"ארור אפם כי עז" (מט, ז)

אף שיעקב מוכיח בתקיפות את שמעון ואת לוי על מעשה שכם, יש כמה סימנים לכך שהוא לא התנגד למעשיהם לגמרי.

(א) הוא מקלל רק את "אפם", ולא אותם.

(ב) גם האחים האחרים השתתפו בתכנית להביא למילת אנשי שכם (כפי שעולה מהפסוק "ויענו בני יעקב את שכם... במרמה" - לד, יג), מה שאיפשר לשמעון וללוי להרוג את אנשי שכם, ובכל זאת יעקב לא הוכיח אותם על כך.

(ג) יעקב מעניק את שכם ליוסף, ואומר "אשר לקחתי מיד האמורי" (מח, כב), משמע שהוא מסכים לפחות בדיעבד לכיבוש שכם.

המסקנה מכך היא שיעקב לא סבר שהריגת אנשי שכם לא היה צודקת, אלא הוא סבר שלא היתה כדאית מבחינה "פוליטית", ושבוצעה בלי התייעצות מספקת, מה שהיה עלול לסכן את כל המשפחה. והוא העריך שמה שהניע את שמעון ואת לוי היה כעס, ולכן הוא מוכיח אותם על "אפם", אף שהמעשה עצמו היה מוצדק. התוכחה לא היתה על המעשה אלא על המניע.

בצוואתו האחרונה, מזהיר יעקב את שמעון ואת לוי שכעסם עלול להוביל אותם לאלימות חד צדדית שעלולה לסכן אותם ואולי את כל המשפחה.