בהקשר ליום השואה מביא מרן גדול הדור הרה"ג שר התורה הרב שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'משנת המדינה') 3 דרשות, ובהם הביא שיש 3 לקחים שעלינו להפיק מיום השואה: בדרשה ראשונה ('משמעותו של יום השואה') הביא שהשלושה הם: א. התרבות המדע הפילוסופיה וכו' אין בכוחם למנוע מהעמים להזיק לישראל (או לכל עם קטן). ב. ..'ההכרה בכוחה המוסרי של תורת ישראל ונביאיה, הקובעת את קדושת החיים של האדם כערך העליון ביותר' וכו'. ג. '..פשיטת הרגל של הגלות בכל הנוגע לעם היהודי. אין לסמוך על יושרם של עמים אחרים' וכו'. בדרשה השניה ('שואת יחהודי אירופה') הביא: א. 'זכויותיו של העם היהודי בעולם אינן מעוגנות בחוק מבחינה מעשית, ויש ארצות אשר בהן גם דמו הפקר' וכו'. ב. '…אין עתיד לעם היהודי בגולה' וכו'. ג. 'חשבון הנפש של החברה האנושית בעולם חייב לרדת לשורשי ההתדרדרות המוסרית הנוראה של עמים שלמים שהגיעו לתהום הפשיעה הברוטלית ביותר בהיסטוריה האנושית' וכו'. בדרשה השלישית ('לקחי אושוויץ') הביא: א. העולם משולל כל אמצעי בלימה וריסון מפני התדרדרות מוסרית חברתית' וכו'. ב. 'הגלות ולו הטובה ביותר נושאת בחובה סכנה לחיי העם היהודי' וכו'. ג. ארץ ישראל נותרה לפליטה מגיא ההריגה. זכינו לתקומת העם והמדינה ולכוננות מלכות ישראל השלישית' וכו'. אמנם ניראה כלקחים אחרים, אבל זה לא סותר, אלא בכל פעם דקדק בלקחים מסויימים.. אולם ניראה שבכל הדרשות בעצם יש שורש שקשור זה לזה. שיש לקח אחד שהוא פשיטת הרגל והסכנה בגלות. ויש לקח שני שהוא שאין לסמוך על מוסריות הגוים, שנובעת מהפילוסופיה או מוסר וכדו' שאין בכוחם להגן על היהודים, ולכן דמם עדיין כהפקר בכמה מקומות, ואין מציאות שלמה מבחינה מעשית של הגנה על יהודים בכל מקום, שעדיין מקוננת רצון השמדה נגד העם היהודי בלב שונאי ישראל. ויש לקח שלישי שהוא שרק ע"י המוסריות של תורת ישראל בכוחה להשפיע מוסר בעולם, ודבר זה בולט שאפילו העמים הכי מוסריים איבדו בן לילה את מוסריותם, שבזה נעוץ שורש ההתדרדרות המוסרית של הגוים, שלא קשורים למוסר יהודי, אלא מוסר שאינו מעוגן בדבר אמיתי כמוסר היהודי, והשפעת מוסר התורה על כל העולם יכול לנבוע דווקא מא"י, שמכאן אנו משפיעים לכל העולם בצורה שלמה ואמיתית, ולכן היא (א"י) ניצלה מגיא ההריגה ואליה הגיענו אחר גיא ההריגה, לתקן את הפגם שנבע ממוסר הגויים. או שעד שהמוסר היהודי יתפוס בעולם, רק בא"י יש מקום לינצל משנאת הגויים (ולכן א"י ניצלה מגיא ההריגה). והנה מביא מרן הגאון (ב'לקחי אושוויץ') שמצוות קידוש השם היא בפהי עשרה מישראל ולא מפני גוים, כיון שבפני ישראל שם ה' מתעלה וגוברת האמונה, ואילו בפני גוים שם ה' מתחלל בכך. והביא שיש מקרים יוצאי דופן, כמו במקרה של ה'קלצטונירי' (התליין וההורג מטעם המלך) שהריגת רבי חנינא בן תרדיון גרם לו להגברת האמונה ומסר נפשו למיתה (ע"ז יח,א) ש'כנראה היתה חבויה בקרבו של התליין הזה נשמה גדולה, וכשראה מעשה של קידוש השם התפרצה גם היא ונמשכה למסירות נפש, מעין הכתוב "משכני אחריך נרוצה”'. וניראה להוסיף, שאמנם יש מקרים כאלו, אולם הם חריגים ביותר, ולכן אין למסור את הנפש בשביל מקרה חריג כזה, שהרי שלא בטוח שיקרה. וזה מעין אותם שהצילו יהודים בשואה, שזה מראה שהיתה בהם רוח מיוחדת, אולם אין זה כי אם חריגים ביחס לכלל הגוים. עוד ניראה שמה שהתליין התעלה זה היה משום שהיו שם גם יהודים שראו בהוצאתו להורג, ולכן היה שם מעמד של קידוש השם, ולכן דווקא אז זה השפיעה, אבל אם היתה רק בפני גוים היתה רק אווירה של חילול השם. עוד ניראה שמה שהשפיעה על אותו תליין זה היה משום שהיתה לו רוח גדולה מיוחדת, מעין הבא להתגייר, שיש בו משהו שמקשר אותו ליהודים ולכן רוצה להתחבר, ולכן הוא מיוחד וחריג, והוא כעין קשור ליהודים. שההבדל בין התפיסה וההבנה הגוית לבין זו היהודית, אינה קשורה לאדם הפרטי, שהרי יש מן הסתם גם יהודים שכפרו בעקבות הריגה על קידוש השם (מעין שקרה בשואה) אלא זה קשור לתפיסה של העם, שהעם היהודי רוצה לדבוק באלוקיו, ולכן מעשה קידוש השם מגביר את הרצון לחיבור גדול זה, ואילו אצל הגוים שיש בהם רצון פנימי לבטל את החיבור הגדול של היהודים, אז מות יהודי רק מגביר את הרצון הזה. ולכן מצוות קידוש השם הוא לפני עשרה מישראל, שיש בהם דין של ציבור, שאז הם עדה בישראל, ולכן הם קשורים לעניין של בנ"י. שהרי אין זה כמחשבה של האדם הפרטי שיכול לחשוב כך או אחר, אלא זה קשור לעניין התפיסה שבין ישראל לזו של שאר האומות, ולכן השפעתו קשורה בזה. וכמובן שיש בפרטיים גם חריגים (ואף אם זו ראיה של רבים, כמו בשואה, עדיין הם לא מייצגים את כלל ישראל לדורותיו. ואף סוף דעתם ליתבטל).