האזינו חג הסוכות

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (לב, א).

השמים בגימטריה נשמה, שהיא חלק שמימי, וארץ רומז לגוף ארצי וכאשר אדם שומר את נשמתו בקדושה וטהרה ואינו פוגם בה, אז גם גופו משומר מכל נגע ומחלה והוא בריא, ולהיפך. (ארון העדות).

להפוך תוכחה לשירה

שירת האזינו היא שירה שנולדה מתוכחה, אור שנולד מן החושך, רחמים שנולדו מן הכעס. משה רבינו מוכיח את העם בדברי תוכחה קשים ולכאורה לא מובן, אם תוכחה, למה קרא לה שירה?

כי כשהצדיק מוכיח, הוא מוסיף ריח טוב בנשמות, הוא הופך עוונות לזכויות, כעס לרחמים, תוכחה לשירה. צריך ללמוד מהצדיק איך להתייחס לבריות. איך להסתכל בעיניים טובות. אברהם אבינו למשל, מתפלל אפילו על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים, ומבקש מהקב"ה שימצא בהם מעט טוב, ואם אפילו יש רק עשרה צדיקים בעיר, שיהיו צדיקים האלה בחינת הנקודה הטובה של כל רשעי סדום ובזכותם יינצלו כל אנשי סדום. אדם, אסור לו להתייאש והוא תמיד צריך לחפש את הטוב בשני, לדון אותו לכף זכות, לחפש בכל הכוח משהו טוב שיש אצלו, להתפלל עליו, להמליץ טוב עליו. זה מתחיל בסביבה הכי קרובה שלנו כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים ומתחים וצריך הסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם.

גם אם מישהו מתייחס אלינו בצורה פוגעת להמשיך להסתכל עליו באופן חיובי, לא מיד להרחיק אותו, לא מיד להתרחק ממנו, וגם אם לפעמים צריך בכל זאת להתרחק ממישהו, זה לא צריך לגרום לנו לחשוב עליו רע, ולדבר עליו רע, להתרחק ממנו בלב, אדרבה, צריך לעורר רחמים כלפיו, להתפלל עליו, להמשיך לנסות למצוא בו כף זכות.

אדם צריך להסתכל בעיניים טובות קודם כל על עצמו. אם אתה לא תסבול את עצמך, אז אתה תפסול את כולם כדי להרגיע את עצמך, שלא רק אתה כזה גרוע. וזה שיא הריחוק מהשם.

לכן תתחיל לראות טוב בעצמך. כי כשאתה מוצא נקודה טובה בעצמך, אתה בעצם מוצא אלוקות. כשאנחנו מחפשים נקודה טובה בעצמנו, אנחנו בעצם מחפשים איפה מאיר בנו אור ה'. זאת אומרת, שכאשר רבינו מלמד אותנו לחפש בעצמנו נקודות טובות ולשמוח בהם, הוא לא רק מלמד אותנו איך לא להיות עצובים, ואיך להיות במצב רוח טוב, הוא מלמד אותנו להתחבר לאלוקות שבתוכנו , להתחבר אל הנקודה הזו, לשמוח בה, וככה להיות דבוקים באור ה', "שיותי ה' לנגדי תמיד" זה לחשוב על הנקודות הטובות שלי תמיד, לראות אותם ולשמוח בהם.

כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו, וזה יכול להיות התחלה של שינוי. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.

דוד משיח, יפה עיניים, עם עיניים כאלה טובות, שאול רדף אותו, אחרים רדפו אותו, והוא לא נגע בהם, ולא האשים אותם, והיה מוכן לקבל את הדברים הכי קשים, ועמד בכל הנסיונות ותמיד הסתכל על כולם בעינים הטובות שלו. דוד מלך ישראל חי וקיים כי הוא הגיע לבחינה הכי גבוהה שיש: עין טובה. אין מדרגה יותר גבוהה מזו. אי אפשר להבין מה זה הכוח הזה שלא איכפת לי מהעולם, ומעבירים על המדות, ומבליגים, ומותרים, וסולחים על הכל.

מורנו הרב: ["אהבת חברים זה עניין של מסירות נפש, זה לא בא בקלות! לכל אדם יש תקלות עם השני, אי הבנות עם השני והוא צריך לדעת שזה הכל רוח שטות, שהשני לא אשם בזה. כשמשפילים אותו ופוגעים בו ועושים לו יסורים והוא בא בכל זאת ואוהב את השני, אין לו שום הקפדה על השני, להיפך! הוא מרחם על השני והוא יודע שאיזה רוח רעה, רוח שטות נכנסה בו, והלב שלו נקרע מרחמנות על החבר הזה, הוא כולו מלא רחמים עליו זה נקרא אהבת חברים. כמו דוד ושאול ששאול רודף אחרי דוד, רוצה להרוג אותו, רוצה לרצוח אותו, ואילו דוד להפיך, לא מפסיק לאהוב אותו, הוא אוהב אתו אהבת נפש, כי באמת דוד המלך ידע שהכל אצל שאול זה רק רוח רעה, זה רק רוח שטות שנכנסה בו. עיקר הנסיון זה כשחולקים על האדם להמשיך לאהוב את זה שחולק עליו אהבת נפש. הרי יש לו אין סוף פנינים, אין סוף מרגליות, הוא מתפלל, הוא מניח תפילין, הוא לומד תורה, אז בשביל איזה טיפת רוח שטות אני אפסול אותו?

"כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע. הנשר מרחם על בניו, הוא לא נכנס לקן ככה פתאום, לפני כן הוא מקשקש בכנפיו בין אילן לאילן כדי שיעורו בניו, שיהא בהם כוח לקבלו, שלא יפתיע אותם. והוא מרחף, נוגע ולא נוגע לא מכביד את עצמו עליהם.

וכשהוא בא ליטול אותם ממקום למקום, לא נוטל אותם ברגליו כשאר העופות, אלא לוקח את גוזליו על כנפיו, אומר: מוטב שיכנס החץ בי ולא ייכנס בבני (רש"י הקדוש). כך הקב"ה איתנו. ברחמים, בחמלה, כשהמצרים יורים בישראל חיצים וזורקים אבנים, מלאך ה' ההולך בראש המחנה עובר להיות בתווך, בין מחנה ישראל למחנה מצרים, לספוג הכל בעצמו, להגן על ישראל.

"ישראל אשר בך אתפאר". ה' ברא אותנו עם יצר הרע, וכל נקודה קטנה של כל יהודי, שהוא מתגבר על היצר הרע ה' מתפאר בנקודה הזו. הקב"ה מתפאר בבן הלא כל כך מוצלח הזה, שמנסה לעשות משהו, הוא כן הבין, הוא לא הבין, הוא כן עשה, הוא לא עשה, אבל הוא רוצה, הוא משתדל. זה הכוח של העין הטובה, שיכולים לחשוב שהאדם הוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, לא כל כך טוב, אבל אצל הקב"ה הוא טוב, ואצל הצדיקים הוא טוב. וגם אנחנו צריכים ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד כף זכות על כולם , איך לאהוב את כולם, זאת העין הטובה.

"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". כמו שאתה מסתכל במים ורואה את הדמות של עצמך, כן לב האדם לאדם, כך כשאתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו, על המקום, אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, פתאום הוא טוב אליך, אותו אדם, אותו אדם שקודם היה רע, פתאום הוא נהיה כזה טוב.

זה כזה תענוג להפסיק לחשוב שאתה יותר טוב מכולם ולהתחיל לראות את הנקודות טובות שיש באחרים. זוהי עבודת קודש לזהות את הטוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה עם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה.

תתרכז בנקודה הקטנה שבה אתה רואה טוב אצל השני, ופתאום תראה שאין רע, שהנקודה הקטנה הזו זאת המציאות שלו, זאת התורה הכי מפורסמת של רבינו הקדוש, תורה רפ"ב שהיא מחייה אותנו, שהיא מדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי ויהודי, זאת התורה שמקרבת המונים לרבינו, כי אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע, כל יהודי יש לו נשמה קדושה, אי אפשר לוותר על אף אחד.

זה לא קל, תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם, אבל הקב"ה הוא אבא של כולם ואין לנו את הפריוילגיה לא לאהוב את השני. זה מה שה' רוצה מאיתנו. שנלך בדרכיו, ה' דרכיו חסד, אז גם אני אעשה חסד. ה' אוהב כל יהודי, אז גם אני רוצה לאהוב כל יהודי. זה הסוד של שירת האזינו, שבזכות העיניים הטובות של משה רבינו, הוא הופך את התוכחה הקשה הזו לשירה נפלאה.

חג הסוכות – זמן שמחתנו

סוכות זה חג שעמוס במצוות ומצוות זה מלשון צוותא וחיבור, הן מחברות אותנו אל ה'. מתי? כשאנחנו מקיימים אותן בשמחה. כי חיבור עם בורא עולם אפשר רק על ידי שמחה. ככל שאתה יותר שמח במצווה, היא יותר מחברת אותך עם בורא עולם.

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" זה מצווה דאוריתא, זה לא כתוב לא בפסח ולא בשבועות, זה נאמר רק בחג סוכות.

אדם שמח במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם כל הלב. כשאבא אוהב את המצוות ועושה אותן בהתלהבות, הילד רואה את העיניים הבורקות, הוא מרגיש את ההתרגשות של האבא והוא לומד מזה שזה הדבר הכי משמח בחיים. יהודי ששמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות.

אדם שמשרה אוירת שמחה בבית, שום דבר לא יחסר להם לבני הבית, כי כששמחים מרגישים הכי קרוב לה', וכשקרובים לה' לא חסר יותר כלום.

שמחה זה עבודה. רבינו מגלה לנו שגם אם אדם לא מרגיש שהוא שמח, יתאמץ כאילו הוא שמח והשמחה תגיע. כמו הסיפור על בתו של רבינו שהיה לה כאב שיניים חזק ואמר לה רבינו להיות בשמחה. אמרה לו בתו: הלא כל כך כואב, ואיך אהיה בשמחה? ענה לה שתעשה את עצמה כאילו היא שמחה, ואז היא תבוא לכזאת שמחה עד שתרקוד מרוב שמחה ותהיה לה רפואה שלמה. וכך היה. שהגיעה לה שמחה גדולה עד שסגרה את תריסי הבית ורקדה ומזו השמחה נתרפאה.

רבינו: "כל החולאים הרוחניים והגשמיים, באים מקלקול השמחה. לכן צריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם- למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" (ליקו"ת כד).

בחג הסוכות בונים את הרצון לעשות הכל לכבוד ה'. שהכל יהיה לכבודך. למענך. שנשכח קצת מעצמנו. בהושענות אנחנו קוראים: למענך אלוקינו הושע נא. למענך בוראנו הושע נא. למענך גואלינו הושע נא. למענך דורשינו הושע נא. הכל למענך. אנחנו מבקשים את הישועה בשבילך. תושיע אותנו כדי שנוכל לקדש את שמך בעולם. כדי שנצא מהבהמיות ומהתאוות והבנים שלך יֵירָאוּ כפי שאתה רוצה שהם יֵרָאו. שיתגלה ויתממש רצונך בעולם. שנהיה ראויים להיקרא בנים של מלך מלכי המלכים.

בסוכות לומדים לחיות עם הקב"ה. כי כשמגיע החג הזה, אחרי הימים הקדושים של ראש השנה ויום הכיפורים, ימים מלאים בתפילות, ובקשות, והזדככות, והתעלות רוחנית, אז כשמגיעים לסוכות יכולים לפעמים להרגיש פתאום שיש איזה שהיא ירידה. כי זה גם ימים של חול המועד, ימים של אכילה ושתיה. כל כך הרבה התפללנו, והתעננו, והנה עכשיו הגיע החג ואנחנו יכולים לשבת, ולשתות, ולאכול, ולשיר, ולרקוד וכביכול זה איזשהו פורקן מהעולמות הגבוהים שהיינו בהם בתחילת החודש הזה. אבל האמת שדווקא עכשיו, עם כל הדברים האלה שנראים אולי עבודות חיצוניות, אנחנו מגיעים לשיא הקשר עם ה', כי אז מתגלה האור האלוקי בכל המישורים, לא רק בבית הכנסת, בזמן של צום, בתפילות בצעקות בשופרות, האור הזה יורד אלינו במציאות שלנו, שאנחנו אוכלים ושותים ושמחים. הקשר שלנו עם ה' הוא טוטאלי, בכל המצבים ובכל הזמנים, זה בעצם מה שהחג הזה בא לומר. וכשהשקר הוא טוטאלי, אז גם היסורים הכי גדולים הופכים ליסורים מתוקים. כמו בסיפור הבא:

הטוב בעיניך עשה

במוצאי שבת ו' אדר תשס"ד קרע הרמקול את השקט ברחובות גאולה, מאה שערים, בקריאה "הלוויתה של מת מצוה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי בלילה, מהבית ההספד להר המנוחות". זהו סיפורה המלא הוד של אשה צדקנית בדורנו אשר העפילה בהתבטלותה להנהגות ה' עמה למדרגות גבוהות ורמות.

סיפורה מתחיל חמישים שנה קודם לכן, בהיותה נערה שהגיעה ארצה מתימן

ב'מרבד הקסמים' בהיותה בת ט"ז. נערה זו עלתה ארצה כשבזרועותיה ספר תורה קטן, עתיק מאד, שעבר במשפחתה מדור לדור. כאשר נגעו גלגלי המטוס בקרקעיתה של ארץ ישראל, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, נטלו ממרגלית את אוצרה היקר, ספר התורה, כדי להניחו ב'משמורת', ואותה לקחו לבדיקה רפואית, גורלית. והנה בעת הבדיקה קבעו הרופאים – בטעות חמורה!!! - שהנערה שעלתה מתימן, חולה בצרעת, ושלחו אותה מיד לבית החולים למצורעים בשכונת טלביה בירושלים. היתה זו טעות נוראה של רופאים, ולמרות שהיא עצמה ידעה שהקביעה הזו אינה נכונה כלל, לא היה באפשרותה להתנגד לכך, ובעל כרחה הגיעה לבית חולים זה, בו היו מאושפזים חולי צרעת, ושם... נדבקה בצרעת.

חולי הצרעת הרגישו מנודים, שכן באותה תקופה לא היתה לכך תרופה, ומי שנתקרב אליהם היה נדבק, לכן אף היותר קרובים היו נמנעים מביקורים. בשל החלטה של הרופאים שקבעו שהיא חולה בצרעת, נותרה ערירית במשך כל חייה. האשה השלימה עם מר גורלה, ומעולם לא התלוננה על כך שנגזר עליה להישאר ערירית, ולא לחבוק בן בזרועותיה. אבל דבר אחד היה איכפת לה, ומעולם לא השלימה איתו – על ספר התורה היקר שהיה חבוק בזרועותיה, ועמו באה ארצה. כאב לה מאד שהספר נשאר בידיהם של אנשי הסוכנות ולא הושב לה. היא החליטה לחסוך אגורה לאגורה מכספי הבטוח הלאומי ששולמו לה, כדי לכתוב ספר תורה חדש. מה כה איכפת לאישה אומללה וערירית? מה מנקר לה כל העת בראש? רק ספר תורה. היא קמה בבוקר עם מחשבות על ספר התורה, הלכה לישון עם המחשבות הללו, וכל מהלך סדר יומה עבר עליה רק בנושא זה.

היא מצאה סופר תימני ירא שמים ומסרה בידיו את מלאכת הכתיבה. ורצון יראיו יעשה, לאחר מאמצים כבירים הצליחה לחבוק את ספר התורה החדש בזרועותיה, ולאחר מכן הכניסתהו אחר כבוד לאחד מבתי המדרש התימניים.

לאחר שספר התורה היה בהיכלו, לא היה מאושר ממנה. היא חזרה אל חדרה בבית החולים, קורנת מאושרת כשהיא רוקדת ומכרכרת לכבוד התורה, ומשתפת בשמחתה זו את כל יתר החולים האומללים, אחיה לסבל רב השנים.

אבל, גם לאחר האירוע המשמח, לא תמה מסכת היסורים הגדולה שלה, ולא שפר עליה עדיין חלקה וגורלה. לא עבר זמן קצר ובבית הכנסת ההוא פרצה שריפה, שכילתה גם את ספר התורה... הבשורה המרה הגיעה אליה בעת שמצבה הרפואי הוחמר מאד. מחלה קשה הלמה ברגליה, ואצבעות הידים והרגלים נפצעו באופן אנוש, ואם לא היה די בכל זאת, הרי שגם במוחה התגלה גידול ממאיר רחמנא ליצלן. אבל היא, כבר אמרנו, לא באה בתלונות לאף אחד, גם כשנודע דבר המחלה הקשה, היא אינה מוציאה הגה של תלונה, ולא באה בטענות. ובעוד שאנשים אחרים היו מאבדים כבר מזמן את כל שמחת החיים שלהם, היא נתחזקה ברצון אחד 'הטוב בעיניך עשה'... הדבר היחיד שכאב לה

בשעה קשה זו, מה יהיה עם ספר התורה?

מה עשתה, היא פנתה לבטוח הלאומי וביקשה הלוואה... כיצד תחזירי את הכסף? שאלו פקידי הביטוח בתמיהה. והיא משיבה, תשעבדו להלוואה זו את כל תקבולי הבטוח הלאומי עד סוף ימי! וההלוואה אכן ניתנה לה. יצרה בשנית קשר עם אותו סופר תימני שכתב לה את הספר הראשון, וביקשה ממנו שיכתוב ספר שני! הספר החדש הוכנס לאחד הישובים בסמוך לירושלים, ולשמחתה, גם הפעם, לא היה גבול.

סיפר הרב אפרים הולצברג, שכאשר ביקר אותה פעם, היה עד לדו שיח בינה ובין האחות שטיפלה בה בבית החולים. מרגלית, פנתה אליה האחות, איזו שטות עשית כאשר ויתרת על כספך בשביל ספר התורה, ראי, עכשיו אין לך אפילו גרביים נקיות לגרוב על רגליך... כל הגרביים שלך קרועות, ואין לך אפשרות לקנות חדשות... אבל הצדקת הזו משיבה לה ללא היסוס: את הרי יודעת שאני אשה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי בבוא יומי, זוג גרביים? זה כל מה שישאר אחרי בעולם הזה? במקום הגרביים הללו אני העדפתי להשאיר אחרי ספר תורה מפואר ומהודר. זה הילד שלי בעולם!!!

שנים נוספות עברו, תמו והושלמו חמישים שנות יסורים שנגזרו עליה, והיא עברה לעולם שכולו טוב...

נתבונן לרגע: הלא אדם אחר במקומה היה תובע להקים ועדת חקירה, הלא אימללו אותה לדורות עולם? אבל היא, לא תובעת ועדות, לא רוצה בירורים, כלום. היא רוצה לחיות עם מה שהקב"ה הטוב גזר לה, להשלים עם זה בלב שלם, ללא אומר ודברים, לתת את כל עצמה לבורא ולומר לו בשקט אני סומכת עליך, יש לי אמון מלא בכל הייסורים שאתה מייסרני שהם לטובה, שהם של אהבה, של קירבה, לא חס ושלום של ריחוק, לכן,'הטוב בעיני עשה!!!' (כי אתה עמדי ב').

תפילה

רבונו של עולם

אני רוצה לעשות הכל למענך. שכל מה שאני מבקש ממך אבא, שהכל יהיה כדי להגדיל את הכבוד שלך בעולם. שאני אזכה שדרכי יתגדל ויתפאר שמך בעולם. שדרכי יתקיים רצונך בעולם. כי אתה בודאי רוצה שניהיה צדיקים, ונשמור עיניים, ונשתלט על תאוות האכילה, ולא נכעס ולא נקנא ונרבה במילים טובות אחד לשני ונתחזק באמונה וביראת שמים ונקיים את המצוות בשמחה וכל הדברים הנפלאים שכל יהודי שרוצה להתקרב אליך רוצה אותם.

רבונו של עולם, זכה אותי להתפלל על הכל בצורה כזו, שהכל יהיה לכבודך, למענך, לקיום רצונך, כי כשככה מתפללים, זה כזה מתוק, זה ממלא את הלב בכל כך הרבה אהבה אליך, שכבא לא חסר כלום.

רבונו של עולם

תעזור לנו שנפסיק למצוא חסרונות אצל השני, ולהעיר הערות, ולהחמיץ פנים, ולהתעלם, ולחשוב שאני הרבה יותר ממנו, ולהיות קצר רוח, ולכעוס, ולצעוק ולהתווכח, ולחלוק.

רבונו של עולם, אני רוצה להסתכל בעיניים טובות על כ-ו-ל-ם. וגם אם אני רואה משהו שנראה לא טוב, לזכור שאני לא יודע כלום על השני. שום דבר.

תעזור לי להסתכל טוב על עצמי, קודם כל על עצמי, לראות את השליחות שלי בעולם ולשמוח בה. לשמוח עם כל תזוזה שלי לעבר הקדושה גם אם זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן. לשמוח שאני לא רוצה תאוות ועבירות, שאני רוצה אותך. להפסיק להשוות את עצמי לאחרים, לזכור שכל אחד והמסלול שנקבע לו מששת ימי בראשית, ואין לזה שום קשר למסלול של השני. רבונו של עולם, זכה אותי לראות את היופי של כל יהודי ויהודי ודרך זה להתחבר אליך, אל האור של העולם, אל הנועם של העולם, אל המתיקות של העולם.

שבת שלום וחג שמח