בחג שמחת תורה ישנה שמחה גדולה השורה בבית הכנסת: הקפות, שירים, ריקודים, מחיאות כף ורקיעות רגליים. אולם בהתבוננות מעמיקה נגלה, ששמחה זו מזקיקה הסבר: התורה היא חכמה אלקית, שכל אינסופי, התורה היא התכנית שעל פיה נברא העולם, וממנה יונקות כל החכמות. לאור כל זאת היינו מצפים שבשמחת תורה יאורגנו שיעורים לקהל הרחב, היינו צריכים להרבות בלימוד, בעומק ובהיקף, כדי שכל יהודי יטעם מן החכמה האלקית הזו. הלא כך עושים אנו בליל שבועות, עת יושבים רבבות אלפי ישראל והוגים בתורה, ואילו בשמחת תורה אנו רוקדים עם ספר סגור, כמעט ולא לומדים ובטח שלא מעמיקים, אכן מהותה של שמחת תורה מצריכה פשר!

העניין יובן על פי חזיון נפוץ, בו רואים אם המשחקת עם תינוק רך, היא מניפה אותו, מצחקקת עמו, מליאת סיפוק ומדושנת עונג ממנו. מהי סיבת ההנאה של אם זו?  התינוק לא אמר דבר חכמה, לא הביא תעודת הצטיינות, לא קיבל תפקיד חדש ואם כן - לשמחה מה זו עושה?

התשובה היא: אם זו נהנית מעצם ההוויה של התינוק - שמחה לשם שמחה, משום שלה יש תינוק, ולתינוק יש את אמו. זוהי השמחה של שמחת תורה, שמחה בעצם. אין כאן שמחה מדברי חכמה ששמענו, אלא יש כאן שמחה מעצם ההוויה שלנו כיהודים שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה, ולתורה יש יהודים שרוצים לקיים אותה.

לכן השמחה היא דווקא עם ספר גלול, כי אין זו שמחה לבחורי ישיבה ולתלמידי חכמים בלבד, אלא כל יהודי שמרגיש שייכות בא, נוטל ספר ורוקד. כדאי לשים לב שאנו רוקדים במעגל, שבו המרחק של כל אחד שווה מספר תורה שנמצא במרכז, כי אין כאן שורות של תלמידי חכמים, אלא יש כאן מעגל של יהודים ששמחים בטהרת נשמתם על כך שהם יהודים.

כולם במעגל – גם יהודים שהם רחוקים מתורה וגם יהודים הקרובים לתורה - "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא), "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' " (ישעיהו נז, יט) - זו שמחת תורה, שמחה בעצם.

הרב אהרון בורנשטיין, מתוך האתר: ישיבת ההסדר "נהר-דעה" נהריה