פרשת כי תבוא

הבאת ביכורים - וחידוש העבודה במקדש 

 הרב ישראל אריאל שליט"א

כאן שאלה לפנינו: מדוע דווקא עתה מופיעה מצוה בתורה לקיים מעמד מיוחד לשבטים, ובו קללה כנגד העובר על מצוות ה', ככתוב: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם!" זאת, מיד עם הכניסה ארצה - בהר גריזים ובהר עיבל. ואמרו חז"ל (מכילתא משפטים): "שלש בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל: אחת – בחורב. ואחת - בערבות מואב. ואחת - בהר גריזים והר עיבל". בריתות ואזהרות אלו - על שום מה?

ותשובת הרמב"ן (דברים כז, כו): "בירושלמי ראיתי: 'אשר לא יקים': וכי יש תורה נופלת?!... אלא אפילו היה צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה ולא החזיק - הרי זה ארור". כלומר, הברית מחייבת, ומצוות התורה מונחות על כתפיו של אדם מישראל, וכשהתורה בסכנה, ונפלה, חלילה, חובת כל יחיד להקימה!

דוגמה מוחשית לדבר, זו שאלת חז"ל בסדר עולם רבה (כב): מדוע גלו ישראל בחורבן בית ראשון! הרי המלך הושע בן אלה פתח את הדרכים שנחסמו למקדש על ידי ירבעם בן נבט. "ומפני מה נתחתם גזר דינם של ישראל לגלות דווקא בימיו?" ותשובתם: "מפני שהיו ישראל תולין את הקלקלה במלכיהם!" כלומר: אין לאדם לתלות את האשמה אלא בעצמו, ובאין מלך האחריות לעלייה לרגל – ועל שמירת התורה בכלל - נופלת על היחיד. זה עניינן של הבריתות שנכרתו עם כל יחיד מישראל, לאמור: על כתפיך מוטלת האחריות להקים "את דברי התורה הזאת לעשות אותם!"

כל דור והמעצורים המיוחדים לו. אל לו לאדם להסתכל על "מלכים" - ואף תלמידי חכמים בדור, החוסמים את הדרכים למקדש. המלבי"ם כאן מסביר, שבדורנו רבו  "המתפלספים", האומרים, שהעיקר בתורה הוא הרוחניות, ואילו הצד המעשי משתנה מדור לדור. כנגד מגמה זו אומר הפסוק: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם!" כי מעשה המצוות - "חוקת עולם לדורותיכם!"

הרב קוק זצ"ל (אגרות ג, סג) מזהה סכנה רוחנית הקיימת בחוגים מסוימים בעם, ושמה - "חסידות ארסית ויראת שמים מזויפת" זאת, ביחס לארץ ישראל. אף בעניין המקדש מצינו אומרים: המצוה כה יקרה! רק משיח יקיים אותה! ויש מוסיפים: רק הקב"ה בכבודו ובעצמו יוריד מקדש משמים! מצד אחד מרוממים "חסידים" אלה את מעלת המקדש לשמים, מאידך יש ב'פילוסופיה' זו הרס של התורה בארץ. כבר כתב הרמב"ם באיגרת השמד: "חיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח!" אנו נעשה את חובתנו, ואם יתמהמה - נחכה לו שיבוא. כך באשר לירידת מקדש משמים, אמרה תורה: "לא בשמים היא!" וחובת ישראל לקיימה בארץ. לאור האמור, יחיד מישראל הרואה את מקדש ה' חרב, ומנהיגים בדור מתעטפים באיצטלה של "יראת שמים", ומתרצים את המשך החורבן על פי דרכם, חובתו לדחות בשתי ידים דברי "חסידות" אלה. זה הזמן בו עוברת האחריות מן ההנהגה אל כל יחיד, מעתה חובתו לפתוח דרכים לבניין המקדש ולחידוש העבודה, והעושה כן הרי הוא בכלל "ברוך".

המכון לכהנים – "נזר הקודש"