מומי היה בן זקונים. שנה אחרי שהוא נולד כבר חיתנו את בתנו הראשונה. מומי היה הילד האהוב במשפחה, ילד פיקח, חכם ונבון, יפה תואר ומתוק אמיתי.

הוא הלך לגן השכונתי, ולאחר מכן לבית ספר מחוץ לשכונה, כשאר ילדיי.

בכיתה א' החל מומי להתלונן על כאבי בטן. הלכנו לבדיקות, אמרו שזה כלום, אך הכאבים גברו, מומי סבל מאד, ובסופו של דבר כשהחלטנו לפנות לרופא פרטי, הוא הפנה אותנו לבדיקות שגילו כי יש גידול בבטנו.

כל המשפחה התגייסה למען מומי, הוא אושפז, עבר מספר ניתוחים, הוא החל בטיפול כימי, שערותיו נשרו, אך הוא נותר ילד טוב ומקסים, וכלל לא התלונן.

מצבו של מומי היה בכי רע, היינו יושבים לידו ומספרים לו סיפורים, והוא היה מקשיב ושואל שאלות.

יום אחד אמר לי מומי: "אמא, לא שאלת אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". כבשתי את הדמעות שעלו בעיניי. באמת לא שאלתי אותי, אולי בגלל שהבנתי שהוא לא יהיה גדול.

"אשאל אותך כעת", אמרתי. "מומי, תגיד, מה אתה רוצה להיות כשתיהיה גדול?"

"אני רוצה להיות שוטר", ענה מומי. "אני אסע באוטו של משטרה, אפעיל את הסירנה ואשמור על כל השכונה".

"זה מצוין", אמרתי למומי. "השכונה שלנו באמת זקוקה לשוטר כמוך, אני בטוחה שאתה תצליח בתפקיד הזה".

"זה בדיוק מה שחשבתי", השיב מומי. "שהשוטרים צריכים את העזרה שלי, כי הם לא מכאן. הם גרים במקומות אחרים ולא ממש יודעים איך לשמור על השכונה". "מזל שאתה גר כאן", אמרתי, "ואתה יודע איך לשמור על השכונה שלנו".

באותו לילה לא עצמתי עין. בתוך לבי ידעתי שמומי לא יזכה להיות שוטר כשיהיה גדול, כי הוא לא יהיה גדול. כן, הרופאים דיברו אתנו ואנו ידענו את האמת המרה, שהמחלה התפשטה בכל גופו של מומי והוא לא יוכל לשרוד אפילו שנה.

למחרת הלכתי לתחנת המשטרה הממוקמת בלב השכונה וביקשתי לדבר עם פקד עופר.

פקד עופר היה אמנם שוטר, אך למעשה היה חצי עובדת סוציאלית. הוא הכיר את כל המשפחות, את כל הילדים בשמותיהם, לפחות אלה מעל גיל 15, את כל הקשיים ואת כל ההתפתחויות. הוא הפעיל צוות של שוטרים שניסו איכשהו לשמור על החוק ועל הסדר, ואיכשהו מעולם לא הצליחו. כשראה אותי, הוא קם ממקומו ברוב הערכה.

"אני מכבד אותך", אמר. "את אחת האמהות היחידות שמעולם לא נאלצתי אפילו לברר מה קורה עם אחד מהילדים שלה. אתם מחנכים את הילדים שלכם בצורה מעוררת קנאה, לא יודע איך עשיתם את זה, ועוד בבלוק שלכם". בלוק – זה מספר בניינים צמודים שנחשבו ללב השכונה, עם ביקורים יומיים של נידות משטרה ומעצרים תכופים. כן, שם התגוררנו. "תודה, פקד עופר", אמרתי. "אני צריכה ממך טובה". "מה שתבקשי – עד חצי המלכות", ענה. "זה הבן שלי, מומי". "מומי? לא. אני לא מכיר אותו, האמת, שאני לא מכיר אך אחד מהילדים שלך. זו מחמאה, מה שאמרתי". "אתה לא יכול להכיר אותו, הוא בן שבע והוא חולה במחלה הידועה. "ה' ישמור", אמר עופר. "שיהיה בריא". "כולם מתפללים, אבל אני חוששת ממה שעלול לקרות ומבקשת ממך בקשה. מומי אמר שהוא רוצה להיות שוטר. לא אשקר לך. אם היה בריא, הייתי מסבירה לו שהחלום שלי שיהיה צדיק ורב, לא שוטר, אבל ילדים, זה בסדר שיהיו להם דמיונות כאלה, ואני... בגלל המצב מבקשת ממך לחשוב על רעיון... לתת לו לנסוע בניידת משטרה, להפעיל את הסירנה או משהו". עופר התרגש מאד ואמר לי: "תני לי לחשוב כמה רגעים". הוא נעלם באחד החדרים וחזר רק אחרי רבע שעה.

"זה בסדר", הודיע, "אנחנו נעשה יותר מלהסיע אותו במכונית משטרה. אנחנו נהפוך את מומי ל'שוטר של כבוד'. הוא יוכל לבוא לכאן לתחנה, לענות לטלפונים ולצאת לצאת לסיורים לא מסוכנים. אם תארגני תחפושת של שוטר, אנחנו ניתן לו דרגות אמיתיות וסמלים כדי שירגיש ממש שוטר אמיתי".

יומיים לאחר מכן לקחתי את מומי החלוש, הלבשתי לו את תחפושת השוטר והבאתי אותו לתחנת המשטרה. הייתי שם עשר דקות עד שהבנתי שאני מיותרת, מפני שכל השוטרים הקיפו אותו, הושיבו אותו בעמדת היומנאי ונתנו לו הרגשה של שוטר אמיתי.

במהלך הימים הבאים כמעט בכל יום, בשעות שונות, הייתה מגיעה ניידת ולוקחת את מומי לסיור. מומי נכנס לגמרי לתפקיד, מישהו קנה לו אקדח צעצוע, והוא חגר אותו למתניו, אף שאמר שאין לו צורך, כי הוא גיבור דיו להתגבר על כל פושע גם בלי האקדח. באחד הסיורים השוטר ביקש ממומי להישאר בניידת והלך לבקר בבית של חשוד בגניבה. מומי השתעמם והחליט על דעת עצמו לעלות לדירה. הוא נקש על הדלת ונכנס, התיישב ליד החשוד ואמר: "אז מה, מורדוך? לא חבל?" .

מורדוך, זה היה שמו של העבריין הצעיר. הוא ידע היטב היטב מי הוא מומי ומה הוא עושה כאן. כל השכונה ידעה. מורדוך נכנס למשחק עד הסוף. "מומי, אני אהיה בסדר, לא יהיו בעיות".

"אני　 צריך שתשים את היד על המזוזה ותבטיח לי".

העבריין, בהיסוס מה, הניח ידו על המזוזה והבטיח. "זה בסדר", אמר מומי לשוטר, "אתה יכול לראות את העניין סגור, בוא, אין לנו זמן, יש לנו עבודה רבה בשכונה".

המהתלה הזו התפרסמה ברחוב כאש בשדה קוצים, הקטע הזה של ילד חולה סרטן המשמש כשוטר יצרה איזשהו חיבור של שתיקה בין השוטרים לבין אחרון העבריינים. כיום אני יודעת שהמלחמות בים הכנופיות פסקו באותה תקופה בהוראה מלמעלה, כדי שהילד לא ייפגע, נוצרו קשרים בין השוטרים לבין האנשים הקשוחים ביותר בשכונה, כדי לתת לילד להנות מתפקידו כשוטר בזמן המועט שנותר לו.

לפתע קיבלו השוטרים "מידע" על רכוש גנוב שהוסלק בשכונה, בתנאי שמומי הוא זה שימצא אותו. ניידת סיור יצאה למקום, ומומי היה זה ש"'גילה את המסתור", אוצר בלום של מוצרים חדשים שהוחזרו לבעליהם, מה שזיכה את מומי בתעודה מיוחדת מטעם המשטרה.

כל זה נמשך כחודש. כל השכונה, מראשון שוטריה ועד אחרון גנביה עקבו בעצב אחרי מומי שלנו, שהלך ודעך, וכל אחד רק חשב איך לעשות לו טוב בזמן שנותר לו.

ההתקרבות הזו יצרה שיחות ברוח טובה והסכמות שבשתיקה. עופר לא סיפר הרבה, אבל אמר לי: "מה שהשגנו בתוך חודש בזכות הילד הזה, ובלי מלחמות, לא היינו משיגים במשך שנים גם אם היינו משתמשים בכל האמצעים המתוחכמים העומדים לרשותנו".

מצבו של מומי הלך והוחמר, הוא כבר לא יכול היה לצאת כמעט מהבית, למעט גיחות לסיור קצר עם הניידת. משקלו ירד והוא הצטמק. לא אשכח את עופר, לוקח אותו בזהירות כמו תינוק, מושיב אותו על הכיסא שליד הנהג, סוגר עליו את החגורה ומיטיב את כובע המשטרה, שהיה נופל על ראשו הכחוש ומסתיר את עיניו.

ויום אחד הפכה הניידת לאמבולנס. מומי איבד את ההכרה באמצע סיור. הוא הובהל לבית החולים וראינו איך הוא נעלם לנו בין האצבעות. בשעות האחרונות לחייו הגיעו לבית החולים ניידות רבות, וגם רכבים נוצצים שלא השאירו מקום לספק באשר לבעליהן. שניהם, אגב, לא נוהגים להשתמש בשירותי החניון. הם משאירים את הניידת או את הרכב איפה שמתחשק להם ועולים.

באי בית החולים שפשפו את עיניהם בתדהמה. המסדרון של המחלקה האונקולוגית היה גדוש בשוטרים ובאלה שהם צריכים לתפוס.

ובחדר שכב מומי ונשם את נשימותיו האחרונות, אמרנו תהילים ובכינו חרש. פקד עופר היה בחדר יחד עם שוטר נוסף ועוד שני פרצופים מאד מוכרים מהשכונה.

לפתע מומי פקח את עיניו, ראה את עופר ואמר: "תשים לי את הכובע של השוטר, אני חושב שהוא נפל".

עופר הוריד את כובעו שלו והניח על ראשו של מומי, הוא הסב את פניו וראיתי אותו ממרר בבכי, גם שני הפרצופים החלו לבכות.

מומי חייך חיוך רפה וסימן לשני הברנשים העצובים להתקרב. "תודה שבאתם לכאן", אמר, "ודאי באתם לעשות 'שולם' עם עופר".

כעת כבר איש לא ניסה להילחם בדמעותיו. "כן", הם אמרו, "באנו לעשות 'שולם' עם עופר, לכבודך". מומי פנה לעופר: "תגיד , עופר, אני הייתי שוטר טוב?" "כן , מומי, היית שוטר טוב, הבאת שקט לשכונה". מומי חייך את חיוכו האחרון ואמר: "אבא אמא, אני אוהב אתכם כל כך. תודה שהרשיתם לי להיות שוטר".

ואז... נפסקה נשמת אפו.

עשרים וחמש שנה עברו מאז. השכונה שלנו כבר אינה נחשבת לשכונת פשע. כיום היא חרדית לחלוטין. איני רוצה להתיימר, אבל אני חושבת שאת החיבור הראשוני בין המשטרה לגורמים שהרסו את השכונה, יצר מומי בחייו, ואולי בעצם במותו.

אני חושבת שזהו סיפור על הטוב האנושי שמאחד את בני האדם. בקשתו התמימה של מומי נגעה ללב של כולם והצליחה לפרק את כל הקליפות ולשבור את מעטה הפלדה של בני האדם הקשים ביותר. ברגע שבני האדם יבינו שבכל יצור יש טוב אנושי, כבר יימצאו הדרכים להוציא אותו לאור.

מתוך ספרו של חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 7.