ראש השנה – והתשובה אל המקדש

הרב ישראל אריאל שליט"א

 מנהג חדש התקבל בתקופתנו, הנקרא 'סיורי סליחות'; אנשים שעייפה נפשם מלומר 'סליחות', הולכים להתבונן באחרים, ב"עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות". נצא אף אנו ל'סיור סליחות' בעקבות עולי בבל, מחדשי הבית השני בראש השנה. נתבונן בהם, ונתעורר לחשוב, שמא ה'סליחות' שלנו אינן אלא הנצחת הגלות.

                נתבונן בזרובבל וביהושע בן יהוצדק מנהיגי הדור; מצב העולים הראשונים היה בכי רע; מספרם זעום - כארבעים אלף בלבד. המצב הרוחני ירוד, כן היו צריכים להעלות מס כבד שהטילה עליהם מלכות פרס. למרות האמור, עמדו והקימו את הבית שני. שלשה ימי ראש השנה ניתן לציין בתקופתם כפרק חדש בתולדות המקדש השני.

ראש השנה הראשון: עולי בבל שיקמו בחופזה את בתיהם בערים החרבות ועלו לירושלים, ככתוב (עזרא ג, א): "ויגע החודש השביעי' [תשרי]!... וייאספו העם כאיש אחד אל ירושלים". הם לא באו לקיים תפילות ימים נוראים בשירה ונגינה כבימינו, אלא עלו לירושלים עם כלי עבודה להקים את הבית השני מחורבנו, ככתוב: "ויבנו את מזבח אלהי ישראל, להעלות עליו עולות", זאת, בתוך הריסות המקדש. מנהיגי הדור שהיו חדורי אמונה, השכילו להביא את הציבור להכרה, כי תשובת הפרט בלי תשובה אל המקדש - אינה תשובה.

ראש השנה השני: למרות התנגדות העמים השכנים לבניין, והתנגדות מלכות פרס - העולים לא התייאשו, ככתוב (חגי א, א): "בחדש הששי [אלול] היה דבר ה' ביד חגי הנביא... לאמור: העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?!" כוונתו לומר: הנה עברו שמונה עשרה שנה מאז נבנה המזבח והתחדשה ה'עבודה' במקדש. בניתם בינתיים בתים לעצמכם והבתים ספונים' ומצופים בארז, ואילו "הבית הזה חרב!" מול דברי תוכחה אלו התעורר העם לבנות. הדבר התחולל ערב ראש השנה, ובכך הונחו נדבכי אבן ראשונים להקמת היכל ה'.

ראש השנה השלישי: תפנית נוספת אירעה בראש השנה השלישי, עם עלייתם של עזרא ונחמיה מבבל, ככתוב בנחמיה (ח, יג): "וביום השני [של ראש השנה] נאספו ראשי האבות... אל עזרא הסופר". המנהיגים והעם קיבלו על עצמם בשבועה, לקיים את המצוות שבמקדש. וכלשון הכתובים (שם י): "אנו כורתים אמנה וכותבים, ועל החתום שרינו, לויינו כהנינו". מדובר ברשימה ארוכה של מצוות, כגון, מצות מחצית השקל, לחם הפנים, עולת התמיד, מוסף שבת, ראש חודש, ומוספי המועדים. כמו כן קיבלו על עצמם לסייע ב"מלאכת בית אלהינו" כלומר, להמשך את בניין הבית ועבודת הכהנים.

                'סיור סליחות' זה שעשינו, חושף בפנינו את גודלם של הראשונים. על כגון זה אמרו חכמים (שבת קיב, ב): "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים". ככל שאנו מתבוננים, עוטפת אותנו בושה: איזו גבורת נפש! למרות דלותם ולחץ הגויים עליהם - אלו המועטים קמו והקימו מקדש מחדש. ואילו דורנו – דור השפע, דור שזכה לחסד שמימי בשבירת עול הגויים מעל צווארנו, ובהקמת ממשלה בירושלים; במה עוסקים המנהיגים חילוניים ודתיים כאחד? באמירות קלושות: 'קימעא קימעא!' 'חכינו אלפיים שנה - נחכה עוד אלפיים!' לא גדלות של תורה יש כאן, אלא רפיסות ושפלות הנפש. מתברר, שהקטן בקטנים בדורו של זרובבל, הוא גדול שבגדולים מכל בני דורנו. גדלות בתורה אינה נמדדת בדיבורים, אלא בתשובה ובמעשים טובים.

                זוהי ההתעוררות לתשובה במובן האמיתי, להתנער מן התרדמה המתמשכת, ומהפניית העורף למקדש! כבר אמרו חז"ל (מדר"ש יג): "ישראל מאסו במקדש, ואינם רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו את בניינו, ככתוב: 'אחר ישובו בני ישראל.. ופחדו אל ה' ואל טובו' - זה בנין בית המקדש!" השוכן במקדש מצפה לתשובתנו: "שובו אלי - ואשובה אליכם!"

המכון לכהנים – "נזר הקודש"

שעל יד מכון המקדש