ויגש"

"ויגש אליו יהודה" (מד,יח).

כשניגש יהודה לשטוח את טענותיו לפני יוסף, מה היה לו לומר שעוד לא נאמר? מה היה לו לחדש? הרי כולם ידעו הכל. הוא בסך הכל חזר בפרוטרוט על כל השתלשלות המאורעות בלי לחדש כלום. "אלא זה כוחה של אמת וזה עומקה. שאין צריכים לחדש בה דבר, אלא לדלותה בלבד ולהציגה כמות שהיא, כל אשר נאמר כבר וכל הידוע, אתה נוטל ומחבר דבר לדבר ומציגם יחד, והרי הם כחדשים, כובשים את הלב ומכניעים את השומע". (ספר הפרשיות).

הסיפור של יוסף זה מסר לדורות. זה ספור שבא ללמד אותנו איך לא לנטור טינה, איך לוותר, לסלוח, ללמד כף זכות, ואפילו לאהוב את מי שטעה ופגע בנו ורדף אותנו והציק לנו במשך שנים רבות. סיפור שבא ללמד אותנו איך לעבור את הנסיונות הקשים של החיים באמונה, בתפילה, בקשר עם ה'.

סיפור שבא להראות לנו כי רק התורה יכולה לשמור עלינו

כשיוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם: "אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה". וכי דרך פיוס היא להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוועדות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים? אלא יוסף הצדיק משמיע כאן דברי פיוס באוזני אחיו: אל נא תחששו שימי נעורי במצרים גרמו לי לקלקול המדות, ואל יעלה על דעתכם שהתפתיתי חלילה ללכת בדריכהם המושחתות של המצרים. הנני אותו יוסף הנער, שהכרתם בשעה שמכרתם אותי לעבד, לא נשתניתי מאז ועד היום במדות ובאורחות החיים והמוסר שהייתי בבית אבא. התורה הקדושה שמרה עלי. אכן, אחרי כל השנים הקשות שהוא עבר, הוא נשאר בדבקות בה', הוא נשאר עם הקדושה שלו, השכינה לא זזה ממנו. מספרים על החפץ חיים זצ"ל שפעם התחיל לברך את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם... הוא התעכב 10 דקות , ממתין וחושב, ורק לאחר 10 דקות המשיך את הברכה... שלא עשני גוי". כששאלו אותו: "למה כבודו התעכב?" אמר : "בדקתי במשך 10 דקות אם אין בי משהו מן הגוי. אחרי שהיה ברור שאין בי כלום, שום אחיזה משל הגוי, יכולתי להמשיך את הברכה.

יוסף הצדיק סולח. אין בלבו שום קפידא על אחיו. למרות כל מה שעשו לו, שהפשיטו בגדיו מעליו, אטמו ליבם מבכיו ותחנוניו והשליכו אותו לבור מלא בנחשים ועקרבים, למרות הדברים הקשים האלה הוא סולח. "אני אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". למרות שמכרתם אותי מצרימה, אני נשאר אחיכם, אין בליבי שום תרעומת, שום כעס, שום שנאה.

מספרים על רבי שלומקה מזויעהל זצ"ל שהיה נוהג לעשות ישועות ומופתים רבים במקוה. פעם הבחין בו אדם והחל לצעוק עליו: "מה אתה משתטה כאן?" צעק וצעק ולא נחה דעתו עד שניגש אליו וסטר בחוזקה על לחיו. כשיצא מן המקוה, קרא רבי שלומקה לרבי אליהו רוט, נתן בידו מעטפה והורה לו ללכת לבית הפוגע ולתת לו את המעטפה הזו. כשהעביר ליעדה את המעטפה, עם סכום הכסף הנכבד שהכילה, הודה לו המקבל נרגשות: "החיית את נפשי! הייתי זקוק לזה ביותר!

חזר וסיפר על תגבותו לרבי. אמר לו רבי שלומקה: "כשצעק עלי חשבתי לעצמי, הלא לא עשיתי לו כלום, מפני מה הוא צועק עלי? אין זאת אלא שמשהו כואב לו. מה יכול לכאוב כל כך? או שיש לו בעיות בשלום בית, או שקם היום על צד שמאל, או שחסר לו כסף. חשבתי, אם הבעיה היא כסף, ביכולתי לעזור לו". לימים, ביארצייט הראשון של רבי שלומקה מזויעהל, קם מקבל המעטפה והכריז: "יש לי מופת מן הרבה"! וסיפר : "בביתי היה עוני נורא וכשכבר לא היה לחם, הזהירה אותי זוגתי שבלי כסף לא אחזור הביתה, ובדיוק באותו רגע הגיע ר' אליהו רוט אלי עם המעטפה...". ואיש לא ידע כי המופת האמיתי היה מופת של מדות ואצילות נפש. (אדרבה תן בלבנו).

"כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו" (ראש השנה יז, ע"א). אם נעביר על המדות למי שפוגע בנו ונתייחס בסבלנות ובסלחנות, יעבירו גם לנו. ואשרי מי שלא יכול להשתמש בכלל הזה, כי אף אחד לא מרגיז אותו ואף אחד לא פוגע בו.

כשמחליט יוסף לגלות לאחיו את זהותו, הוא מצווה :"הוציאו כל איש מעלי". אני רוצה להישאר לבד עם האחים שלי. ורק לאחר שכולם יוצאים הוא אומר "אני יוסף"! ולמה ביקש להוציא את כולם? אומר רש"י הקדוש: חשש שמא יתביישו אחיו מהנוכחים. העיקר לא לפגוע, לא לבייש, העיקר לשמור על הכבוד של השני.

אדם צריך לסגל לעצמו עין טובה. מה זה עין טובה? שאתה מתפעל מהשני, שאתה שמח בהצלחה שלו, ואילו עין רעה זה שאתה לא יכול לסבול שהחבר שלך יותר טוב ממך, שעינך צרה בהצלחה של החבר, בהתנשאות שלו, שהוא לומד יותר, שהוא מתפלל יותר.

אתה צריך להרגיש שאתה חלק מעם שלם שהוא עם סגולה, שאיכפת לך מכולם, שכואב לך אם מישהו עשה משהו לא טוב. בלי האחדות הזו ה' לא מסתכל עלינו. אם אתה מתפאר במעלות הרבות שלך ואילו אצל השני אתה רואה רק חסרונות, אם ככה מרגישים וחושבים, אז כל המעלות שיש לנו הם לרעתנו. צריך ההיפך. כמו באומן ראש השנה, שבאים כל מיני אנשים, חלקם בקושי דתיים, כל אחד בא עם הדברים הקשים שלו אבל כולם באים בתמימות בתמימות וכולם מתאחדים שם ביחד ואף אחד לא אומר: "אוי ויי, לבוא למן מקום שיש כאלה מן אנשים" אלא כל אחד מרגיש כזאת אחדות.

לי טוב עכשיו ללכת ברחוב ולא לראות אף אחד, אני בקושי סוחב את עצמי, בקושי יכול לסבול את מה שעובר עלי ואין לי כוח לא לתת תשומת לב לשני או לעודד אותו ולא שהשני ירחם עלי ויתן לי פתאום תשומת לב. אני רוצה להיות בשקט עם עצמי ולא לראות אף אחד. אלה רגשות מאד טבעיים של כל אחד מאתנו אך הם רגשות שצריך להתגבר עליהם. יכול להיות שהם רגשות נכונים במצב מסויים כמו שקוהלת אומר שיש עת כזאת ויש עת כזאת, יש רגעים שאדם צריך שלא יראו אותו והוא יהיה עם עצמו וכו', אבל בסך הכל אסור שזו תהיה איזו מציאות מקובעת ח"ו, כי הבן אדם, כל נשמה ונשמה של כל אחד ואחד היא בעצם חלק מנשמה אחת כללית, מנשמת עם ישראל.

הסיפור של יוסף זה סיפור של אמונה. "אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה". דווקא בגלל שמכרתם אותי, ועברתי מה שעברתי, כאלה יסורים, כאלה נסיונות קשים, בזכות זה הגעתי לאן שהגעתי. אל תצטערו.

כל אדם יש לו חלק אחר בבריאה אותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול. ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו. רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות. והוא לא יכול לברוח מזה. זה התיקון שלו, זה המסלול שהנשמה שלו צריכה לעבור כדי להגיע לבירור שלה, את זה הוא צריך לתקן.

כשעוברים את הנסיונות של החיים באמונה, אז יש כוח להתמודד. כשיודעים שכל מה שעובר עלינו, זה הכל אז יש כוח לסבול את היסורים. אבל אם מסתכלים על הכל כאילו אין פה השגחה, אז זה באמת יכול לשבור, לייאש, להרפות ידיים.

יהודי צריך כל הזמן לחזק את הקשר שלו עם ה', נכון, יש לנו בני זוג, ויש ילדים, ויש הורים, ויש מחוייבויות , וצריך פרנסה, והכל צריך לדפוק כמו שעון, אבל הדבר הראשון שצריך להיות, הראשון הראשון, זה לתת לנשמה שלי את מה שמגיע לה.

יוסף הצדיק עבר כאלה נסיונות, כאלה דברים קשים, והוא כל הזמן שמח, כל הזמן רוקד ושר, כל הזמן מחובר.

אדם בעולם הזה, עובר עליו, לא יעזור כלום. גם על הצדיקים הכי גדולים עבר ועבר. אז איך הם החזיקו מעמד והצליחו להגיע למעלות עצומות? הם התחזקו בזה שהשם תמיד אוהב אותם. שכל מה שה' עושה זה לטובה. גם כשיש ירידה, גם כשיש נפילה, גם כשיש קשיים, לא לאבד את האמונה שהשם אוהב אותנו! לפעמים הקב"ה לא נותן חיוך, כשהוא נותן חיוך זה הכי טוב אבל לפעמים הקב"ה לא מראה פנים שוחקות. אדם לא הולך לו כמו שהוא רוצה, אז אדם נשבר והוא מתרחק. אבל אותם צדיקים, אדרבה, רק התקרבו, הם הבינו שהם צריכים לתקן משהו, או שהם צריכים להגביר את התפילות.

"לפעמים יש שמפילים אחד מעבודת השם כידוע, ואף על פי כן עליו לעשות את שלו, לעשות מה שיוכל בעבודת השם ואל יניח עצמו ליפול לגמרי, חס ושלום, כי כל אלו הנפילות והירידות צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסים בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה (ליקו"ת מח).

["השברים זה הדבר הכי גדול שיש בעולם. אדם יכול לבנות מהשברים של עצמו בנינים עצומים. שברים זה לב נשבר וכשיש לב נשבר אז יש אפשרות שאלוקות תיכנס בתוכו. אין דבר יותר שלם מלב שבור. כי אם הלב לא נשבר, אז אין עם מי לדבר בכלל, אז הוא לב אטום. אנשים מתבלבלים, חושבים שאם זה לא שלם אז זה בעייתי, אבל הלוחות השבורים זה הדבר הכי נפלא. צריך לדעת שהקב"ה שובר לנו בכל רגע ורגע את הלוחות. כשה' אוהב מישהו, אז הוא מייסר אותו, הוא נותן לו קושי בחיים, ואז האדם רואה שהוא לא יכול בלי ה'. ואז הוא מתקרב אל ה'. הצמיחה שלנו זה משבירת הלוחות. הצמיחה שלנו זה מהקלקולים שלנו, של הילדים שלנו, של בני הזוג שלנו, רק שקשה לנו לקבל את זה. אנחנו לא מוכנים לחשוב שיהיה לנו משהו לא מוצלח בבית. לא מוכנים לחשוב שאני לא מוצלח, שבן/בת הזוג לא מוצלח/ת, וכשהילד לא מוצלח זה הכי גרוע. התורה לא מצאה סיום יפה יותר מאשר שבירת הלוחות. הפסוק האחרון בתורה הוא- 'לכל היד החזקה,,, אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מה עשה? שבר את הלוחות לעיני כל ישראל (רש"י הקדוש). ומה אומר לו הקב"ה? יישר כוחך ששברת. היד החזקה זו היד ששוברת את הלוחות. השבירה של הלוחות היא זו שיכולה להציל לנו את החיים שלנו, להביא אותנו אל התכלית" (באור פני מלך).

יש ירידות בחיים, אבל ה' מבטיח לנו שגם בירידות הוא איתנו. "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" )(מו,ד).. ומובא בספרים הקדושים שבזה הפסוק מרומז על כל העליות והירידות שעוברים על האדם. בחושך הכי נורא, תזכור שה' איתך. הוא יודע מה עובר עליך. הוא חי את הצער שלך, והוא עוזר לך לעלות. כמו בסיפור הבא:

בגובה העיניים

הסיפור שלי הוא על אישה צעירה נמוכת קומה, אבל ענקית מהחיים. סיפור שייגע לכל אחד במקום העמוק ביותר בלב. היא מתגוררת בשכנותנו, בת זקונים למשפחה טובה וחמה. בשנים הראשונות לא ידענו דבר, אך בערך בגיל ארבע ניתן היה לראות שהיא נמוכה משמעותית מבנות גילה. ועדיין לא קלטנו, עד שפשוט קלטנו. לאט לאט התפשטה הידיעה שרחל (שם בדוי) היא נמוכת קומה, והיו שנקבו בשם "גמדה". היא הייתה חמודה וחיננית. הגובה, או בעצם היעדרו, הוסיף לה עוד חומד וחינניות, אבל כשהגיע לכיתה א והילקוט שלה הגיע לקרסוליים, זה היה אמור להיות פחות חמוד וחינני. אבל לא. זה המשיך. לא ברור איך ולמה. היינו רואים אותה משתרכת עם הילקוט שלה, והאמת קצת תמהנו על הוריה שאינם מסדרים משהו. היינו קצרי ראייה, או ברוח הדברים נמוכי קומה יותר מהם ויותר מהבת שלהם ולא הבנו שיש כאן כיוון. בכיתה ה' כבר היו ילדות שכינו אותה "גמדה". בפניה. היא אמרה בפשטות: "אני לא גמדה, אני נמוכת קומה". היא הקפידה לומר זאת לכל ילד או ילדה שכינו אותך כך, והיה משהו בתשובה שלה שגרם לכולם להפסיק לכנות אותה כך, ולו בשל הביטחון העצמי והשכנוע הפנימי שאפיינו את התשובה. מבלי ששמנו לב היא התחבבה על כולם. בנות גילה התרגלו אליה, בגלל שמחת החיים הטבעית שלה והעובדה שלא עשתה עסק מנמיכות הקומה. למעשה, הן הגנו עליה מפני ילדות או ילדים שניסו לפגוע בה, ותמיד היו כאלה. היא התחברה גם עם בנות הכיתות הגבוהות, שראו בה מעין בובה קטנה. אולי היו כאלה שהיו נפגעות מכך, אך לרחל לא הייתה שום בעיה עם זה. מה שהיה לה קל ביותר הוא להתחבר לבנות הכיתות הקטנות. היא הייתה בגובה שלהן, אז מה הבעיה...? כך כבשה לה הילדה הקטנה, הכל כך גדולה הזו, את כל בית הספר. בכיתה ח, כשהיא הייתה בת 14, בנות כיתתה כבר הגיעו לגובה של מטר ושישים עד מטר שבעים, והיא הייתה בגובה מטר, אבל כולן התרגלו אליה, היא תפקדה ואפילו נחשבה לאהובת הקהל.

טלטלות רבות עברה רחל. אני זוכרת ביקור של הסמינר בלונה פארק שנסגר במיוחד לכ- 500 בנת כמה סימנרים. היו מספר מתקנים שכדי להיכנס אליהם היה מד גבוה. כוונת מנהלי האתר הייתה לערוך סלקציה על פי גיל, כשהאינדיקציה היא הגובה. מבחינה הגיונית, רחל יכול הייתה לעשות שימוש במתקנים, אך חוקי האתר לא אפשרו זאת. התוצאה הייתה, שאף לא אחת מהבנות הסכימה להיכנס למתקן, ואיני מדברת על בנות הסמינר שלה, מסתבר שהידיעה העברה כמו אש בשדה קוצים, וכל 5000 הבנות פשוט לא התייצבו בתור של מחצית מהמתקנים. נוצר תוהו ובוהו שלם בשל התורים הארוכים במתקנים האחרים. מנהלי הלונה פארק הוזעקו, וכששמעו את המקרה התרגשו עד דמעות ומיד מצאו פתרון שיאשר לרחל להיות בכל המתקנים באופן שבטיחותה לא תיפגע. הסדר שב על כנו, ורחל הפכה מבלי שאפילו תתאמץ לחברה של 5000 בנות במקום – 500 להן הייתה רגילה...

כיום היא נחשבת למחנכת כזו, שההורים דורשים אותה לבנותיהם, כי הם יודעים היטב היטב כמה טוב היא מביאה לתמידות. רחל לקחה את סיפורה ואת התובנות שלו, והפכה אותו למעין הופעת יחיד, היא מופיעה בכל מיני מקומות ונשים מתרגשות ומתחזקות מסיפורה. רחל שלנו (-) כך אני קוראת לה. אף שלא זכיתי להיות אמה, היא לשונו: של השכונה, של בית הספר נכנסה לאחרונה לגיל שידוכים, היא רק בת 21, אם התעניינתם, ואני לגמרי רגועה לגבי השידוך שלה. את קריעת ים סוף שלה היא כבר עברה כדת וכדין, כעת כולנו מצפים לבר המזל שיזכה בה. הוא אינו יכול להיות נמוך קומה. עניין של גנטיקה. הוא יהיה בגובה רגיל, כדי שילדיהם יהיו רגילים, אבל הוא יכול להיות בטוח, שמה שלא יהיה הפרש הגובה ביניהם, תהיה לו אשת חיל ענקית קומה, והקשר ביניהם יהיה תמיד בגובה העיניים.

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור כל שניה ושניה שכל מה שהשני עושה לי, זה תמיד אתה אבא, וכשקורים דברים שגורמים לי צער, או נזק, או פוגעים בכבודי, או לא מתחשבים בי, כל מיני יסורים שנגרמים לי על ידי בני אדם אחרים, תעזור לי לזכור שהכל אתה עושה, שהשני הוא רק המקל שלך, ואז יותר קל לקבל את הבזיון בשתיקה כי אם זה הכל אתה אבא, אז מה יש לי להתרגז , ולצעוק, ולהשיב מלחמה , הרי זה בכלל לא השכן מלמעלה, זה הכל אתה.

תעזור לי לזכור שאין יסורים בלי עוון ואם באו עלי יסורים ח"ו, אני צריך לבדוק את עצמי, לחשוב על מה באו היסורים האלה, ולעשות תשובה. ואם מבקשים ממך שוב ושוב, בסוף מבינים.

תעזור לי לזכור שמי שמקבל בזיונות באהבה ושותק, ומבליג, לא מגיב, זוכה להרבה מתנות. ואילו אני, כל פעם מפסיד ושואל את עצמי מתי סוף סוף גם אני אזכה לעצור רגע לפני ולא להגיב.