בראשית

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" (א, א)

סח אליהו הנביא זכור לטוב: מעשה בילד שלימדו אביו ספר בראשית. פעם אחת עלה הקיסר לאותה מדינה ונפל אותו ילד בשבי וספרו עימו. חבשוהו בבית האסורים, והכניסו את ספרו (בראשית) לגנזי הקיסר. מצאוהו (לספר) , ובאו כל גדולי המלכות לקרוא בו ולא ידעו. אמרו לו (לקיסר):

"זה הספר מספרי ישראל הוא, ויש כאן ילד אחד מהם שהוא חבוש בבית האסורים". הוציאו את הילד והביאו אותו לפני הקיסר. כיון שראה את ספרו מיד חיבקו ונשקו וקראו לפני הקיסר, והיה מפרשו מן "בראשית" ועד "ויכולו". כיון ששמע הקיסר שבחו של הקב"ה איך ברא את עולמו, מיד עמד מכסאו ונשקו לילד על ראשו ואמר לו: "יודע אני שלא מצאנו את הספר אלא בגללך, כדי להתירך מבית האסורים". מיד נתן לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לרוב ושיגרו בכבוד גדול אצל אביו (תנא דבי אליהו זוטא, יז).

להתחיל מבראשית

אדם נופל, יתחיל מהתחלה. לא יתייאש, כי אם אדם מתייאש הוא מוותר על הכל ח"ו.

תחזיק ברצון, לפחות במשהו, תעשה תשובה, בשמים אוהבים את העבודה הזו, הנפילה וההתחלה מחדש.

אדם ראשון חטא כבר ביום היבראו, עשה תשובה במשך 130 שנה ואז נולד נוח, שממנו הושתת העולם.

התורה מסתיימת בפסוק "לעיני כל ישראל" שזה מרמז על שבירת הלוחות, משה שבר את הלוחות לעיני כל ישראל וה' שיבח אותו על כך. ומייד אח"כ – "בראשית ברא ה'"... מייד מתחילים מהתחלה. נשבר, נופל, וקם מחדש. כל הזמן לרצות, כל הזמן לנסות להתרומם. זהו בעצם סוד התנשאות גלי הים, בכיסופיהם הנצחיים להתרומם כלפי מעלה, כל הזמן מתרוממים, מתנפצים, ועולים מחדש.

העיקר שממשיכים, העיקר שלא מתייאשים. כי אם אדם מתייאש, זה יותר קשה מכל העוונות שהוא עושה. כי כשאדם מרים ידיים, מתייאש, עוזב את הרצון שלו, אז הוא מתנתק מכל הפנימיות שלו, הוא מתרחק מעצמו, הוא מאבד את כל החיות שלו, הוא הופך לשבר כלי, אין עם מי לדבר. יאוש זה לאבד לגמרי את הרצון ואז האדם מתנתק מהקב"ה ובלי הקב"ה מה נשאר?

אסור לאבד את הרצון. הטוב שלך זה הרצון שלך. אפילו אחרי החטא הכי חמור, אתה חייב להסתכל קדימה. הרי מה שאתה רוצה זה לא להמשיך לחטוא, אתה רוצה להידבק בה', לעשות את רצון ה', והרצון הזה זה מה שאתה!

כל הזמן ללכת עם התחזקות. השם אוהב אותך! אין יאוש בעולם כלל! ירידה לצורך עליה! השם חי את הצער שלך! מה שלא עובר עליך, תזכור בורא עולם נמצא איתך! בורא עולם מלווה אותך! הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו! הוא יודע מה שעובר עליך! הוא לא שכח אותך! הוא אוהב אותך! תתחזק! תפנה אליו!

אם אדם לא מפסיק להילחם, והוא מתחזק ברצונות, ומרבה בתפילות, אם הוא לא מוכן לוותר, אפילו שהוא ממתין כבר הרבה זמן ותוך כדי ההמתנה הזאת עובר עליו מה שעובר, אם הוא לא מתייאש הוא בודאי יכנוס סוף סוף אל הקדושה. כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה, אז הדרך שמראים לך זה התרחקות, כדי שתהיה לך ענוה.

ויהי ערב ויהי בוקר. אחרי הערב מגיע הבוקר, אחרי החושך מגיעים לאור, אין שום יאוש בעולם כלל. החיים הם נדנדה. פעם למטה פעם למעלה. ככה נוצר הניגון של החיים, מעליות וירידות. אם היתה רק עליה, קו אחד ישר, איזה מין ניגון זה? זה כבר לא ניגון, זה כמו המוניטור, זה מוות ח"ו.

כמו שאתה סולח לאחרים, אתה צריך ללמוד לסלוח לעצמך. כמו שאתה מלמד את עצמך להסתכל בעין טובה על אחרים, כך אתה צריך ללמוד להסתכל גם על עצמך, אם תמהר להאשים את עצמך אתה תפול בדיכאון, בעצבות ועצלות וזה מעשה שטן.

נכון, נכשלתי, כי אני בשר ודם, ואני נמצא בעולם התיקון, וצריך פה לתקן, וכשנכשלים צריך לעשות תשובה. כי התשובה קדמה לעולם. המים קדמו לבריאה. "ורוח ה' מרחפת על פני המים".

העיקר להתחזק ולא ליפול לייאוש. לחזק אחד את השני. רבנו אומר: חזק ואמץ ומוסיף שהלוואי והיה מישהו שהיה טופח לו על השכם והיה אומר לו: חזק ואמץ. רבנו, כזה אור גדול, האור בעצמו, לרבנו היה חסר מישהו שיטפח לו על השכם ויאמר לו חזק ואמץ.

שבת בראשית מעוררת בנו תחושת התחדשות מיוחדת. שמים בצד את כל מה שלא הצליח לנו, את כל מה שהתקלקל לנו, את כל מה שנראה כבר משומש ומרופט ומחוק ומקושקש. גמרנו מחברת. מתחילים מחברת חדשה. זה בעצם מה שקורה לנו ביום יום שלנו. כל יום זה יום חדש. אתמול היו בלבולים, אתמול היו שטויות, אתמול היה כעס, אני לא זוכר כלום, הכל מתחיל מחדש, אני לא הולך עכשיו עם הכאב של אתמול ועם הבלבולים של אתמול ועם הכעס של אתמול. אני מתחיל מחדש.

אנחנו חלק אלוק ממעל. "בצלם אלוקים ברא אותו" (א,כז). אנחנו כל הזמן נמשכים למעלה, רוצים להרגיש אלוקות. מודדים אותנו בדיוק בדברים האלה, כמה אנחנו מצליחים להתרומם, לנתק את עצמנו כחוט השערה מהצרות, מהשטויות, מהמלחמות, מההקפדות, מהרגעים המבוזבזים של החיים. כל רגע ורגע יש לנו בחירה להניח הכל בצד ולהתרכז בדברים האמיתיים, הדברים שמקרבים אותנו אל ה', שמכניסים שמחה בלבנו.

להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך הכבדות, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים שלנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר.

"ומה אם בן אדם לא מרגיש? אני לא מרגיש כלום. מה, אני אעשה את עצמי? מה, אני אהיה צבוע? אני אעשה ככה סתם? כן, תעשה ככה סתם. רבינו אומר: תתאמץ. תעשה את עצמך שאתה מתפלל. מי שיסתכל עליך יחשוב שאתה יהודי הכי כשר והכי צדיק בעולם. שאתה מכוון בכל. הוא לא ידע שאתה לא מכוון. אל תשים לב לזה שאתה לא רוצה לקבל כבוד של שקר, שאתה לא רוצה שהוא יחשוב שאתה הכי צדיק. זה כמו שאתה הולך עם פיאות וזקן ולא מוריד אותם ח"ו – כי אתה לא מוכן לוותר על החיצוניות. החיצוניות זה גדר. זה מה ששומר עלינו. אבל מתוך החיצוניות הזו, פתאום מגיעים לפניומיות. פתאום באה לי כוונה בתפילה. אין לך כוונה אבל את התנועות של הכוונה אתה חייב לעשות. אתה לא צריך להגיד, בגלל שאין לי הרגשה ואני אטום, והכל סתום לי, אני לא אעשה ככה. אני כן אעשה ככה! בסוף פתאום תבוא גם הפנימיות" (באור פני מלך)]

אני לא מוותר עכשיו על לנשק את המזוזה, לא מוותר ללכת עם לבושים בסדר, לא מוותר על ההנהגות בבית, אני עושה את הדברים האלה גם בלי רגש, אני לא מחכה לרגש כדי לברך את הברכות, כדי לשבת ולשיר זמירות שבת. אני צריך גם בלי רגש להושיב את כל המשפחה לזמר זמירות שבת. אין לי שום רגש, אני רוצה עכשיו לישון, אני לא מרגיש טוב, לא מרגיש קדושה, לא מרגיש כלום, אבל אני חייב. אדם אומר העיקר זה הפנימיות אבל הפנימיות אין לה ממשות, אין לה עמידה אם אין לה חיצוניות. פנימיות זה אלוקות. מה, אלוקים נמצא איתי כל הזמן? זה זכות שיש לי התנוצצות אלוקית. אז אני יכול לבנות על פנימיות? לא. אני אבנה על חיצוניות. אחר כך ממילא זה מוכרח להיכנס לפנימיות.

יש מי שתופס את יהדותו כמשא מעיק של פעולות חוזרות ונשנות. הוא יכול ללמוד, להתפלל, לקיים מצוות, אך חיות אמיתית, ממנו והלאה. לעומתם, יש אנשים אחרים שהחיים שלהם חיים תוססים, מלאי שמחה וחיות. חיים של התחדשות תמידית.

מהו השער לחיים של התחדשות? אמונה! האמונה יכולה להפוך את עבודת הבורא לדבר החי והמתחדש ביותר. שום דבר לא חוזר על עצמו. כל דבר שעושים זה פעם זה פעם ראשונה. כל רגע זה מציאות חדשה. אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך.

גם אם ניסינו ולא ממש הצלחנו, וגם אם הצלחנו אך אחר כך הופיעו קשיים ונכשלנו, אנחנו תמיד מלאי תקוות חדשות. כי אנחנו מאמינים באמת שה' טוב אלינו, שהיסורים שאנחנו עוברים הם לטובה, שה' יודע בדיוק מה הוא עושה עם כל אחד מאתנו והכל כדי שנזכה להתקרב אליו.

השער אל ההתחדשות נשאר תמיד פתוח אם אתה זוכה להסתכל בעיניים טובות על אחרים. צריך להאמין בטוב של השני, לראות את האור בכל יהודי. ככל שאדם זוכה לצאת מן האהבה העצמית שלו ולחשוב על השני, לדאוג לשני, כך יזכה להתקרב אל ה' וכשקרובים אל ה' אז יש שמחה ויש התחדשות.

מורנו הרב: "אדם רואה את האור של עצמו ולא רואה את האור של השני, אם זה בין חברים, אם זה בבית. לפעמים אדם רואה אור באשתו, ואילו האשה לא רואה אור בבעלה, או להיפך האשה רואה אור בבעלה אבל הבעל לא רואה אור באשתו, ובאמת צריך שכל אחד יראה אור בשני, כי אסור שאדם יראה חסרון בשני, פגם בשני. עיקר העין הרעה שהוא לא יכול לסבול שהחבר שלו יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהתנשאות של חברו, הוא רואה שהחבר שלו לומר יותר, מתפלל יותר, מה אכפת לך שהוא מתפלל יותר טוב? לכל אדם יש עין רעה ואף אדם לא מוכן שהשני יהיה יותר טוב ממנו. אם אדם היה מוכן שהשני יהיה יותר ממנו היה יכול לחיות לעולם, היה יכול לתקן את כל העולם כולו. אבל עין טובה זה משהו אחר לגמרי, עין טובה זה שאתה מפרגן לשני, אוהב את השני, שמח בהתנשאות שלו, שמח בהצלחה שלו. בכל אדם יש אוצרות רק שצריך להסיר את העפרורויות שמכסה עליהם.] (עד כאן מורנו הרב).

התחדשות זה רק עם ענווה וביטול. ענוותן בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, ויותר קדושים ממנו, ויותר נבונים ממנו, כל יהודי בעיניו הוא הכי נפלא, כל יהודי הוא הכי צדיק.

חיים של ענוה וביטול הם חיים כל כך נפלאים. ענוותן יודע שהוא לא יכול לעשות כלום בלי ה', הוא לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה, כשאדם חי עם האמת הזאת אז הוא כל הזמן בשמחה, כי הוא מחובר אל ה', אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה.

כשאדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, אז התוצאה המיידית היא "מגיע לי". מגיע לי שיכבד אותי, מגיע לי שיעשו את רצוני, וכשהוא לא מקבל מה שהוא חושב שמגיע לו אז הוא נפגע, הוא קצת ברוגז. צריך כל הזמן לעצור, להתבונן, לזהות את המחשבות של גדלות שמתרוצצות לנו בראש, צריך להילחם בהם.

אדם שבורח מהגאווה ומחפש רק את הכבוד של ה' ולא את הכבוד של עצמו, הוא חי פה הרבה יותר טוב שלא לדבר איזה עולם הבא מחכה לו. והשיא של הביטול לה' זה ההודאה! כי כשאתה מבקש, אפילו כשאתה מבקש על רוחניות, אפילו אתה מבקש להתקרב לקב"ה, יש איזו נקודה של "אני". בהודאה יש ביטול ה"אני" בשלמות! אתה לא מבקש כלום! אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה!

העיקר בעולם הזה זה להיות שמח. לעבוד את ה' בשמחה. ואי אפשר להיות שמחים אם אנחנו סוחבים איתנו את הכשלנות של העבר ואת הדאגות של העתיד. אדם צריך לחיות את ההווה, לשמוח עם ההווה, להיות שמח תמיד. צריך להתבונן באלפי חסדים וטובות שאנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע. העיניים רואות, האוזניים שומעות, הפה מדבר, הקב"ה נותן לנו בית, ילדים, פרנסה, ספרים, מה לא? אם אדם ישב ויתבונן ולו לרבע שעה בלבד בכמות המתנות שהוא מקבל מה', בכמות האור שהקב"ה מאיר את חייו, הוא יקום ממקומו מלא חיות ושמחה והתרוממות הרוח ויתחיל לרקוד להלל ולשבח את מי שנתן לו את כל זה, את מי שבאמת אוהב אותו, הוא פתאום יבין כי הוא זה שחייב לקב"ה ולא הקב"ה חייב לו. ממילא ככה לא תהיה לו תרעומת בלב,
"כיצד התפללתי ולא נושעתי". כשם שאדם שמקבל טובה מחברו, הרי הטובה הראשונה שהוא יכול להשיב לו, היא לקבל את הטובה שלו בפנים מאירות, להראות לו שהוא שמח על המתנה שקיבל, כבר אנחנו, כאשר מתהלכים כאן בעולם עם פנים מאירות שמחות ומאושרות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לרבונו של עולם.

מתחדשים כל רגע. גם אם אבדנו הכל ח"ו ובאמת צריך להתחיל הכל מהתחלה. כמו בסיפור הבא:

שברי לוחות

שלום אדון לוי.

אולי ראוי להתחיל במושג מאד שחוק וידוע, שהדרשנים נוהגים לפאר בו את החתנים הצעירים, רבני השכונות נוהגים לעטר בו את הבעלבתים החביבים של דף יומי, והמלמדים עוטפים בו תלתליהם של בני התשחורת.

"אהבת תורה".

"פלוני החתן" טוען הדרשן "הוא בעל אהבת תורה אמיתית, מנצל זמנו היטב, וכל רגע פנוי בתור לרופא או באוטובוס הוא מעיין במשנה ברורה או בספרי הלכה".

המשפטים הללו, אדון לוי נאמרים באינספור וריאציות, כשצריך וכשלא צריך, יש מאמינים להם ויש שלא מאמינים להם. לגופו של ענין, בוא נסכים ש"אהבת תורה" אמיתית יש במתי מעט. כמה אנשים אוהבי תורה אמיתיים, שלא נוטשים את הגמרא אנחנו מכירים?

גיבור סיפורנו הוא אברך כבן חמישים, אב לתשעה ילדים אשר מאז עומדו על דעתו עוסק בתורה יומם ולילה. כל היום שלו היה סדר אחד ארוך עד לאפיסת כוחות, ושינה על הסטנדר. כפשוטו. היה מי שסיפר עליו, שהוא אימץ לעצמו חלק מסדריו של שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, מה שמלמד אותנו שהוא סיים ש"ס בבלי פעם בשנה, גם ש"ס ירושלמי, בקיאותו במדרשים מופלאה ביותר וגם בתנ"ך יש לו יד ורגל.

כן, הוא בוגר ישיבות קדושות, ולאחר שהקים בית, הוסכם בינו לבין רעייתו על חלוקת עבודה ברורה. 'אני אלמד תורה במסירות נפש, לא מאבד דקה, כשתצטרכי אותי למשימה כזו או אחרת אני מבטיח לך שבהלוך וגם בחזור אשנן את תלמודי, כך שביטול תורה יהיה הדבר האחרון שידבוק בי'.

העזר נגדו השיבה באותה נימה: 'אני אטפח את הבית והילדים ואשתדל לפרנס. הנני מקבלת על עצמי שלא להטריד אותך, לא להפריע לך, אלא לתת לך אקלים רוחני הכי נוח שיש כדי שלא תתבטל דקה של תורה'.

דומני שיהיו כמה קוראים שיגחכו ויצקצקו שגיבורי סיפור שכזה נטועים להם באיזה עיירה חסידית או ליטאית בליטא או בפולין שלפני 220 שנה. לא ולא! הזוג הזה חי וקיים ונושם ומתפקד כאן, בזמננו, באזורנו, והבית שלהם על קירותיו ורהיטיו נושם תורה. ממש להתקנא.

ברשותך, ראוי להזכיר כי חז"ל מלמדים אותנו, כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ללמדנו כי גם לוח שבור, לכאורה אין חפץ בו, הוא מקודש וחשוב, ויש לנהוג כבוד כמו בלוחות השלמים. למה? כי על אף שנשבר, שורש הקדושה לא פג ממנו, ועדיין הוא ראוי לכבוד ותפארת לא פחות מהלוחות שלצידו. ומי הם הלוחות השבורים? זקן ששכח תלמודו... כן תלמיד חכם שהבריק וזהר, ופיו הפיק מרגליות של הלכה ומוסר, ולשונו החריפה פילפלה בסוגיות הש"ס ושחתה בגאון על פני הגלים השוצפים של ים התלמוד, ועכשיו הוא שבור, וריק, ועזוב מן החוכמה... צריך לנהוג בו כבוד, צריך להניחו בארון הקודש, כשווה בין שווים.

בצהרי היום, בעודו שקוד על הגמרא, חש האברך שלנו ברע, והתמוטט על הסטנדר, פניו החווירו, נשימתו כבדה, וגופו התמלא זיעה. הבהלה היתה גדולה, הוזעק אמבולנס של מד"א ואיש "הצלה" שהקדים לבוא עשה בו פעולות החייאה במלוא המרץ. ידידיו האברכים הנסערים אחזו ספרי תהילים והתפללו לרפואתו.

הוא הובהל בזריזות למחלקה המתאימה, שם איבחן הפרופסור, כי האיש היקר עבר שבץ מוחי חמור ביותר. אחרי שבוע ימים כשהוא שוכב מחוסר הכרה, מחובר למכשירי החייאה ומוזן דרך הוורידים, לחשו הרופאים ובראשם הפרופסור הדגול למי שרצה לשמוע, שהנ"ל "צמח", וסיכוייו לשוב להכרה קלושים ביותר.

על פי אמות המידה הפסיכולוגיות האנטומיות, כך טענו המומחים, לא יתכן שהגוף ישחזר את המערכות המוחיות שקרסו. תכל'ס אחרי שבועיים הוא התעורר, פקח עין אחת, אחרי כמה שעות עוד עין, הצבע הסמוק חזר אט אט לפניו, והוא ניסה לדבר.

הרופאים השתתקו, הפרופסור הפסימי נעלם לכמה ימים מהמחלקה, ויודעי דבר סיפרו, שהוא חש מבוכה עצומה להסביר את עצמו בפני הרעיה והילדים. לא נורא, העיקר הסוף טוב, ליתר דיוק כמעט טוב.

אחרי שלושה חודשי שיקום שעסקו בעיקר בהשבת יכולת הדיבור שלו, שוחרר האברך לביתו בריא ושלם. גופו חזר לתיפקוד מלא, דיבורו היה חלק ומתגלגל, ונדמה היה שהעסקים כרגיל.

מרוגש כולו לוהט מאהבת תורה ביום הראשון לשיבתו לכולל האברכים, הוא פתח גמרא, וניסה לקרוא ולעיין. אך שוד ושבר, אברכנו גילה לתדהמתו שכל הידע התורני שלו נ-על-ם כ-ל-א ה-י-ה!!! כן, הוא ידע לקרוא, אבל לא הבין מילה, כאילו חשכה עלטה נוראה תקעה יתד במוחו, וקברה תחת כנפיה את הש"ס על סוגיותיו המאירות. הוא לא יודע מה טמא, מה טהור, מה אסור, מה מותר, שלא לדבר שלא זכר מה פירוש המילה "מיתיבי", או הוא "מפרק לה". גם המשניות הלכאורה פשוטות הפכו למחסום בלתי עביר... כאילו שהוא קורא סינית. שברי לוחות ממש. הוא פרץ בבכי, והסביר רועד כולו, שכל מה שידע, פרח ונעלם לו, המשקל המידעי שלו, שקול לידיעות של תינוק של בית רבן במכינה א', אולי ב'.

אחרי שנרגע, הסביר לחבריו "היום נולדתי מחדש, אני כמו תינוק בן יומו, אבל כולי בוער מתשוקה לדעת תורה. אני מקבל עלי בשמחה ללמוד הכל מהתחלה. הנני המום מן העובדה הזו, אך מאחר והכל רצון השי"ת, הריני מקבל עלי את הדין באהבה".

אדון לוי שים לב, השעה 9.15 בבוקר, ב- 9.16 החליטו האברכים לקיים משמרות לימוד עם ידידם ששכח תלמודו, מן הבוקר, עד שעות הלילה המאוחרות. המשימה: לעזור לו לסיים ש"ס, לקוממו על רגליו התורניות ולרוממו, עד כי אם ירצה השם, יאירו לו משמים את מה שטבע במצולות ים השכחה.

בשעה 09:30 בבוקר התיישב מולו האברך היקר שנטל עליו ללמדו את המשנה הראשונה שבמסכת הראשונה "ברכות". ושים לב, פחות או יותר כיצד התנהל הלימוד. "מאימתי קוראים את שמע בערבית?" "מה פירוש מאימתי?" מתי מתחיל זמן קריאת שמע. "וקריאת שמע מה זה?" מצווה לומר "שמע ישראל", שחרית וערבית, ולקבל עול מלכות שמים. "ערבית" מה פירוש המילה? בערב. "והכהנים מה תפקידם?" – יש מקדש בירושלים ובו משמרות כהנים ולויים... הכהנים עוסקים בקורבנות, בקדשים, הלויים שוערים ומשוררים. "מה זה שוערים?" וכו' וכו'.

האברך שהאפיל בחכמתו על רבים וטובים, שאל שאלות של ילד בן ארבע... בסקרנות לוהטת ובתשוקה לידע, עוד מילה, עוד משמעות, "עד שיעלה השחר". ובעודו משנן את מילות המשנה, ולועס לעצמו את משמעותן, ופה ושם גם שוכח, ושוב חוזר על מה ששכח, ולא מרפה, עיניו דומעות, מאושר, לא מעצב, מיד תבין מדוע.

בשעה חמש אחרי צהריים, פונה האברך ששכח את משנתו ותלמודו לחברותא שלו ומבקש: "משמונה אנו שוקדים על המשנה הזו, עכשיו אחזור עליה בפניך עם ההסברים ששמעתי ממך, ואנא, תאשר לי אם הבנתי". אט אט, כמונה מעות, הוא קורא את המשנה ומסבירה "הקטר חלבים ואיברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר". אחרי רבע שעה, הוא שואל בעיניים מסוקרנות "נו, איך הבנתי?" "הבנת מצוין, לא שכחת שום עניין, הפלא ופלא, אתה שולט היטב במשנה" השיב החברותא. וכאן אדון לוי מגיע סיפורנו לקיצו. מיד כששמע אברכנו היקר שהוא שולט היטב במשנה, הוא קם על רגליו ופרץ בריקוד סוער, מכרכר ומפזז כמו דוד המלך סמוך לארון הקודש שעלה מארץ פלישתים. "אשרינו, מה טוב חלקנו, ומה נעים רוגלנו... זכיתי, זכיתי לדעת משנה, אני יודע משנה, אני מבין משנה ראשונה במסכת ברכות" הוא שר ופניו מאירות כירח במלואו, אנחנו מביטים בו המומים, ומצטרפים אליו, ועושים מעגל גדול, של שמחת תורה בעיצומה "חברנו יודע משנה במסכת ברכות איזה אושר". אחרי שכולם התעייפו והתיישבו, הוא ממשיך לרקוד ולשיר, יהודי בן חמישים, שיודע משנה... אחת.

הבטתי בו מרוגש וחושב לעצמי, הנה אני רואה לפניי יהודי אמיתי, אוהב תורה אמיתי, שמתוך אהבת התורה האמתית שלו (לא זו שמחולקת בקומפלימנטים סתמיים) ומכוחה, הוא שואב כוחות ללמוד עוד ועוד, ואין לי ספק שעוד מעט שברי הלוחות הללו, יהפכו למתן תורה, וכשזה יקרה, אחזור לעדכן אותך.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להבין את השני, לכבד את רצונו, גם אם הוא פועל בניגוד לדעתי. גם אם אני בטוח שהוא טועה. כי אני באמת לא יודע את התמונה בשלמותה. הרי כל כך הרבה דברים משפיעים על דעתנו, על עמדתנו, על התנהגותנו.

הרי כל מה שעברנו מרגע שנולדנו ועד היום בונה את האישיות שלנו ויש דברים שמקבלים בתורשה, שזה בגנים.

בני אדם אומרים – כל אחד והאמת שלו. אז נכון שיש גם אמת לאמיתה, שהיא האמת הצרופה, האמת האלוקית, אבל לא כל אחד זוכה לאמת הזאת. אז תעזור לי אבי שבשמים להתייחס בסבלנות ובסובלנות לדעות של השני גם אם זה "משגע" אותי.

תן לי את הכוח להתאפק, לנסות להסביר בנחת, ברכות, לא בכוחניות, ובטח לא להעליב ולפגוע, ואם זה לא עוזר, אז להשלים שככה זה בחיים, וגם אם אני נאלץ להתרחק ממנו, לא להתרחק בלב, לא לפתח כעס, או בוז, או שנאה ח"ו, לדעת לכבד את המסלול שהוא צריך לעבור בחיים.

רבונו של עולם

תעזור לי להתחזק באמונה. שאתה אבא כל יכול שבשבריר שניה אתה יכול להפוך את המצב ולהושיע את הבן אדם.

כי יש דברים שאנחנו מחכים להם שנים. ולא מפסיקים להתפלל ולבקש ולהתחנן. מאות ואלפי פעמים. כל יום מחדש. כמה פעמים ביום. גם בזמנים מסוגלים לישועות כמו שמופיע בספרים הקדושים.

ולא פעם הרגשנו שאמרנו את המילים מהמקום הכי עמוק שלנו, עם דמעות, עם כאב אמיתי, עם רצון שהכל יהיה לכבודך אבא, הרגשנו שהפעם זה חייב לפעול, הפעם זה היה הכי אמיתי שרק אפשר, ובכל זאת לא קרה הנס.

תעזור לי להאמין שכל תפילה פועלת, שלמרות שעבר כל כך הרבה זמן והתפללתי אין ספור פעמים אתה תושיע אותי, כי אתה כל יכול, כי שום דבר לא קשה לך, והכי חשוב – כי אתה רוצה להושיע אותי. ובודאי ובודאי שזה יקרה.