"וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹולְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג, ט-י)

שאלת מוצא האדם סקרנה תמיד את ההיגיון האנושי – סקרנות שלעולם לא תוכל להימלא. אך התורה לא באה לספק סקרנות זו, והיא אינה מגמת התורה. התורה, כשמה כן היא, "מורה" לאדם את דרך חייו ומתכוונת להדגיש בפני האדם את תכליתו יותר מאשר את מוצאו. לפני שהאדם שואל: מהיכן הוא בא? עליו לשאול: לאן הוא הולך? זוהי השאלה המשמעותית ביותר עבורו. מהי מגמת פניו? מה מהותו? מהו ייעודו?

המדע אינו מתיימר לעסוק בערכים, בהתנהגות מעשית, אלא רק בהבנת הטבע. ואילו מטרת התורה היא לתת ערך לחיי האדם ומשמעות לחיי המעשה. נמצא שהמדע והתורה עוסקים בשני נושאים שונים זה מזה.

דומה שהתעסקות מוגזמת זו במוצא האדם באה כדי להסיח את דעתו של האדם המודרני מהשאלה המרכזית: מהו האדם? האם "מותר האדם מן הבהמה אין" - האם אין הבדל בין האדם לבהמה, או שמא "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך"?

זוהי שאלת המפתח של התרבות האנושית, כי אם האדם אינו אלא חיה מפותחת, אשר במקרה פיתחה את השכל כמנגנון שבא להחליף את ציפורני האריה ואת שיני הזאב, אין לצפות איפוא מהאדם, שיהיה יותר טוב מיתר חיות היער שמהן יצא. כל הדיבורים על "הומניזם", ערכים ותרבות אנושית מתרוקנים מתוכנם – ה"הומניזים" בעצם אינו אלא "אנימליזם" (בהמיות). האדם אינו אלה בהמה מפותחת יותר, ובכך גם מסוכנת פי כמה וכמה. שכל מפותח שייעודו לשרת את היצרים החייתיים שבתהומות הנפש, עלול להיות מושחת ומסוכן יותר מכל חיות יער (ובעינינו ראינו עד היכן הגיעו הדברים).

אך אם האדם שונה מהותית מבעלי החיים השואפים אל הגסות, החושניות, הפראות שלוחת הרסן, והוא נברא בצלם אלוקים, והוא שואף אל הרוחני, ומנצל את כל כוחותיו וכישרונותיו לטפח ולפתח את הריסון, העידון והאנושי שבו, שהוא בעצם האלוקי שבו, רק אז יש משמעות עמוקה להומניזם. זוהי כוונת ה' בשאלתו את האדם: "אַיֶּכָּה" – היכן אתה עומד? באיזו מדרגה? מדרגת האדם או מדרגת הבהמה?

ליד עץ הדעת עמד האדם בפני הדילמה הזאת במלוא חריפותה: האם הוא רואה את עצמו כמי שנצטווה על ידי ה' לעבוד את גן עדן ולשומרו, או כמי שנגרר אחרי התאווה לעיניים, הנחמד למראה והטוב למאכל? שאלת ה', מהדהדת עדיין בכל מקום שבו נמצא האדם: "אַיֶּכָּה"? – היכן אתה, האם עדיין אדם אתה, או שמא שכחת שהנך אדם?

ותשובת האדם אף היא נצחית היא: "אֶת קֹולְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" - גם כאשר האדם מנסה להתכחש לצלם האלוקי שבו, לעקרו ולשכחו ממנו, בסופו של דבר את הד קולו הוא שומע מעמקי נפשו, במודע ושלא במודע, והעירום מפריע לו, ולכן מנסה הוא להתחבא.