יום הכיפורים

"מקווה ישראל ה'. ה' זה המקווה שלנו. אנחנו עושים כל מיני עבירות וה' זורק עלינו מים טהורים ומטהר אותנו. אבל פה זה הרבה יותר מזה. זה להיכנס לתוך המקווה של ה'. לתוך האלוקות. אנחנו לא קיימים, רק אתה קיים, אנחנו כלולים בך. לכן גם התפילה האחרונה של היום הקדוש הזה היא תפילת נעילה. נעלנו את עצמנו עם הקב"ה ואנחנו לא נפרדים יותר, אנחנו נשארים יחד לנצח" (באור פני מלך).

וילך – יום הכיפורים

לאן הלך? הלך מאוהל לאוהל להיפרד מהעם, לעודדו ולברכו, לפני הליכתו האחרונה שנאמר "הן קרבו ימיך למות".

משה רבינו, עניו מכל אדם, הוא לא מחכה שהם יבואו אליו, הוא הולך אליהם. והענווה הזאת, היא נשארת לנצח. לכן אומרים צדיקים קדמונים על הפסוק וילך משה – נכנס משה לתוך לבו של כל אחד ואחד מישראל ואין לך איש ישראל שאין בו ניצוץ מנשמת משה. וילך משה וידבר – עדיין הוא הולך ומדבר לעולם, אע"פ שנסתלק, כי כל דבר חידוש אמת שבא בפיו של העוסק בתורה, מכוחו של משה הוא נובע.

מה אומר להם משה? באלו דברים הוא מעודד אותם? אשריכם ישראל שיש לכם אבא רחמן בשמים, שנותן לכן באהבה את יום הכיפורים הקדוש, שבו אתם עושים תשובה והוא יתברך סולח ומוחל לכם על כל עוונותיכם. וכשהתשובה באה מאהבה, העוונות נהפכים לזכויות. איזה דבר גדול זה. כי כל עוון שיש לאדם שה' עדיין לא סלח לו עליו, הוא מעין מחיצה וחומה שמסתירה לו את אור ה', וההסתרה הזו היא העונש הכי גדול שאפשר לתת ליהודי, כשם שהעונג הכי גדול שלו זה שהוא מרגיש את אור ה' בשלמות, את הקשר עם ה'.

הרחמים של ה' זה עיקר גדולתו, לכן ה' ברא את העולם, לגלות את רחמנותו. עיקר הגדלת שמו בעולם, זה שמתגלים הרחמים האינסופיים שלו יתברך.

ה' רחמן. הוא רוצה את כולם. הוא לא מתייאש מאף יהודי. ביום כפור כולנו יחד. אפילו האנשים הפשוטים, שלא זכו לקיים הרבה מצוות, באים ומצטרפים לציבור כולו. ביום כיפור מתפללים גם עם העבריינים. מי הם העבריינים האלה? זה לא רק הרשעים הגמורים, אלא זה גם כל אחד מאתנו שעדיין יש בידו עבירות, שהוא לא עשה עליהם תשובה, הוא נקרא עבריין. זה כזה חסד עצום שעושה ה' יתברך עם עם ישראל שנותן להם יום של סליחה ומחילה שבו אדם יכול לתקן את כל השנה כולה, את כל החיים שלו, לפתוח דף חדש בחיים!

כאלה רחמים יורדים לעולם ביום הזה, צריך לחטוף אותם ולעשות תשובה מעומק הלב. כי כשמבקשים סליחה וממשיכים הלאה זה לא תשובה, זה חיצוני, זה רק כדי שלא תיפגע בנו מידת הדין כי אנחנו יודעים שיש דין בעולם. צריך להתבייש בעבירות שלנו. רבנו הקדוש מגלה לנו שבתוך תוכו של כל יהודי מסתתרת נקודה פנימית שאליה שום פגם לא יכול להגיע. והיא נקודת האהבה הנצחית של הקב"ה אלינו. איך יהודי יכול לעורר מחדש את הנקודה הזאת אחרי שפגם כפי שפגם? אחרי שכל החיות שלו כל השנה היתה מהתאוות ולא מהקדושה? לפחות שיתבייש! שידקור לו בלב! "וכל מה שאנו מתביישים בעצמנו יותר – כמו כן הוא יתברך מרבה לסלוח ולמחול חטאתינו ביותר". (ליקו"ה נשיאת כפיים ה, יח).

תשובה שלימה זה שהאדם יוצא מכל הרע שלו, מכל המידות הרעות שלו, מכל התאוות והוא כולו מלא באהבת ה' ובאהבת הבריות. איך מגיעים לזה? ע"י רצונות חזקים ותפילות ארוכות על כל מידה ומידה, על כל תאווה ותאוה, עד שמשמים מרחמים על האדם וה' הופך לו את הטבע ומוציא אותו מכל הרע שלו. צריך הרבה עזות דקדושה. רבונו של עולם, תוציא אותי מהגיהנום הזה של התאוות, של המידות הרעות, תושיע אותי עכשיו! ברגע זה ממש! אני לא רוצה לעבור שום עבירה נוספת, לא רוצה לחטוא יותר, תציל אותי! אני חייב שתציל אותי! אחרת זה עוד עבירה, עוד חטא רחמנא לצלן.

צריך להגיע ליום הכיפורים בהכנעה, בהרכנת ראש. לבטל את הרצונות שלנו לרצונו יתברך. זה קשה לך? אתה בתוך גוף? אתה מלא בתאוות ורצונות רעים? תתפלל בלי סוף. תתחנן. רבונו של עולם תעזור לי לראות את האמת. שהעונג הכי גדול בעולם זה להרגיש את הנועם שלך, את האור הנפלא שלך. שהתאוות זה חושך, זה מקרר אותנו, זה מרחיק אותנו ממך, זה העונש הכי גדול בשבילנו. ה' זה השמחה שלנו. זה הכוח שלנו. כי מאיפה אנחנו שואבים את הכוח? מהכשרונות שלנו? מההצלחות שלנו? מהקריירה שלנו? מהמחמאות שנותנים לנו? ממה אנחנו שואבים את הכוח? הכוח שלנו זה רק אתה.

כמה שה' רחמן. אדם יכול להפוך לצדיק, בשמים הוא נחשב לצדיק גמור, אם הוא רק חושב בדעתו: אני לא רוצה את החטאים, אני לא רוצה את התאוות, אני רוצה להיות כרצונך ה'. ה' יודע שלהשתנות לגמרי, לצאת מכל העבירות והמדות הרעות זה לוקח שנים. הוא לא דורש מאתנו מה שאנחנו לא מסוגלים. הוא רק רוצה שנתעקש ברצונות ובתפילות.

אדם נמצא כבר שנים בתהליך של תשובה, והוא עדיין לא הצליח להתנתק מהרע שלו, הוא רואה שבתוך תוכו הוא מלא בשנאה וקנאה ובכל התאוות והמדות הרעות – אז הוא נשבר, הוא מתחיל לרדוף את עצמו. כל זה כי הוא לא מבין שהתפקיד שלו זה להמשיך לרצות, להתחנן, להתפלל, לצעוק, כל השאר בידי שמים.

ארבעים יום עמד והפציר משה רבנו: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך", עד שביום כיפור נענה לו השם יתברך ואמר: "סלחתי כדבריך", ובכך נסללה דרך תשובה לרבים.

התשובה זה משהו כזה פלאי, זאת כזאת רחמנות של השם, בהרהור אחד של תשובה אדם יכול להפוך את כל המציאות, כי תשובה יש לה כוח אפילו במחשבה. אדם עשה משהו, אדם קלקל, מי יודע כמה הוא קלקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה והכל מתהפך, הוא מקבל כזו שמחה, כזה אור אלוקי, כאלה רחמים יורדים לעולם ביום הזה. איפה רואים עוד בית משפט שמשתיקים בו את הקטגור, כמו שאומרים בתפילה של יום הכיפורים הס קטגור! איפה רואים שופט שמלמד את הנאשם איך לבקש רחמים כדי להשפיע על תוצאות המשפט, כמו שעשה ה' יתברך שהוא התעטף בטלית ואמר למשה: תראה, כמו שאני עושה עכשיו ככה תלמד את כל עם ישראל שכשתהיה איזה צרה לעם ישראל ח"ו, אז שהשליח צבור, יתעטף בטלית ומה שאני עכשיו אומר הוא יגיד. ואז ה' אמר את ה 13 מידות של רחמים: ה, ה', א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה! זהו, כאן נעצרים. אבל יש עוד המשך לפסוק, ונקה לא ינקה?! את זה חתכו חכמי ישראל, חלקו את הפסוק לשניים, לא ינקה זרקו, לקחו רק נקה. "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי כל העם בשגגה". יכול להיות מצב כזה שכל העם בשגגה? שאין ביניהם מזיד אחד? ככה זה כשמתגלים הרחמים העצומים של השם.

הכהן הגדול ביום הכיפורים נכנס ויוצא נכנס ויוצא מקודש הקודשים, פושט את בגדיו ומשנה אותן מבגדי זהב לבגדי לבן חמש פעמים והכל כדי לתת לנו את הכוח לעבוד את ה' גם בכניסה לקודש, וגם ביציאה ממנו. גם בעליה גם בירידה. "שיוכל כל אדם בכל מקום להמשיך על עצמו בחינת דרך התשובה, עד שגם אפילו אלה המונחים בשאול תחתיות יוכלו למצוא את השם יתברך תמיד, שזהו עבודת הכהן הגדול ביום כיפור מחוץ לפנים, ומפנים לחוץ" (ליקו"ה שבת ז, נב).

מוכרחים לעבור דרך החושך כדי להגיע אל האור. זה חוק של הבריאה. הקב"ה כל רצונו שנזכה לראות את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך. העונג הכי גדול של הקב"ה שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחושך אבל אני יודע שאתה נמצא, שאתה רואה אותי, שאתה יודע מה אני עובר, שאתה עובר איתי את הנסיון הקשה הזה. דוקא מתוך התקופות הקשות שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. תאמין שהשם יודע מה שהוא עושה עם כל אחד ואחד, ה' עושה איתך את הטוב ביותר. תקבל את זה באמונה. תקבל את זה באהבה.

עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. הקב"ה סלחן ורחמן. הוא מוחל על עוונות שנעשו כנגדו אבל הוא לא יכול למחול על צער שניגרם לבן אדם, אלא אם אותו אדם מוחל וסולח בלב שלם.

אדם צריך להתפלל כל יום: רבונו של עולם, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה. אפילו מי שפגע בי, אני לא אפגע ולא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו. הצרה הכי גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים לחייך לאנשים. שאנחנו מקפידים. האדם יודע מה האמת, הוא יודע שצריך להיות סלחן, וטוב לב, ולהאיר פנים, ולוותר, אך הוא לא יכול לזכות לאמת הזאת.

כשאדם נלחם, כשהוא מתעקש שהוא צודק אז הכל סתום. באותו רגע שהוא מוריד את הראש ומוותר, הכלים, שהיו קודם מלאים ביישות שלו מתרוקנים בשניה אחת. פתאום אותו אחד שרק לפני רגע היה קצת רשע בעיניך, פתאום אתה רואה בו טוב, ואתה יכול להגיד לו כמה מילים טובות, מהלב. הכלים שלך התרוקנו אז ה' יכול לשלוח לך את האור שלו.

יום הכיפורים הוא יום של אחדות ישראל. האחדות הזאת זה הסוד שלנו, זה הכוח שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה, זה לא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דך וסמוי מן העין שמחבר בין כולם.

מספר ר' ישראל זאב הורביץ זיע"א, שהיה בן דודו של החתם סופר, על אודות עמו שהיה לה מנהג קבוע בכל ערב כיפור, כשהיו כולם ממהרים ומזדרזים להגיע לבית הכנסת לשמיעת "כל נדרי", היתה היא, באהבת אין קץ, מזדרזת והולכת לביתם של החולים והגלמודים ויושבת עמהם ומעודדת את רוחם באומרה: איך אפשר להשאירם לבדם? והלא אף עליהם מוטלת אימת יום הדין לא פחות מאף אחד אחר, ואם ישארו לבדם עלולים הם לשקוע בדכאון חלילה!!!" מדובר באשה צדקנית שבמשך כל ימות השנה היתה משכימה קום ומתפללת שחרית, מנחה וערבית בבית הכנסת, בכל זאת בליל יום הכיפורים הגדול והנורא היתה מוותרת כלל על התפילה ומעודדת את רוחם של אומללים אלו בידיעה שבכך היא גורמת נחת רוח לאביה שבשמים יותר מתפילתה אליו.

"וילך משה". צריך כל הזמן ללכת. לעבוד. אם לא תעבוד לא תגיע לכלום.

יהודי צריך לדעת שאם הוא יקח את עצמו בידיים ויתחיל לעבוד, להתחזק בעבודת השם, הוא יכול לזכות למעלות הכי גדולות.

מתי יום הכיפורים יטהר אותנו מכל הטומאות והחטאים? כשנעשה מעשה כדי לטהר את עצמנו. "לפני ה' תטהרו", לפני שה' יטהר אותנו אנחנו צריכים לטהר את עצמנו (כלי יקר). ואיך מתחילים? עם רצונות חזקים ונחישות הדעת. אנחנו עוקרים את עצמנו מכל בלבולי הדעת וקובעים את מקומנו לעד בתוך הקדושה. אנחנו אוספים את כל רסיסי הרצון הפזורים ואוגדים אותם לכדי רצון אחד, לוהט, חד ובהיר – את השם אני מבקש. ואיך מוצאים את השם? כשחיים חיים של נתינה וחסד. כמו בסיפור הבא:

אחרי שנופץ המסך המכושף

השכל המוגבל מאד של האדם, כבול להגיונות הצרים שהטביע בו הקב"ה, ועם הכלי העלוב הזה הוא מנסה להיכנס לנעליו של הבורא, ועוד להכריז בחציפות: "אין שום סיכוי!" במה הדברים אמורים? ובכן מומחים ומומחיות לענייני שידוכין, נשמעים אומרים מפעם לפעם, "למצוא זיווג לפלונית או פלוני? זו משימה בלתי אפשרית, למרות שהעם שבשדות טוען, יש מכסה לכל סיר".

הנה כי כן, מפעם לפעם ההשגחה העליונה מושכת חוטים לעינינו כאומרת "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", ללמדנו, שככל שהמצב כנגד כל הסיכויים, סיכוייו רבים למאד מאד...

מה לעשות, היא נולדה עם רגליים משותקות, ובעודה תינוקת צעירה כבר הוצמדה לכיסא גלגלים, שהלך והתרחב כמותה ברבות השנים. הכיסא גדל עם הילדה, או הילדה גדלה עם הכיסא, מה שברור שראומה הקטנטונת היא נכה 100% וסיוכייה לצעוד על רגליים תקינות הם אפסיים.

מפורסמים הם הדברים, כי אם הבורא מחסיר מכאן, הוא מוסיף משם, במילים אחרות, הליכה לא היה החלק החזק של הילדה, אבל שיכלה בלי עין רעה מבריק ושנון, והנהגותיה שופעות חן ואצילות.

הוריה ואחיותיה מאד אהבו אותה ונהנו בחברתה, אלא שענני דאגה עבים וכהים כיסו את העתיד ואת תקרת ביתם, שכן מאין יימצא שידוך מתאים לראומה הנבונה? מי הוא זה ואיזה הוא, שיוכל לעמוד במשימה הלא פשוטה הזו ולהתמודד מול המגבלה הזו? גלגל השנים דוהר לו והנה הילדה כבר נערה בוגרת המצליחה בלימודיה, חברותית ונעימת סבר, ואלמלא כיסא הגלגלים יכולה היתה להיות מלכת כל הכיתות, ומנהיגת כל הפרויקטים המגוונים של התיכון והסמינר. אלא שהמגבלה, הו המגבלה, מנעה ממנה מלהתמודד על המעמד הנ"ל.

נו מילא. כן, צריך להודות שכאשר החלו אחיותה וחברותיה להינשא, שביבי אבק מאותם ענני דאגה נפלו גם סביבה, והיא ניסתה בכל מאודה להרחיקם מעליה. הקב"ה מזווג זיווגים, והוא ורק הוא מסוגל להפוך מגבלה ליתרון או כישרון לחיסרון, הוא ורק הוא מסוגל לתפור את שמלת חתונתה ולהובילה לחופה, עם פמליות של מלאכים זוהרים החצובים מעל הרקיע הבלתי נתפש. מלך העולם בכבודו ובעצמו, יודע מי החתן וכיצד יתנהל גלגול המנהרות עד שיבוא הלה במלוא הדרו, ויבקשה כעזר כנגדו.

דרשותיו על פרשת השבוע של הרב הגאון (והצעיר, יש לומר) אבריימי יצחקזון היו לשם דבר, מאות הגיעו מדי לילי שישי להתבשם מחידושיו ושאר פרפראות ולקחי מוסר, שרקם וארג מפסוק לפסוק. ראומה מצאה שם מזור ועידוד לנפשה, ישובה על כיסאה בעזרת הנשים, קולטת כל רעיון ורושמת, ונפעמת, ומספרת.

ביציאה מבית הכנסת רבים צבאו סביב הרב יצחקזון וביקשו עצתו. הוא נעתר לכל פונה בנועם שיח. גם ראומה חיכתה שם, ישובה על כיסאה, ממתינה. "תודה על דברי התורה הנפלאים והמחזקים. אנא יברכני הרב שאזכה לזיווג הגון, עם בן תורה אמיתי ובעל מידות טובות".

הרב יצחקזון בירך אותה מעומק הלב. צערה נגע לליבו, אבל רצונה לכונן בית נאמן בישראל בקע רקיעים רבים של חוסר אמונה סביבתית והדביק את עצמו לשורש הבריאה, שם כולם בריאים ומושלמים וברורים. מדי שבוע בשבוע, במשך שבע שנים, בירכה הרב יצחקזון, "יהיה רצון שתזכי בקרוב ממש להקים בית נאמן", אלא שמשום מה הגלגלים חרקו, עד שהציע לה הצעה מעניינת.

"רבי ומורי הוא גדול הדור, המתגורר בעיר הסמוכה, ברכותיו גדולות משלי, ולבו? ליבם של כל ישראל. ודמעה שלו סוללת דרכים של אור... יהיה נכון לבקש ממנו ברכה, עצה ותבונה. ומי ייתן וגלגל השידוכין של ראומה יחל לנוע...". היא כבר בת 27... למחרת נסעה ראומה עם הרב ורעייתו למעונו של גדול הדור. הלה האזין לדברי הרב יצחקזון, "מדובר בבחורה יראת שמים, חכמה, בעלת מידות אציליות, רוצה בחתן בן תורה".

גדול הדור עצם עיניו ושאל את שאלת המחץ, המאפיינת את בני הדור הנוכחי: "ומדוע היא מחזיקה מכשיר טמא, הפרוץ לכל המרעין בישין? הלוא המפורסמים הדברים כי מכשיר זה מונע סיעתא דשמיא!!!"

ראומה נרעדה. "חלילה, כבוד הרב. המכשיר שלי מסונן היטב ומאושר על ידי ועדת הרבנים, יש בו רק קומץ משחקים שהתירו לי, משום אני נכה ומעת לעת זקוקה למשחק שירגיעני...". "מסונן? אבל למראית העין רואים בחורה חרדית, צדיקה, המחזיקה מכשיר עם מסך ענק, וזה נראה כמו חילול השם! ראוי לבחורה צדיקה אך ורק מכשיר כשר... ולא "כשר" למחצה, לשליש ולרביע... זה מעכב שידוכין... חבל". ראומה בלב כבד שלפה את המכשיר המסונן, שתוך דקות ספורות הפך לאבק דק, לשריד עלוב של טכנולוגיה מחטיאה. לא היה לה קל, בכלל לא... ומי שמכיר ויודע, מבין את הקשר המאגי שבין אדם לאייפונו, רחמנא ליצלן, ועוד פעם רחמנא ליצלן. גדול הדור תקע עיניו בספרו הגדול ואמר "בעזרת השם, אני מברכך, לפני חג הפסח תזכי להקים בית נאמן בשעה טובה". והימים ימי טבת. ראומה יצאה אל הרחוב, עם תקווה גדולה, אבל עם קשיי פרידה מעיקים, מאותו מסך מכושף שהפך תוך שניות לאבק דק.

כעבור שלושה חודשים פתח הרב יצחקזון מעטפה. הזמנה לחתונה.

בכתב יד עדין ורהוט כמה שורות כחולות עגלגלות כמו משמיעות קול, "כבוד הרב, ליווית אותי במשך שבע שנים קשות, חלקן היו שופעות דמע ויגון... רבים לא חשו בצערי וביגוני, שיחותיך וברכותיך היו כמים צוננים לנפשי העייפה. המעגל נסגר, הברכות עלו יפה, אתה האורח הכי נכבד ביום חתונתי, ביום שמחת ליבי, ראומה". והוא הגיע, ועוד איך הגיע, מרוגש, ובעיקר סקרן לדעת מי החתן... מי זכה בראומה. ליד המחיצה המפרידה הוא ברך דומע, את הכלה הנרגשת, שכמו ריחפה בכנפיים של אושר על כיסא הגלגלים שלה. אין דמעות ששבות ריקם.

הרב יצחקזון פנה למעגל הריקודים של הגברים, ובלש בעיניו כי למצוא את החתן המאושר, שללא ספק אף הוא יושב על כיסא גלגלים... אלא ששום כיסא גלגלים לא סבב ברחבת הריקודים. הוא עצר בחור צעיר ושאלו "מי פה החתן?" הלא הצביע על בחור גבה קומה, כבן 30, חסון, לבוש כחסיד, רוקד ומחולל כאחד הצבאים הרעננים ביערות העד של אפריקה. חמד בחורים, מאיר עיניים, חייכן ואהוד על המחוללים במעגל הענק שאין לו סוף.

הרבי יצחקזון נכנס למעגל רקד וקיפץ דקות ארוכות, עד שהגיע לחתן המזיע הוא הניח ידו על כתפו וסימן לו להרכין ראש ולחש על אוזנו: אני הרב של רעייתך, שמח לשוחח איתך.

החתן הנרגש חיבק אותו בחום רב, "ראומה אומרת שכל השמחה שלנו היא בעיקר בזכותך, בוא נשוחח בחוץ".

מי השדכן? וכיצד בחור חסון נושא נכה? הו, הו, הסקרנות, הסקרנות.

סיפורו של החתן

"לפני כחמש שנים תקפה אותי המחלה הארורה. הטיפולים, הניתוחים, התרופות, הדאגה, הפחד מן המוות... ביקשתי מכל מי שהכרתי שיתפלל עלי... אני רוצה לחיות. ברוב חסדי השי"ת, אחרי שנה בוצעה בי בדיקה יסודית, לא ייאמן בריא. אין סימן וזכה לממאירות. כשכבר הספקתי לשכוח מן המחלה, היא הציצה שוב, והפעם בחומרה, ונגסה בי בכל פה. ושוב הטיפולים, הניתוחים, השמים, התפילות, ואימת המוות... ושוב, הנס התרחש אחרי שנה של ייסורים, שוב בדיקה יסודית, ה-כ-ל נ-ע-ל-ם. עשיתי מסיבת הודיה, הייתי משוכנע שהפעם זה מאחוריי. התבדיתי. היא פרצה בשלישית, והפעם הרופאים כבר אמרו נואש. על פי הממצאים ידם קצרה מלהושיע...

"...ובשלישית, המרוץ המתיש של הטיפולים... עד שבוקר אחד הפרופסור אמר לי "אני מצטער..."הלבנתי כולי, הם מרימים ידיים... "נסעתי חיוור כולי לביתו של האדמו"ר, פתחתי לפניו את תיקי הרפואי, סיפרתי לו מה הרופאים אומרים וביקשתי 'רבי, אני רוצה לחיות!' האדמור בוכה, ואני בוכה איתו, השולחן נרטב. הוא אוחז בכפות ידיי, ממרר בבכי, בקושי מוציא מילים מפיו 'קטונתי... יש אנשים שמקבלים פתיל חיים של 80 שנים, ויש שפתילם 60 שנים, ויש שפתיל חייהם רק 29 שנים...'.

"אני לא מוותר!!! אני מבקש שהרב יציע לי חבל הצלה, להישאר כאן, בעולם הזה". האדמו"ר מביט בי בעיניים אוהבות ולוחש 'יקירי, אם תקדיש את כל חייך לרעייתך, תקבל חיים ארוכים מן השמים, עבורה... רפואה שלמה'.

"יצאתי נסער מחדר האדמו"ר. בדרך לביתי אני מקבל טלפון מהגבאי של האדמו"ר ששמע את דבריו של האדמו"ר, והוא מציע לי בדחילו ורחימו בחורה שהיא משכמה ומעלה אולם חיסרון אחד יש לה. היא משותקת ברגליה ושמה ראומה... הרגשתי שמן השמים שלחו לי את האישה שראוי שאקדיש לה את חיי.

"חזרתי לאדמו"ר וסיפרתי לו את הצעת הגבאי... התברר שהוא מכיר את משפחתה, ובכבודו ובעצמו דאג לשידוך. הכל ברוך השם עלה יפה. שבועיים לפני החתונה עשיתי בדיקה יסודית נוספת והנס התרחש בפעם השלישית, גופי נמצא נקי לחלוטין לתדהמת הסקטור הרפואי. אין לי ספק שחיי ניתנו לי במתנה בזכות הכלה המיוחדת, ואחיה בעבורה... עד 120 שנה".

בחדרו של גדול הדור, בתוך שקית ניילון, שברי האייפון המסונן. הזוג הצעיר נכנס להתברך לחיים טובים. העיניים אומרות שמחה וששון, אהבה , אחווה, שלום ורעות. גדול הדור מלטף את פניו של החתן ואומר לו: "מזל טוב, אשריך שהחלטת להקדיש את חייך למענה, אבל המעשה שלה, להיפטר מן המסך המכושף, הרבה יותר גדול משלך. ויהי רצון שתשרה השכינה במעונכם לעד".

תפילה

רבונו של עולם

ערב היום הקדוש אני מרים את הראש אליך ומבקש ממך את הדבר שהוא אולי הכי חשוב שיהודי יכול וצריך לבקש: תן לי אמונה. שכל מה שקורה לי זה הכל כי ככה אתה רצית אבא. מהדברים הקטנים , שפתאום משהו משתבש, ואני תקוע בדרך בתוך רכב של אחד החברים בלי דלק, ואני חושב שאם הייתי מחכה עוד קצת הייתי יכול לנסוע באוטובוס המיוחד שהסיע את כולם ובגלל שניסיתי להרויח קצת זמן יצא שהפסדתי זמן, ואני נלחץ מזה שבזמן הארוך של ההמתנה יכולתי להספיק לעשות את זה ואת זה ואני שוכח את שלושת מלות המפתח של האמונה: ככה ה' רצה. ואין מה להאשים, לא את עצמי ולא את החבר, זה הכל אתה אבא עשית כדי שדרך התקלה הזאת אני אזכה להתקרב אליך עוד קצת.

וכנ"ל לגבי הדברים היותר גדולים בחיים, שכבר שנים אני מתפלל ומבקש ומתחנן ולא מרפה ועדיין אין שנוי, לא קרה הנס הזה שאני כל כך מחכה לו, להאמין שזה לא בגלל שום דבר שעשיתי או לא עשיתי, שככה השם רוצה, שזה המסלול שקיבלתי בחיים ושצריך להמשיך להתפלל ולהאמין שזאת הדרך הכי טובה שהשם בחר בשבילי כדי שאני אזכה להתקרב אליו.

רבונו של עולם

זכה אותי להתחיל התחלה חדשה, שאני אזכה שכל השמחה שלי וכל החיות שלי זה הכל יהיה מהקדושה: מהתפילות, וההתבודדיות, והלמוד תורה, והבין אדם לחברו, שאני אזכה לחיות חיים של נתינה וחסד כי זה כל כך מקרב אותי אליך אבא, ושנזכה שהרגעים הבודדים של הדבקות שזוכים בהם מדי פעם, יהפכו לדבקות ארוכה ומושלמת, שאני ארגיש אותך כל רגע ורגע, ושלא אוכל להפסיק למלמל את ארבעת המילים המתוקות האלה: אני אוהב אותך אבא.

שבת שלום,