וירא

"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (יח, א)

וכי דרכו של אברהם אבינו לישב פתח האוהל? אלא להודיעך כמה חביבה הכנסת אורחים לפני אברהם אבינו, שכיון ששהה שני ימים בלא הכנסת אורחים אמר: "שמא סבורים האורחים שהם מצערים אותי לאחר שנימולתי ולכן לא באים? מייד יצא וישב לו על הפתח כדי לקרוא ולהכניס העוברים והשבים (מדרש הגדול).

לעשות רצונך בלבב שלם

עקידת יצחק – תמצית מסירות הנפש היהודית, שאין לה גבולות, שמבטאת נכונות למסור את כל היקר והאהוב שיש ליהודי למען האמונה שלו.

קשה לעכל את עוצמת מסירות הנפש שהיתה כאן. יהודי הולך בשמחה ובנפש חפצה להעלות לקורבן את בנו יחידו, אהוב לבו, אשר נולד לו אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה. והכל כי כך ציווה לו בוראו. הוא מוכן לבטל את ההמשכיות שלו, הרי יצחק הוא ההמשכיות, אם לא יהיה יצחק לא יהיה עם ישראל ח"ו. זה נסיון כזה גדול שלא יתואר, ולכן הנסיון הזה זו הפתיחה של התפילה שלנו כל בוקר, סיפור העקידה.

אנחנו חיים מן הזכות הזו האחת. כל שנה בראש השנה ה' דן את עם ישראל לחיים לברכה ולטובה בכוח תקיעות השופר שמעלות את זכות העקידה לפני ה' וסותמות את פי המקטרגים. בימים שאומרים סליחות מעלים את עקידת יצחק על נס כדי לבקש מה' רחמים, סליחה וכפרה. כל התפילות של היום מתקבלות בזכות העקידה, בזכות המעשה הנורא של אברהם אבינו שביטל את כל ההרגשות שלו והשליך את כל השכל שלו וכבש את רחמיו כדי להתבטל לרצון ה'.

היום שלנו מלא עקידות. אני עושה מסירות נפש ועוקד את הרצון שלי כדי לעשות את רצון השם.

זה יורד עד לרגעים הקטנים של החיים. אני חייב להעיר עכשיו איזה הערה, זה עומד לי על קצה הלשון אבל אני מתאפק.

אין לי כוח ואין לי חשק לפגוש את זה שהולך מולי, אני מעדיף לעבור לצד השני של הכביש ולעשות שמירת עיניים אבל אני מכריח את עצמי להאיר לו פנים כמה שאני יכול.

העבודה הכי קשה זה המחשבות הרעות, לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. כשעולה מחשבה רעה, לעצור אותה בכוח ולהחליף אותה במחשבה טובה, בלימוד כף זכות.

אם אתה רואה בשני משהו טוב, אפילו אם זה מעט, זה כבר משנה את כל התמונה. אם אתה מתרכז בנקודה הקטנה הזאת ששם הבן אדם צדיק, אז פתאום זה נהפך למציאות שלו, וכל הדברים הרעים כבר לא קיימים, כבר לא רואים אותם.

אתה כבר מיואש, אתה לא מכוון בתפילה, אתה כועס על הילדים, אתה אוכל מה שלא צריך, אתה מבזבז את הכסף, אתה עושה כל מיני שטויות, כולנו הרי עושים שטויות, כי אנחנו בשר ודם, אז בשבילך חיבר רבנו את התורה שאומרת אזמרה לאלוקי בעודי, מה זה בעודי? בעוד מעט טוב שעדיין יש בי, בזה אני מחייה את עצמי.

רבינו נותן לך תקווה. אפילו שאתה כזה מוכה גורל, וה' עשה לך בגורל כאלה צרות, כזאת ילדות קשה, כאלה חיי משפחה חדשים בעייתים, כאלה צרות עם הילדים, תעזוב רגע את הכל בצד, רק תחפש את הנקודה הזאת ששמה אתה בטח צדיק, והנקודה הזאת תחיה את נפשך. ככה תעשה עם החבר וככה תעשה עם עצמך. במקום לפול ברוחך ולחשוב שאתה לא מסוגל, שאתה לא שווה, או שאתה שווה אבל השני לא שווה, הוא לא מוצלח כמוני, אז התורה הזו של אזמרה באה ואומרת תחפש את הנקודה הטובה, אפילו שהיא קטנה קטנה, וככה תהפוך את המחשבות הרעות למחשבות טובות.

אברהם אבינו מקרב את כל העולם ומתפלל אפילו על אנשי סדום, שהיו רעים וחטאים, שיחזרו בתשובה. העין הטובה שלו זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. הוא מבקש מהקב"ה שימצא בהם, באנשי סדום מעט טוב. ואם אפילו יש רק עשרה צדיקים בעיר, שיהיו הצדיקים האלה בחינת הנקודה הטובה של כל רשעי סדום, ובזכותם ינצלו כל אנשי העיר.

מפה צריך ללמוד שאדם תמיד צריך לחפש את הטוב בשני, לדון אותו לכף זכות, לחפש בכל הכוח משהו טוב שיש אצלו, להתפלל עליו, לסנגר עליו, להמליץ טוב עליו. זה מתחיל בסביבה הקרובה ביותר שלנו כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים ומתחים וצריך להסתכל הסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם.

המתנה זה גם סוג של עקידה. אני רוצה עכשיו, אבל אני צריך לחכות. כי ככה זה בחיים. כל דבר לוקח זמן. לפעמים הרבה זמן. לכן המיצרך החשוב ביותר הוא סבלנות. האויב הכי גדול שלנו זה הקוצר רוח. כי כשאדם קצר רוח ולא מסוגל להמתין בשלווה, הוא מאבד את השמחה, הוא נעשה כעוס, נרגן, הוא כל הזמן לחוץ. ככה זה בענייני העולם הזה וככה זה גם בעבודת הבורא. שום דבר אמיתי לא קורה ברגע אחד. בטח לא שינויים בנפש ובתיקון המידות. עבודה פנימית זה דבר שלוקח זמן. מי שיש לו סבלנות יכול לעשות את הדרך הארוכה הזאת בשמחה, הוא יהיה מאושר בכל צעד, הוא יחיה את הרגע, הוא ירגיש את נוכחותו האוהבת של הקב"ה לצידו, לימינו, כל הזמן.

הטבע שלנו הוא בלתי סבלני, הוא קצר רוח. זאת הסיבה שאנשים מאבדים את השמחה והחיוניות בעבודת השם שהופכת אצלם לנטל. צריך ללמוד מאברהם אבינו שעשה עקידה גם לקוצר רוח ולמד להמתין. "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום". אם אתה רוצה שיתראה אליך ה' – עליך להיות מוכן לשבת פתח האוהל.

נקודת השבירה שלנו היא תמיד 'על פתח האוהל' – בהמתנה הארוכה תחת השמש היוקדת של תאוות העולם הזה. הכניסה אל הקודש דורשת זמן. לכל יהודי יש מקום נצחי בפנים, בתוך הקדושה. צריך רק להתחזק ולהתעקש. רבים שכבר עמדו על סף ההצלחה, נשברו וחזרו אחורה פסיעה אחת בטרם זכו להיכנס. מאיתנו דורשים רק להתאזר בסבלנות ולהמתין. כשאדם יושב על פתח האוהל, בחוץ, תחת אש של תאוות ומידות רעות, הוא משלים את תיקון הנפש שלו. ההמתנה זה לא זמן מבוזבז שעדיף שלא היה כלל. זה חלק מהתיקון. בזמן הזה שאתה ממתין אתה בונה כלים, וכשהכלי יהיה שלם, גם אתה תזכה. רק אל תעזוב את רצון, את הכיסופים, רק אל תפסיק להלחם עם התאוות והמדות הרעות שמנסות להתגבר עליך. איך? עם אין ספור תפילות ותחנונים.

הכל מבולבל, הכל תמוה, שום דבר לא מסתדר. רבונו של עולם מה קורה פה? למה זה מגיע לי? מה אני כבר מבקש? ואז, אחרי כמה שניות הבן אדם מתעשת, הוא עושה "עקידה" לכל ההרהורים האלה וחוזר אל האמונה. הכל זה מבחן אם המשכת להאמין ולעבוד את ה' גם כשהכל מבלבל ותמוה. אל תישבר, אל תרים ידיים, אל תאבד את האמונה והתקוה המונחות במילים 'כל יכול'. דוד המלך קיבל מהקב"ה כאלה חיי צער, רדיפות ונדודים, והוא לא התלונן, הרכין את ראשו ואמר לבוראו: אם זהו רצונך רבונו של עולם, עשה בי כרצונך". אברהם אבינו נושא את עיניו ביום השלישי "וירא את המקום מרחוק". איזה מקום הוא ראה מרחוק? מקום בית המקדש, והמוני ישראל, זרעו של יצחק, מקריבים שם קורבנות. איך יכול להיות? הרי הוא מוליך עתה את יצחק בנו לשחיטה?!

אברהם אבינו לא מתבלבל. הוא ממשיך להאמין שבאותו מקום קדוש יעמוד בית מקדש ובו בזמן מושיט ידו לקחת את המאכלת לשחוט את בנו. הוא מוותר על ההבנה וממשיך הלאה. הוא לא מהרהר אחרי מידותיו של השם יתברך, הוא מאמין שהקב"ה יקיים הבטחתו כשאמר לו תסתכל על השמים, כמו שאתה לא יכול לספור את הכוכבים כך לא תוכל לספור את זרעך. ה' יכול לעשות שני הפכים בנושא אחד. כשמוותרים על ההבנה ומתחזקים באמונה, בדרך כלל רואים ישועות.

עיקר המלחמה של האדם זה מלחמה עם העצבות. אסור לתת לעצבות להשתלט עלינו. צריך לעקוד את העצבות הזו, להפוך אותה לשמחה. יש מליון סיבות להיות בעצבות. כל כך הרבה עובר על כל אחד, בגוף ובנפש. הטבע של הגוף זה להיות בעצבות. זה הטבע. זה מהעפר. אבל עם שמחה אפשר לסדר הכל ולהתגבר על הכל. הכל מסתדר עם שמחה. כל המחלות שבעולם אפשר לרפא, רק להיות שמח. אם אדם שר ומנגן, הוא ממתיק את הכל. אדם מתחיל לרקוד, מרים את הרגלים, אז לאט לאט השמחה מתפשטת אצלו בכל הגוף. הגוף נהיה יותר קל כי הוא מבטל את העבירות עם הריקודים.

השמחה, החיות, הזריזות וההתלהבות שבהם מילא אברהם אבינו את שליחותו בעולמו של הקב"ה זה דבר שלא יתואר ולא ישוער.

אפשר להבין איך ישיש בן מאה, שרק לפני יומיים מל את עצמו, והוא עכשיו ביום השלישי למילה, בשעות הכי קשות, מזנק ממקומו ורץ בשמחה ובהתלהבות לעבר אותם שלושה הולכי מדבר שנראים כערביים, שרק יסכימו להיות לו לאורחים?! "וזה – וירא וירץ לקראתם, וירץ זה בחינת זריזות ושמחה, כי מי שמתסכל על תכליתו באמת, בודאי כשמגיע לילך לבית כנסת או לדבר מצווה, הוא רץ בשמחה גדולה ובזריזות גדול, כי רק זה הוא חיותו ותקוותו לנצח, וחוץ מזה הכל הבל הבלים. (ליקו"ה אישות ד,יט).

אחד הדברים שמאפיינים את אברהם אבינו הוא נדיבות לב בלתי מוגבלת, רצון עז לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת. היהדות אומרת שכספו של אדם אינו שלו, זה פקדון שהקב"ה הפקיד אצלו. אחת הדרכים של בורא עולם לפרנס את בריותיו היא לתת לבני אדם מסויימים יותר כסף, כדי שהם יפרנסו את מי שחסר לו. צדקה מלשון צדק. כשאדם נותן צדקה הוא לא עושה טובה. הוא נוהג ביושר ע"י שמעביר את מה שהופקד בידו למי שזה מיועד. הוא יודע שהכסף ניתן לו כדי שיעשה בו מצוות ומעשים טובים ואת זה הוא עושה. זה הצדק. וכשהקב"ה רואה שהיהודי מתנהג בצדק עם הכסף שהופקד בידו, הוא נותן לו עוד ועוד מידו המלאה והרחבה. יהודי נותן צדקה, הוא שובר בזה את תאוות הממון שהיא כה קשה בדור הזה. הוא ממש עושה עקידה. ובאותו זמן הוא זוכה לשמחה עצומה. שאין דבר שמשמח את הנפש כמו ההרגשה שהכסף שבידנו הולך למקומות טובים, שנעשים בו מעשים טובים.

העקידה הכי קשה היא העקידה של העין הרעה. להחליף אותה בעין טובה. העין הטובה היא זו שרואה משהו טוב בכל אדם כי אין דבר כזה שאי אפשר למצוא משהו טוב בשני. אפילו בהכי גרוע. כמו בסיפור הבא:

השוטר הקטן

גם אם אינכם אוהבים שוטרים את השוטר מומי אתם תאהבו, זו לא חכמה.. הוא רק בן שמונה והסיפור שלו... הוא הסיפור הכי מרגש ששמעתם מימיכם. אנחנו מתגוררים בשכונה שנחשבה לפני כשלושים שנה לשכונה שלא מומלץ לגור בה. גרו כאן משפחות מעוטות יכולת, גדלו כאן ילדים ונערים שפנו לעולם הפשע, היו מלחמות כנופיות, וכלל לא היה פשוט לחנך כאן ילדים.

אלא שמשפחות טובות הצליחו. זה לא היה קל, אבל כאשר אתה נותן דוגמא אישית, מתחבר לילדים ומעניק להם אהבה וגם גבולות, ניתן להצליח בחינוך בכל מקום.

וכך עשינו בעלי ואני . התעלמנו מהנעשה מסביב וגידלנו בנים ובנות שהלכו לבתי ספר מחוץ לשכונה, לא התחברו עם בני השכונה, אם כי התייחסנו באדיבות לכולם, וכך הצלחנו להיות אי שקט בתוך ים שורץ כרישים, ולא היינו היחידים.

זה לא היה קל. ילדינו היו חשופים למראות שילד נורמלי אינו חווה, ושמעו מושגים שילדים רגילים אינם שומעים.

הילדים שלי לא היו טיפשים. לצערי, הם ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת, ובכל זאת בסייעתא דישמיא הצלחנו לנתק אותם מחברים רעים וממעורבות יתר כשאר שכניהם.

הילדים שלי גדלו, הבנים הלכו לישיבות, הבנות לסמינרים, וכאן בבית גידלנו את "הדור השני" של הילדים כלומר אלו שנולדו בשנים המאוחרות יותר כולל את שלומי, שעליו אני רוצה לספר.

איש לא קרא לו שלומי, כולם קראו לו מומי.

מומי היה בן זקונים. שנה אחרי שהוא נולד כבר חיתנו את בתנו הראשונה. מומי היה הילד האהוב במשפחה, ילד פיקח, חכם ונבון, יפה תואר ומתוק אמיתי.

הוא הלך לגן השכונתי, ולאחר מכן לבית ספר מחוץ לשכונה, כשאר ילדיי.

בכיתה א' החל מומי להתלונן על כאבי בטן. הלכנו לבדיקות, אמרו שזה כלום, אך הכאבים גברו, מומי סבל מאד, ובסופו של דבר כשהחלטנו לפנות לרופא פרטי, הוא הפנה אותנו לבדיקות שגילו כי יש גידול בבטנו.

כל המשפחה התגייסה למען מומי, הוא אושפז, עבר מספר ניתוחים, הוא החל בטיפול כימי, שערותיו נשרו, אך הוא נותר ילד טוב ומקסים, וכלל לא התלונן.

מצבו של מומי היה בכי רע, היינו יושבים לידו ומספרים לו סיפורים, והוא היה מקשיב ושואל שאלות.

יום אחד אמר לי מומי: "אמא, לא שאלת אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". כבשתי את הדמעות שעלו בעיניי. באמת לא שאלתי אותי, אולי בגלל שהבנתי שהוא לא יהיה גדול.

"אשאל אותך כעת", אמרתי. "מומי, תגיד, מה אתה רוצה להיות כשתיהיה גדול?"

"אני רוצה להיות שוטר", ענה מומי. "אני אסע באוטו של משטרה, אפעיל את הסירנה ואשמור על כל השכונה".

"זה מצוין", אמרתי למומי. "השכונה שלנו באמת זקוקה לשוטר כמוך, אני בטוחה שאתה תצליח בתפקיד הזה".

"זה בדיוק מה שחשבתי", השיב מומי. "שהשוטרים צריכים את העזרה שלי, כי הם לא מכאן. הם גרים במקומות אחרים ולא ממש יודעים איך לשמור על השכונה". "מזל שאתה גר כאן", אמרתי, "ואתה יודע איך לשמור על השכונה שלנו".

באותו לילה לא עצמתי עין. בתוך לבי ידעתי שמומי לא יזכה להיות שוטר כשיהיה גדול, כי הוא לא יהיה גדול. כן, הרופאים דיברו אתנו ואנו ידענו את האמת המרה, שהמחלה התפשטה בכל גופו של מומי והוא לא יוכל לשרוד אפילו שנה.

למחרת הלכתי לתחנת המשטרה הממוקמת בלב השכונה וביקשתי לדבר עם פקד עופר.

פקד עופר היה אמנם שוטר, אך למעשה היה חצי עובדת סוציאלית. הוא הכיר את כל המשפחות, את כל הילדים בשמותיהם, לפחות אלה מעל גיל 15, את כל הקשיים ואת כל ההתפתחויות. הוא הפעיל צוות של שוטרים שניסו איכשהו לשמור על החוק ועל הסדר, ואיכשהו מעולם לא הצליחו. כשראה אותי, הוא קם ממקומו ברוב הערכה.

"אני מכבד אותך", אמר. "את אחת האמהות היחידות שמעולם לא נאלצתי אפילו לברר מה קורה עם אחד מהילדים שלה. אתם מחנכים את הילדים שלכם בצורה מעוררת קנאה, לא יודע איך עשיתם את זה, ועוד בבלוק שלכם". בלוק – זה מספר בניינים צמודים שנחשבו ללב השכונה, עם ביקורים יומיים של נידות משטרה ומעצרים תכופים. כן, שם התגוררנו. "תודה, פקד עופר", אמרתי. "אני צריכה ממך טובה". "מה שתבקשי – עד חצי המלכות", ענה. "זה הבן שלי, מומי". "מומי? לא. אני לא מכיר אותו, האמת, שאני לא מכיר אך אחד מהילדים שלך. זו מחמאה, מה שאמרתי". "אתה לא יכול להכיר אותו, הוא בן שבע והוא חולה במחלה הידועה. "ה' ישמור", אמר עופר. "שיהיה בריא". "כולם מתפללים, אבל אני חוששת ממה שעלול לקרות ומבקשת ממך בקשה. מומי אמר שהוא רוצה להיות שוטר. לא אשקר לך. אם היה בריא, הייתי מסבירה לו שהחלום שלי שיהיה צדיק ורב, לא שוטר, אבל ילדים, זה בסדר שיהיו להם דמיונות כאלה, ואני... בגלל המצב מבקשת ממך לחשוב על רעיון... לתת לו לנסוע בניידת משטרה, להפעיל את הסירנה או משהו". עופר התרגש מאד ואמר לי: "תני לי לחשוב כמה רגעים". הוא נעלם באחד החדרים וחזר רק אחרי רבע שעה.

"זה בסדר", הודיע, "אנחנו נעשה יותר מלהסיע אותו במכונית משטרה. אנחנו נהפוך את מומי ל'שוטר של כבוד'. הוא יוכל לבוא לכאן לתחנה, לענות לטלפונים ולצאת לצאת לסיורים לא מסוכנים. אם תארגני תחפושת של שוטר, אנחנו ניתן לו דרגות אמיתיות וסמלים כדי שירגיש ממש שוטר אמיתי".

יומיים לאחר מכן לקחתי את מומי החלוש, הלבשתי לו את תחפושת השוטר והבאתי אותו לתחנת המשטרה. הייתי שם עשר דקות עד שהבנתי שאני מיותרת, מפני שכל השוטרים הקיפו אותו, הושיבו אותו בעמדת היומנאי ונתנו לו הרגשה של שוטר אמיתי.

במהלך הימים הבאים כמעט בכל יום, בשעות שונות, הייתה מגיעה ניידת ולוקחת את מומי לסיור. מומי נכנס לגמרי לתפקיד, מישהו קנה לו אקדח צעצוע, והוא חגר אותו למתניו, אף שאמר שאין לו צורך, כי הוא גיבור דיו להתגבר על כל פושע גם בלי האקדח. באחד הסיורים השוטר ביקש ממומי להישאר בניידת והלך לבקר בבית של חשוד בגניבה. מומי השתעמם והחליט על דעת עצמו לעלות לדירה. הוא נקש על הדלת ונכנס, התיישב ליד החשוד ואמר: "אז מה, מורדוך? לא חבל?" .

מורדוך, זה היה שמו של העבריין הצעיר. הוא ידע היטב היטב מי הוא מומי ומה הוא עושה כאן. כל השכונה ידעה. מורדוך נכנס למשחק עד הסוף. "מומי, אני אהיה בסדר, לא יהיו בעיות".

"אני צריך שתשים את היד על המזוזה ותבטיח לי".

העבריין, בהיסוס מה, הניח ידו על המזוזה והבטיח. "זה בסדר", אמר מומי לשוטר, "אתה יכול לראות את העניין סגור, בוא, אין לנו זמן, יש לנו עבודה רבה בשכונה".

המהתלה הזו התפרסמה ברחוב כאש בשדה קוצים, הקטע הזה של ילד חולה סרטן המשמש כשוטר יצרה איזשהו חיבור של שתיקה בין השוטרים לבין אחרון העבריינים. כיום אני יודעת שהמלחמות בים הכנופיות פסקו באותה תקופה בהוראה מלמעלה, כדי שהילד לא ייפגע, נוצרו קשרים בין השוטרים לבין האנשים הקשוחים ביותר בשכונה, כדי לתת לילד להנות מתפקידו כשוטר בזמן המועט שנותר לו.

לפתע קיבלו השוטרים "מידע" על רכוש גנוב שהוסלק בשכונה, בתנאי שמומי הוא זה שימצא אותו. ניידת סיור יצאה למקום, ומומי היה זה ש"'גילה את המסתור", אוצר בלום של מוצרים חדשים שהוחזרו לבעליהם, מה שזיכה את מומי בתעודה מיוחדת מטעם המשטרה.

כל זה נמשך כחודש. כל השכונה, מראשון שוטריה ועד אחרון גנביה עקבו בעצב אחרי מומי שלנו, שהלך ודעך, וכל אחד רק חשב איך לעשות לו טוב בזמן שנותר לו.

ההתקרבות הזו יצרה שיחות ברוח טובה והסכמות שבשתיקה. עופר לא סיפר הרבה, אבל אמר לי: "מה שהשגנו בתוך חודש בזכות הילד הזה, ובלי מלחמות, לא היינו משיגים במשך שנים גם אם היינו משתמשים בכל האמצעים המתוחכמים העומדים לרשותנו".

מצבו של מומי הלך והוחמר, הוא כבר לא יכול היה לצאת כמעט מהבית, למעט גיחות לסיור קצר עם הניידת. משקלו ירד והוא הצטמק. לא אשכח את עופר, לוקח אותו בזהירות כמו תינוק, מושיב אותו על הכיסא שליד הנהג, סוגר עליו את החגורה ומיטיב את כובע המשטרה, שהיה נופל על ראשו הכחוש ומסתיר את עיניו.

ויום אחד הפכה הניידת לאמבולנס. מומי איבד את ההכרה באמצע סיור. הוא הובהל לבית החולים וראינו איך הוא נעלם לנו בין האצבעות. בשעות האחרונות לחייו הגיעו לבית החולים ניידות רבות, וגם רכבים נוצצים שלא השאירו מקום לספק באשר לבעליהן. שניהם, אגב, לא נוהגים להשתמש בשירותי החניון. הם משאירים את הניידת או את הרכב איפה שמתחשק להם ועולים.

באי בית החולים שפשפו את עיניהם בתדהמה. המסדרון של המחלקה האונקולוגית היה גדוש בשוטרים ובאלה שהם צריכים לתפוס.

ובחדר שכב מומי ונשם את נשימותיו האחרונות, אמרנו תהילים ובכינו חרש. פקד עופר היה בחדר יחד עם שוטר נוסף ועוד שני פרצופים מאד מוכרים מהשכונה.

לפתע מומי פקח את עיניו, ראה את עופר ואמר: "תשים לי את הכובע של השוטר, אני חושב שהוא נפל".

עופר הוריד את כובעו שלו והניח על ראשו של מומי, הוא הסב את פניו וראיתי אותו ממרר בבכי, גם שני הפרצופים החלו לבכות.

מומי חייך חיוך רפה וסימן לשני הברנשים העצובים להתקרב. "תודה שבאתם לכאן", אמר, "ודאי באתם לעשות 'שולם' עם עופר".

כעת כבר איש לא ניסה להילחם בדמעותיו. "כן", הם אמרו, "באנו לעשות 'שולם' עם עופר, לכבודך". מומי פנה לעופר: "תגיד , עופר, אני הייתי שוטר טוב?" "כן , מומי, היית שוטר טוב, הבאת שקט לשכונה". מומי חייך את חיוכו האחרון ואמר: "אבא אמא, אני אוהב אתכם כל כך. תודה שהרשיתם לי להיות שוטר".

ואז... נפסקה נשמת אפו.

עשרים וחמש שנה עברו מאז. השכונה שלנו כבר אינה נחשבת לשכונת פשע. כיום היא חרדית לחלוטין. איני רוצה להתיימר, אבל אני חושבת שאת החיבור הראשוני בין המשטרה לגורמים שהרסו את השכונה, יצר מומי בחייו, ואולי בעצם במותו.

אני חושבת שזהו סיפור על הטוב האנושי שמאחד את בני האדם. בקשתו התמימה של מומי נגעה ללב של כולם והצליחה לפרק את כל הקליפות ולשבור את מעטה הפלדה של בני האדם הקשים ביותר. ברגע שבני האדם יבינו שבכל יצור יש טוב אנושי, כבר יימצאו הדרכים להוציא אותו לאור.