אותם בעלי אומנות (אלא שכאן העבירו את הסמכות לבעלי אומנות עצמן).

[יד] המשך לשונו שם: "ואף על גב דבדבורא בעלמא קא מתנו וגרע טפי מאסמכתא, דכל 'דאי' לאו כלום הוא – הכא ודאי מהני, בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי – איידי דקני גמר ומקני, כההיא דפרק הפועלים 'מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר' או כשואל, ואפילו בדברים, דבההיא הנאה דנפק עליה קלא דאיניש מהימן הוא – גמר ומשעבד נפשיה".

[טו] ובפרט כאשר יש סמך בתורה למנהג שהיה עד כה, כמו שמביא המרדכי בשם רבנו תם על כך שיש סמך מן התורה שלא לגבות מסים על פי הקרקעות, עיין שם; ואולי לזה מתכוין הרמ"א במילים "שיהא נגד דין תורה".

[טז] וכך מתבארים דברי רבנו תם "האי רשאין – אלהסיע קאי", כלומר: בברייתא נאמר "רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". זאת אומרת שהרוב כופה את המיעוט להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהעניש על קיצתן. רבנו תם מדגיש שה"רשאין" מוסב על "להסיע" ולא על "קיצתן", כלומר רק אחרי שיש כבר "קיצתן" כי כולם הסכימו אז הם יכולים "להסיע" ולקנוס את מי שלא עומד בהסכמה; אבל אינם רשאין ליצור קיצה בלי הסכמת כולם  (אלא אם כן היא נצרכת כמידות ושערים).

[יז] אמנם מצאנו בראשונים ובאחרונים שהסבירו את דעת ר"ת דלא כרמ"א אך מלבד שהם נדחקים בלשונו של ר"ת גם הם הגבילו את דבריו וכתבו שלא בכל מקרה צריכים את הסכמת כולם, ויש מקרים שבהם הרוב כופה את המיעוט. למשל: במהר"י בן לב (א, קטו) כתב שכאשר יש איזושהי סכנה – הרוב כופה את המיעוט על תקנות למניעת הסכנה; המהרי"ל (בשו"ת החדשות קנא) כתב שחלוקת המסים היא כמיגדר מילתא וצורך שעה ולכן הרוב כופה את המיעוט בצרכים השונים בזה; בשו"ת ראנ"ח (סימן צח) כתב: "על כרחך לא נחלקו הראשונים אלא בדברים שאינם מוכרחים להיעשות, כגון להתרות על השערים ועל המדות או לחשש אי זו תקנה ואי זה מנהג שהמועט אומרים שאין רצונם בכך, אבל דברים שהם צריכים להעשות על כל פנים ויש חלוק ביניהם...פשיטא ודאי שהולכים אחר רוב דעות, ועל כיוצא בזה אמרה תורה ודאי אחרי רבים להטות" (ודבריו הובאו להלכה בכנסת הגדולה חושן משפט סימן רלא, הגהות הטור אות טז); בשו"ת שבות יעקב (ב, קמג) כתב שמינוי בית דין בעיר (במקום הסתפקות ב"זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד") הוא מעשה נכון על פי תורה, ולכן בו לכולי עלמא הרוב כופים את המיעוט; והחוות יאיר (פא) כתב שר"ת ודעימיה סוברים שצריך את הסכמת כולם רק לתקנות שהן נגד דין תורה, אבל במה שאינו נוגד דין תורה – הרוב כופה את המיעוט. כמו כן המהרי"ק (בשורש קפ) כתב שבמיגדר מילתא דאיסורא לכולי עלמא הרוב כופים את המיעוט (וכן כתב במהר"ם אלשייך, נט; בשו"ת חתם סופר ב (יורה דעה), ה; בשואל ומשיב מהדורה א חלק ב, לב; ובסמ"ע חושן משפט ב, ס"ק יג); ובשו"ת רדב"ז (א, ק) כתב על דברי המהרי"ק שאין חילוק בין מיגדר מילתא דאיסורא לבין מיגדר מילתא בענייני ממון, ובכל מקרה של צורך מיגדר מילתא הרוב כופה את המיעוט ("שאם זה יוסיף ואחר יוסיף ויבוא אחר ויוסיף ילך הדבר לאין תכלית ויפסד ממון המלך וממון ישראל"); ובדומה לזה כתב החזון איש (בבא בתרא ד, טו; שם ה, ה). ובאופן פשוט הם הגבילו את דברי ר"ת בגלל שללא זה אין יכולת מעשית לנהל חיים של הציבור. ולפי הרמ"א – אין כאן הגבלות שאנחנו צריכים להוסיף מדעתנו בדברי רבנו תם, אלא זוהי גופא שיטתו של רבנו תם. ויש להאריך ואכ"מ.

[יח] אפשר לדון בסיבה זו משני פנים: א. בחצר השיעבוד חל על הרכוש ולא על הגוף משום שההשתתפות היא ברכוש ולא בגוף. ב. כיוון שחצר לא מתנהלת באופן עצמאי אלא היא תמיד חלק מהעיר ממילא אין צורך בשיעבוד הגוף משום שכל מה שצריך זה רק לשלם כסף וכשיש בעיות אפשר לפנות לטובי העיר או לבי"ד של העיר, משא"כ בעיר.

[יט] בחזון איש (ב"ב א, ה) כתב לגבי הכפיה על בית שער ודלת לחצר ש"יסודו דינא או תקנת חכמים". ויש להעיר שלא נראה שכוונתו באפשרות השניה היא שעצם יסוד החיוב הוא מדרבנן, אלא כוונתו היא שחכמים הפכו את הצורך בבית שער לדין קבוע ולא בודקים כל מקרה לגופו (ולפי"ז אפש"ל שזה לא שהוא הסתפק בדבר וכתב שתי אפשרויות, אלא ר"ל שאפשר ככה ואפשר ככה ותלוי על מה מסתכלים, כלומר זה דינא שמעורבת בו תקנת חכמים לקבוע במסמרות את חיוב בית השער).

[כ] הרמב"ן בעצמו, אחרי שכתב שביאר את מצוות "קדושים תהיו" כמו שהבאנו בפנים, כתב שכך דרך התורה בכמה מקומות, והביא כדוגמא את "ועשית הישר והטוב" ואת מצוות השביתה שהבאנו, וז"ל: "וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה. כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב, שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו כאשר אפרש בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות ועוד אפרש זה בע"ה".

[כא] וכך ביאור דבריו: "חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר" – והם החיובים מעיקר הדין כמו דיני שכנים – "עד שיכנס בזה" – אפילו – "הפשרה ולפנים משורת הדין" – כמו דינא דבר מצרא שנלמד מהפסוק הזה והוא לפנים משורת הדין (ואולי לפי זה הביאור בפסוק הוא: "ועשית הישר" – שהם הדינים המחייבים מצד הדין, "והטוב" – שהוא לפנים משורת הדין).

ביאור זה של דברי הרמב"ן מסביר את דברי הגמרא בעבודה זרה (כה.) שדנה בשאלה מהו ספר הישר: "כתיב (שמואל ב א, יח): 'ויאמר: ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר' – מאי ספר הישר? ... רבי אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה (=ספר דברים), ואמאי קרו ליה ספר הישר? דכתיב: 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' ' ". והקשה המהרש"א שם: "וכי משום דכתיב ביה מלת 'ישר' נקרא כל הספר ישר? הלא בספר שמות נמי כתיב 'והישר בעיניו תעשה'". ולפי מה שהסברנו בדעת הרמב"ן ברור שספר דברים נקרא ספר הישר כיון שהוא הספר המכין את עם ישראל לכניסה לארץ ולחיים מתוקנים וישרים שבין אדם לחברו, ומצות "ועשית הישר והטוב" היא השלמת הענין הזה בכל הפרטים, גם אלה שלא נכתבו בפירוש (ועיין גם במה שתירץ שם המהרש"א, ודוק).

[כב] ובפשטות מקורו במדרש תנאים (דברים יז), זה לשונו:

מצוה לשמוע להן אפילו בגזרות ותקנות שהרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו גזירות ותקנות ומנהגות שיורו בהן לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם.

[כג] וכך מתבארים גם דבריו בספר המצוות (עשה קעד):

שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר. ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה, או לפי ענין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה, הכל אנו חייבים לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם לא נעבור ממנו. והוא אמרו יתעלה: 'על פי התורה אשר יורוך', ולשון ספרי: 'ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה' – זו מצות עשה.

[כד] הבאנו כאן בקיצור, עיין בגוף הדברים שמאריך ומבאר כמה דינים על פי היסוד הזה. ועיין גם באנציקלופדיה התלמודית בערך "חזקת הישוב".

[כה] והדבר מתאים לדרשת חז"ל בסנהדרין (ז:) "'בין איש ובין אחיו' – אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעליה. 'ובין גרו' – אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכיריים", לפי מה שפירש רבנו חננאל שם (וכפירושו כתב גם ר' חיים פלטיאל בפירושו לתורה; ועיין במרגליות הים שם שמביא גם את השאילתות והערוך שמפרשים כך): "'בין איש ובין אחיו – אפילו בין בית לעליה' – צריך הדיין להיות בקי כמשפט הפסדת העלייה על הבית כמה היא כדי שידין כמה יש לבעל העלייה בתחתון, וכך צריך להיות בקי כמה הרחקת התנור מן הכותל או מן העזיבה שתחת התנור, וכמה הרחקת הכירה והמחזיק בכירה אין לו לעשות, וכיוצא בדינים הללו; ולא יהיו קל בעיניו מפני שהן כך בלא נשיאת ממון ובלא נתינת ממון בבזיון אלא צריך להתעסק בהן בכולן כמו שהן מפורשים בפרק לא יחפור".

ומה שהרמב"ם לא הביא דרשה זו בספרו, נראה שזה משום שאין כאן שום חידוש להלכה אלא היא רק זירוז כמו שמשמע מדברי ר"ח.

[כו] יש שרצו לומר בדעת הרא"ש שהחיובים כאן נובעים מהפסוק (משלי ג, יז) "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", שכתב בתשובה (כלל קח אות י. הובא בטור חו"מ קנה, כא) "והמדקדק בפרק לא יחפור, דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק, כתבו השיעורים, והיכא שאין ידוע, כתבו בכדי שלא יזיק. כדתנן (ב"ב כד:) 'ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק', כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו".

אמנם ברור שאין כוונת הרא"ש להביא מקור לדינים אלו אלא הוא רק בא להסביר אותם. חוץ מזה, הדבר דחוק ביותר, שהרי אין מצוה כזאת בכל התורה, וגם מה שנאמר במשלי זה לא ציווי אלא רק תיאור על מעלות התורה [וכשהגמרא בסוכה (לב.:) לומדת מהפסוק הזה – היא לא לומדת מצוות חדשות אלא רק מפרשת עפ"י זה את מצוות לולב והדס שנאמרו בתורה. וכצ"ל גם לגבי הגמ' ביבמות (טו., פז:)].

[כז] עיין בזה באריכות ועם מקורות רבים בשו"ת חיים ביד (צג) לר"ח פלאג'י.

[כח] במציאות אפשר לראות כמה כיוונים שבגללם הציבור לא יתקיים ללא קנסות ועונשים לאלה שעוברים על תקנותיו. נביא כאן כמה נקודות: א. 'קדרא דבי שותפי' – אם ציבור יצטרך לנהוג כיחידים כדי לגבות את חובותיו, לא ימצא מי שידאג לציבור בגלל הקושי שבדבר (עיין בזה בתרומת הדשן שמא; רדב"ז ב, תרכח; מהרי"ט א, קלב; חתם סופר ב, רכ; נושאי הכלים על שו"ע חו"מ סי' ד על זה ש"הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד, וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין"). ב. מערכת השיקולים בציבור גדולה ורחוקה יותר מהנזק המיידי, מה שגורם לאנשים להרגיש פחות מחוייבות אליה וממילא דרושה כפיה חזקה. ג. בציבור פעמים רבות התקנות אינן על משהו ממוני של ממש, אלא גזירות שלא לעשות משהו. כדי לכפות את זה חייבים 'להמציא' עונש חיצוני (לדוגמא: מי שנוסע מעבר למהירות המותרת לא גזל שום דבר מאף אחד. כדי לכפות את זה צריך לתת עונש למרות שאינו קשור ישירות למעשה). ד. בעוד שבין שנים – יכול כל אחד לבחור עם מי לא לסחור (בגלל שאינו ישר וכדומה) – הציבור מורכב מכל האנשים, וגם אלה שאינם ישרים שותפים לו לטוב ולמוטב. כדי להתמודד עם החלקים הללו בציבור צריך כפיה חזקה. ה. גם המסחר בין היחידים מחזיק מעמד רק בגלל המסגרת הציבורית שסביבו ש'מחשקת' אותו. ללא מסגרת זו – גם המסחר הפרטי היה מתפרק ('איש את רעהו חיים בלעו'), וגם גביית חובות בין יחידים על פי הסדר ה'מתון' והרגיל של השולחן ערוך (חו"מ סימן צז) היתה בלתי אפשרית.

[כט] המשך לשונו שם: "ואף על פי שלא אמרו זה בפירוש גמור – אנן סהדי דכלהו סמכי על ידו שכל מה שיעשה שיהיה עשוי, ואף על פי שעומדים קצתם וצווחים על אותם הגזרות והתקנות אין זה אלא כאותן שהתנו ביניהם כבר והסכימו בם ושוב חזרו בם ותוהים על הראשונות".

[ל] ועיין בשו"ת שאילת דוד (חו"מ, א) שכתב: "והטעם נראה לי דבני העיר הוי כשותפים בעירם והוי עיר להם כחצר שאין בה דין חלוקה".

[לא] וכעי"ז מצאנו בדברי המנחת שלמה (א, פז; וכן הוא במעדני ארץ על שביעית, סוף סימן כ): "ועיין ברשב"ם (בבא בתרא נד:) דטעמא דדינא דמלכותא דינא הוא משום דדמי להא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן".

[לב] עיין בתשובת החתם סופר חושן משפט מד, בפיסקא המתחילה במלים 'נעייל להא דידן'.

[לג] וכדברי הגמרא בע"ז (ד.): "ותעשה אדם כדגי הים"...מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו...", א"כ לצורך הקיום הבסיסי יש צורך במלכות שתשלוט ביד חזקה ולא תאפשר פריצה של המסגרות והדרדרות למצב של "דגי הים" [ועיין במנחת שלמה (תניינא (ב-ג), לז) לגבי ההיתר לחלל שבת לצורך פעולות שיטור בגלל הסברא הזו]. וכמש"כ הרמב"ם (בסוף פרק ד' מהל' מלכים) "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט (- למנוע פושעים מתוך הציבור העלולים לפרוץ את המסגרות ולהפוך את המלכות לתוהו ובוהו) ומלחמות (- למנוע אויבים מבחוץ העלולים לפגוע ולהזיק), שנאמר: 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'", וכמש"כ הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) "ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני". וכלשון בעל ה'חובות הלבבות' (שער ב פרק ה) "וממה שראוי לתת אל לבך ולבחון בו הסכמת בני אדם והתחברות לבותם עם רוב התחלקות מדותם, למנות עליהם איש מהם, ומקבלים עבודתו ושומעים בקולו במה שהוא מצוה ומזהיר אותם, ויראים אותו, והוא שומר אותם וחומל עליהם, ודן בצדק ביניהם ומנהיגם על מה שיש בו תקנת כלם, כדי שלא יתקלקלו ענייניהם ולא יוכל האויב להם. ואלו היה כל אחד מבני אדם חושש לעצמו ולדחות מעליו, לא היו מסכימים על בנין מגדל ולא חומה, והיו ענייניהם מופקרים...".


תוספות, הערות והארות על החידוש:המאמר בטעות נפסק באמצע (אמנם הערות שוליים לא הפסיקו). להלן המשכו. ניתן לקבל את הקובץ בשלימות כאן:

אך מלבד שהראבי"ה חולק בזה על ר"ת (כמבואר שם בהמשך המרדכי, סימן תפב) כבר ביאר הרמ"א (בשו"ת סי' עג) "דהיינו דוקא במקום שעושין תקנה נגד דברי תורה  ושלא כדין תורה, כדמשמע לשון 'להסיע על קיצתן', ר"ל שמסיעין הדין מדין תורה, כמו שפירש"י בגמרא. אך אמנם במקום שמתקנין דבר ואינו נגד דין תורה הרשות בידן...דדבר שמתקנין על פי הדת כמו בענין המדות והשערים ושכר פועלים שמדינא יש לו קצבה, וכמו שדרשו רז"ל (ב"ב פט.) שבית דין מצווים  להעמיד אגרדמים על המדות וכו', אלא שהחוק לישראל הוא לחקקו בכל עיר ועיר לפי  הענין, זהו רשות לקהל לתקנו כפי חפצן ורצונם אף על גב דאיכא פסידא ליחידים בדבר...אבל שיתקנו תקנה חדשה שיהא נגד דין תורה כגון ליתן מס מדבר שאין חייבין בו כמו שמוזכר בתשובה הנ"ל, לזה אין כח ביד הקהל לעשותו אם לא מדעת כולם", כלומר, מה שהבי"ד צריכים לתקן עפ"י הדין "זהו רשות לקהל לתקנו כפי חפצן ורצונם אף על גב דאיכא פסידא ליחידים בדבר", כגון לכוף על מידות ושערים ולכאורה ה"ה לדאוג לכל צרכי הציבור ולאפשר בזה חיים משותפים (כמו שכתב הרמ"א בחו"מ ריש סימן קסג ש"כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן" נקבעים  על פי הרוב, אף שפסק שם בשו"ת שהלכה כר"ת); ורק במקרה של "תקנה חדשה שיהא נגד דין תורה", כגון כאשר היה מנהג קבוע ורוצים לשנות מהמנהג בלי שיש צורך לשינוי[טו] – על זה אומר רבנו תם שהתקנות החדשות מתקבלות רק כאשר כל האנשים מסכימים עליהן[טז]. וא"כ קושיותינו במקומה עומדת, מדוע במקרה שזה צורך העיר אפשר לכפות את היחידים לקיום התקנות[יז].

ובפשטות נראה שדין זה נובע מאותו היסוד של ההלכה שראינו מקודם. שכמו שבחצר, כיוון שהשכנים שותפים ברכוש מסויים, הרי הם מחוייבים זה לזה לדאוג לקיום אותו הרכוש – כך גם בעיר, שבה  חייהם מתנהלים בצורה משותפת כקהילה, הרי מחויבים כולם לדאוג לקיום התנהלות חיים זו.

ועפי"ז יובן גם מה שמצאנו שהתושבים משועבדים בגופם לצרכי העיר. לדוגמא: אפשר לכוף את כולם לחפור באר (עיין חו"מ קסג, ד. עפ"י ב"ב ח.); וכן כולם מחוייבים שיהיה מנין (שם סוף סימן נה); וכן כופים בעלי מלאכה לעבוד בשעה שעבודתם נחוצה כדי שהעיר לא תישאר בלי בעל המלאכה הזה (תוספתא בבא מציעא יא, כז; הובא ברשב"א ובריטב"א על הסוגיא הנ"ל בבבא בתרא ט.). אף שבדיני ממונות רגילים לא יתכן שהאדם יהיה משועבד בגופו ברמות כאלה, לדוגמא: לא כופים בעל חוב להשכיר את עצמו כדי לעבוד ולשלם (חו"מ צז, טו), פועל יכול לחזור בו בחצי היום ואינו חייב להמשיך לעבוד (סימן שלג, ג), שותפים שהתחייבו לעבוד זה עם זה יכולים לחזור בהם לפי חלק מהדעות (סימן קעו, ג) וכו'. שתי סיבות מוזכרות לכך שאין חיוב לעבוד במקרים הללו: בעיה של קנין דברים – "שאין אדם  מקנה דבר שלא בא לעולם"; ויכולת של פועל לחזור בו מדין "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". אך הטעם כנ"ל, התושבים משועבדים לדאוג להתנהלות החיים התקינה בעיר, וכיוון שקיום התנהלות זו תלוי בהתנהגותם של התושבים א"כ הרי גופם משועבד לכך (משא"כ בחצר, בה השיעבוד הוא לא להתנהלות החיים אלא רק לקיום הנכס המשותף, וקיום הנכס תלוי רק בממונם של השכנים ולא בגופם[יח]). ובכך גם יוסבר מדוע בני העיר יכולים להעניש ולקנוס

         ד.          מקור החיוב לשיטת הרמב"ן

אמנם עדיין נותר לנו לברר מה מקורם של דינים אלו, ומאיזה סיבה האדם משועבד לדאוג לקיום השותפות[יט]. ונראה שהדבר מפורש בדברי הרמב"ן לגבי מצות "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו, יח), וזה לשונו שם:

ועשית הישר והטוב בעיני ה'. על דרך הפשט יאמר... ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין...וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון "לא תלך רכיל", "לא תקום ולא תטור", ו"לא תעמוד על דם רעך", "לא תקלל חרש", "מפני שיבה תקום", וכיוצא בהן –  חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין; וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח.), ואפילו מה שאמרו (יומא פו.)פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

הרי מפורש בדבריו שכל הדינים הנצרכים לקיום חברה מתוקנת ואינם כתובים כמצוה מפורשת נכללים במצות "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב", שכוללת את הצורך להיות מתוקנים וישרים בחיים שבין אדם לחברו; המצוה לעשות הישר והטוב כוונתה שנשלים את כל הפרטים של בין אדם לחבירו כדי שנחיה זה עם זה כראוי גם בפרטים שהתורה לא נגעה בהם במפורש (וכעי"ז כתב לגבי מצות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב) שהיא באה לחייב התנהגות קדושה גם כאשר אין מצוה  מפורשת בפרט מסוים, ובדומה לזה כתב גם לגבי מצות "יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, כד) "שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום"[כ]).

ואמנם הרמב"ן כתב "עד שיכנס בזה לפנים משורת הדין", אבל ודאי שאין כוונתו שהמצוה כוללת רק דברים שהם לפנים משורת הדין, שהרי כתב בתחילה שהמצוה מכוונת ל"כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם", ודברים אלה אינם לפנים משורת הדין! אלא כוונתו היא שהמצוה באה לתקן את הנהגות האדם עם שכניו ורעיו עד שהיא כוללת אפילו דברים שהם לפנים משורת הדין[כא].

[ומה שהרמב"ן לא מנה זה כמצוות עשה (בהשמטות לסה"מ), אולי משום שהיא לא מצוה מפורטת אלא עניין כללי, ולכן גם לא מנה את קדושים תהיו" ו"שבתון" הנ"ל, ויש לעיין].

א"כ ברור שלפי הרמב"ן סיבת ההתחייבויות שראינו כאן היא ממצוות "ועשית הישר והטוב", לפי"ז מה שהבי"ד כופין על זה כנראה שהוא ככל המצוות שבי"ד כופין על קיומן.

         ה.         מקור החיוב לשיטת הרמב"ם

אמנם נראה שלרמב"ם דרך אחרת בזה, שכך כתב בתחילת הלכות ממרים:

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ... הרי הוא אומר: "על פי התורה אשר יורוך" – אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, "ועל המשפט אשר יאמרו" – אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, "מכל הדבר אשר יגידו לך" – זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.

ומבואר בדבריו[כב] שחלק מתפקידם של בית הדין הוא לתקן לגזור ולהנהיג גם דברים שהם חיזוק הדת, כלומר דאגה לקיום המצוות; וגם דברים שהם לתיקון העולם, כלומר לאפשר חיים נכונים בין אדם לחברו  לדאוג שלא יהיו דברים שהם עוול ועיוות[כג]. וכדבריו בריש הלכות סנהדרין:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"; שופטים אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינין המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו.

וכיוון שזהו חלק מתפקידם של בית הדין, שוב לא נכון לומר ש"לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם" לכן "חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר", שהרי בשביל זה יש בי"ד. וכן להיפך – אם היתה מצוה מפורשת כזאת להתנהג בצורה שהחברה תתנהל באופן מתוקן שוב לא היה צורך לתקן בזה תקנות מיוחדות ולצוות במיוחד לשמוע לתקנות אלו.

וכבר כתב בהקדמתו לפירוש המשנה שמסכת בבא בתרא ש"ענינה במשפטי חלוקת הקרקעות, ודינים השייכים בבתים משותפים, ודיני שכנים..." נכתבה אחרונה מבין שלושת הבבות "מפני שכולו קבלה ודברי סברא, ולא נתבארו במקרא", וש"הדיינים" הם "המוציאים לפועל אותם הדינים". ומפורש א"כ שבדינים אלו אין הלכות קבועות בתורה והדיינים מצווים להכריע בקבלה ודברי סברא ובכך לקבוע כיצד מתנהלת החברה.

וכמו שביאר בתשובת החתם סופר (חו"מ סי' עט) לגבי דין יורד לאומנותו של חבירו[כד]:

לכאורה נראה כל הנוגע בענין זה אסור מדאורייתא וגזל גמור הוא מן התורה ... ולפי עניות דעתי הוא בכלל הא דכתיב (בדברים א, טז): "(ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש)ובין אחיו ובין גרו", ומפרש בספרי מלשון גר ודר עמו, כמו שכתב הרא"ם פרשת דברים...[כה]שהוא מנהגי ישוב  המדינה שמסרן הכתוב לחכמי ישראל ו...ניתן רשות לחכמי הש"ס לדון בין איש וגרו והם אמרו וחקקו ונעשה דין תורה וגזל דאורייתא ... מי נתן להם כח להסיע על קצתו בזה אם לא כי כל ענינים אלו מסרום הכתוב לחכמים והם ראו גם ישוב המדינה בזה ... והדר הוי ליה דין תורה ...

ונמצא שבעוד שלדעת הרמב"ן הדין הכללי של "ועשית הישר והטוב" מחייב כל אחד לדאוג לקיום השותפות וממילא בי"ד כופין על כך – לפי הרמב"ם החיובים כאן נוצרו מזה שהתורה ציוותה על החכמים לתקן תקנות לתיקון העולם, ואנחנו מצווים לשמוע להם בתקנות אלו.[כו]

          ו.           רשות בני העיר להעניש ולקנוס

כמאמר מוסגר נוסיף שעפ"י מה שביארנו (סוף סעיף ג) שבני העיר משועבדים בגופם לצורך ההתנהלות של העיר, יובן גם מדוע יכולים בני העיר "להסיע על  קיצתם" ולהעניש את התושבים כפי החלטתם עונשים שהתורה לא הטילה עליהם. משום שחלק מהתנהלות הציבור כקהילה הוא גם להעניש ולקנוס לצורך קיומה (שהרי אם ציבור לא יעניש את העוברים על תקנותיו – הוא לא יתקיים כציבור ויהיה הפסד לכולם[כז], לכן זה שמשלם את הקנס בעצם נותן את חלקו בבניית מערכת כפיה שתאפשר חיים תקינים של קהילה עם תקנות[כח]).

שגם כאן לא כ"כ מובן באופן פשוט לולא הדינים שביארנו לעיל, הן אמת שאדם שלא שילם את חובו הרי הוא עובר עבירה (עיין חו"מ סימן צז, ג-ד) והלכה היא ש"כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי גויים. ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור. וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם" כמבואר בשו"ע וברמ"א (חו"מ ריש סימן ב). אמנם כאן ברור שהעונש הוא לא על העבירה שבדבר, שהרי סתם אדם שגוזל לא יענישו אותו כך (אא"כ הדור פרוץ באופן מיוחד, אך כאן הענישה נראית כדבר שגרתי). והדבר טעון בירור.

ואף שכתבו הר"י מגאש והריטב"א שם שהטעם שהם רשאין לקנוס הוא "משום דהפקר בי"ד הפקר", וכ"כ הראבי"ה(מובא במרדכי תפב) והר"מ (במרדכי סי' תפ) – מ"מ לא מצאנו שהקשו על החולקים עליהם  (ר"ת הנ"ל ודעימיה, שהובאו לעיל סעיף ג') מניין לשיטתם ההיתר לקנוס, ועוד שכבר כתב הרא"ם בביאור שיטתם (בשו"ת סימן נז.) דס"ל שמה שהפקרם של טובי העיר הפקר הוא "מכיון  שכל אנשי העיר עיניהם בם תלויות בכל דבר ודבר שיש בו תקון העיר ודומיהן וכולהו סמכי דעתייהו עלייהו, הרי הוא כאילו בררום בפירוש שכל מה שיעשו שיהיה עשוי"[כט], וזה עצמו מבוסס לכאורה על הדין שכתבנו למעלה שהנכנס לעיר הרי הוא משועבד לכל הדברים הנצרכים לקיום העיר, שמשום כך הוא משעבד את עצמו לתקנות של טובי העיר.

          ז.          סיכום

אדם החי בשותפות עם אחרים (כזו שאינו יכול להיפרד ממנו ולקחת את חלקו[ל]) הרי הוא משועבד לקיום השותפות (או משום "ועשית הישר והטוב" כדברי הרמב"ן, או משום "על פי התורה אשר יורוך" כדברי הרמב"ם), ואם האחרים רוצים לעשות דבר לצורך השותפות הוא מחוייב להשתתף איתם ואינו רשאי להישמט מכך בטענה שהוא אינו מעוניין בדבר. לכן בחצר שהשותפות היא ברכוש הרי שהשכנים מחוייבים לדאוג לתחזוקת הרכוש, ומכיוון שדבר זה מצריך התחייבות ממונית לכן כל השותפים בחצר מחוייבים זה לזה חיוב ממוני לתחזוקת החצר; ובעיר לעומת זאת, שהשותפות היא בהתנהלות החיים, הרי שהצורך לקיומה הוא בשמירה על התקנות שנתקנו לצורך התנהלות תקינה של החיים של העיר, דבר זה מצריך שיעבוד בגופם של התושבים ולכן הם משועבדים לכך בגופם.

ונראה שאם נפתח קו זה ונמשיך אותו הלאה נוכל לשפוך אור על "הלכות מלכים" ולהסביר בטוב טעם ודעת את השעבודים שמצאנו לגבי אזרחים במלכות[לא], שוודאי שכוחה של המלכות אינו פחות מזה של בני העיר[לב], ואף מתרחב גם לשיעבוד בנפש ולא רק בגוף ובממון (שהרי קיום המלכות נצרך לכל אחד על מנת שיוכל לחיות, והשיתוף בה הוא בעצם החיים ולא רק בהתנהלות החיים)[לג]. אמנם דבר זה טעון הרחבה גדולה ונאריך בכך במקום אחר בס"ד.


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה